Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת איטליה-אתיופיה הראשונה (באיטלקית: Prima Guerra Italo-Etiopica) התחוללה בין ממלכת איטליה לבין האימפריה האתיופית בין 17 בספטמבר 1895 ל-1 במרץ 1896. ניסיונה של איטליה להשליט את מרותה על אתיופיה ולהופכה למדינת חסות במסגרת המירוץ לאפריקה נכשל כישלון חרוץ והיה דוגמה יוצאת דופן להתנגדות מוצלחת לפלישה קולוניאלית אירופית מצד מדינה אפריקנית.
 | |||||||||||||||||
| מערכה: הסכסוך האיטלקי-אתיופי | |||||||||||||||||
| תאריכים | 17 בספטמבר 1895 – 1 במרץ 1896 (167 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה אחרי | המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה | ||||||||||||||||
| מקום | תיגראי, האימפריה האתיופית | ||||||||||||||||
| עילה | כיבוש שטחים אתיופיים על ידי האיטלקים שמפרה את הסכם אוצ'ילי | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אתיופי מוחץ וחתימת אמנת אדיס אבבה | ||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | חזרה לקו הגבול שנקבע באוצ'ילי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
ב-25 במרץ 1889, לאחר מותו של יוהנס הרביעי בקרב מטמה נגד סודן המהדיסטית, הכריז על עצמו שליט שאווה, מנליק השני כקיסר אתיופיה (שהייתה מוכרת באירופה כאביסיניה). פחות מחודש לאחר מכן, העביר מנליק את השליטה במחוזות שלחוף הים האדום (בימינו אריתריאה) לידי האיטלקים, בתמורה להכרתם בשלטונו על אתיופיה ולסיוע צבאי וכלכלי. מנליק ביקש לאחד את אתיופיה לאור מדיניותו של תאודרוס השני ושאף גם הוא להפוך את אתיופיה למדינה מודרנית ובעלת שלטון מרכזי חזק.
הסכם אוצ'ילי שנחתם בין הצדדים, היה שונה בגרסתו בשפה האיטלקית לעומת זו האמהרית. על פי סעיף 17 בהסכם בגרסתו בשפה האיטלקית, הפכה אתיופיה למעשה למדינת חסות של איטליה, בעוד שבגרסה בשפה האמהרית נכתב שאתיופיה תקיים את קשרי החוץ שלה דרך איטליה רק מתוך בחירה[2]. דיפלומטים איטלקיים טענו שבטקסט המקורי נכלל סעיף זה גם בשפה האמהרית וכי מנליק חתם ביודעין על חוזה שעבר שינויים.
בשל סירובה של אתיופיה לקיים את סעיפי החוזה בגרסתו האיטלקית, הוחלט בממשלת איטליה על פתרון צבאי כדי לכפות את קיומו. האיטלקים קיוו שעליונותם הטקטית והטכנולוגית והמחלוקות הפנימיות בקרב האתיופים יפצו על נחיתותם המספרית.
בפברואר 1893, לאחר שהבטיח את שליטתו באתיופיה, התכחש מנליק להסכם עם האיטלקים[3]. בתגובה הגבירו האיטלקים את הלחץ על ממלכתו במגוון דרכים, ביניהם סיפוח שטחים קטנים הסמוכים לגבול אריתריאה, ולבסוף פתחו במערכה צבאית מעבר לנהר מארב (Mareb River) ולתוך תיגראי הסמוכה לאריתריאה בדצמבר 1894. האיטלקים ציפו כי יזכו לתמיכתם של מנהיגים שלא היו מרוצים מעלייתו של מנליק לשלטון, כגון תקלה היימנות, מנגשה יוהנס בנו של הקיסר הקודם, וכן סולטנות אוסה. למעשה, הטיגראים והאמהרים התייצבו לצידו של מנליק במפגן של לאומיות ורגשות אנטי-איטלקיים, בעוד אחרים בעלי נאמנות מפוקפקת (לדוגמה, סולטנות אוסה) היו תחת השגחה צמודה מצד חילות מצב אימפריאליים.
מנליק הקדיש את ארבע השנים שעברו מאז חתימת החוזה כדי להתאושש ממשבר כלכלי וממגפות שהכו בבעלי החיים ובתושבי המדינה ולצבור כלי נשק מודרניים שנרכשו מהבריטים, הצרפתים והאיטלקים עצמם. זאת בזכות נטייתם של הכוחות הקולוניאלים באירופה לאזן את שאיפות ההתפשטות של זולתם. כמו כן, הרחיבו כוחותיו של מנליק את גבולה הדרומי-מזרחי של אתיופיה באזור אוגדן[4].
בדצמבר 1894 החל מרד כנגד האיטלקים באקלה גוזאי בהנהגתו של הדג׳אזמץ׳ (מצביא) בהאתה חגוס (Bahta Hagos), אשר נתמך על ידי מנגשה יוהנס. כוחות איטלקיים מצבאו של גנרל אורסטה ברטיארי ובפיקודו של מייג'ור פייטרו טוסלי דיכאו את המרד והרגו את חגוס. לאחר מכן כבשו האיטלקים את בירת תיגראי, עדווה. ברטיארי ציפה כי מנגשה יוהנס ינסה לפלוש לאריתריאה, ופגש בו בקרב קואתית בינואר 1895. האיטלקים המנצחים זינבו באתיופים הנסוגים, תוך שהם לוכדים כלי נשק ומסמכים חשובים, המוכיחים את קשריו של מנגשה יוהנס עם הקיסר מנליק. הניצחון בקרב, יחד עם ניצחונות קודמים על הסודנים המהדים, הוביל את האיטלקים להמעיט בקשיים הצפויים להם במלחמה נגד מנליק. בנקודה זו, פנה הקיסר מנליק לצרפת וביקש לכרות עימה ברית. התגובה הצרפתית הייתה לנטוש את מנליק ולחתום עם איטליה על חוזה בארדו, שהבטיח את שליטת הצרפתים על תוניסיה. לאחר שבודד בזירה הדיפלומטית, הכריז מנליק על גיוס בני שאווה והתכנסות צבאו בוור אילו (Were Ilu), עיירה בצפון-מרכז אתיופיה.
בת-ברית מפתיעה למנליק הייתה האימפריה הרוסית: משלחת דיפלומטית, שכללה נסיכים אתיופיים ואת הבישוף האישי של מנליק, הגיעה לסנט פטרסבורג ביוני 1895 הצליחה להשיג סיוע רוסי של כחמישים יועצים ומתנדבים.
העימות הבא התחולל באמבה אלגי ב-8 בדצמבר 1895[5], כאשר כוחות אתיופיים השמידו כוח איטלקי שהיה מחופר במבצר טבעי (אמב) והביאו לנסיגת מרבית הכוחות האיטלקיים בחזרה לאריתריאה. הכוח הנותר בפיקודו של גנרל ג'וזפה ארימונדי הגיע למבצר איטלקי שבנייתו לא הושלמה במקלה. ארימונדי השאיר במקום חיל מצב קטן של 1,500 עסכרי (אריתראים בשירות האיטלקים) וכ-200 איטלקים, ולקח עמו את מרבית הכוח לעדיגראת (Adigrat), בצפון תיגראי, שם התרכז הצבא האיטלקי בפיקודו של ברטיארי.
הכוחות האתיופיים הראשונים, בפיקודו של ראס מקונן, הגיעו למקלה ב-18 בדצמבר. הם הקיפו את המבצר, אך לא תקפו, משום שהמפקד האיטלקי במקום הבטיח לנהל משא ומתן על כניעה. בימים הראשונים של ינואר נכנס מנליק בליווי כוחות צבא גדולים לטיגראי ובמשך חמישה-עשר יום צר על מקלה תוך ניסיונות כושלים לפרוץ אליה. לבסוף נכנעו המגינים, באישור המפקדה הראשית, ומנליק אפשר להם לעזוב עם נשקם ולהצטרף לצבאו של ברטיארי. מנליק אף הגדיל לעשות, וסיפק לאיטלקים בהמות משא וליווי. בעוד כמה היסטוריונים פירשו את הפעולה הנדיבה ברצונו של מנליק לנסות ולהגיע לסיום המלחמה בדרכי שלום, ההיסטוריון הרולד מרקוס מדגיש שהליווי שסיפק מנליק לאיטלקים נתן לו יתרון טקטי בכך שהצליח להתבסס בחווזיאן (Hawzien), הסמוכה לעדווה, היכן שמעברי ההרים לא נשמרו על ידי ביצורים איטלקיים.
ברטיארי, שהיה בנחיתות מספרית מכרעת, סירב ליצור מגע, בידיעה שהעדר תמיכה לוגיסטית יקשה על מנליק להחזיק כוח צבאי גדול בתנאי שדה לאורך זמן. אולם ממשלת איטליה בראשות פרנצ'סקו קריספי לא הייתה מוכנה להשפלה בידי לא-אירופאיים, וראש הממשלה הורה מפורשות לברטיארי לצאת לקרב ולמעשה הקל מאוד על צבאו של מנליק שכבר סבל מקשיי אספקה[6].
התוצאה הייתה קרב עדווה, שנערך ב-1 במרץ 1896. כמעט מחצית מהכוחות האיטלקיים במזרח אפריקה היו מרוכזים במקום ולחמו בכוחות האתיופיים, שהנחילו להם תבוסה מוחצת. הקרב עצמו נערך באזור הררי צפונית לעיירה עדווה. הצבא האיטלקי מנה ארבע חטיבות, שכללו 19,212 חיילים (8,463 מתוכם איטלקים ו-10,749 אסקרי)[6] ו-56 תותחים[7]. בקרב עצמו נטלו חלק כ-14,500 חיילים איטלקיים מול כ-100,000 חיילים אתיופיים.
ברטיארי תכנן להפתיע את הכוח האתיופי הגדול במתקפת בוקר בעוד חיילי האויב ישנים, אך לא היו מודע למנהג של הכנסייה האתיופית לקיים מיסה בכל יום ראשון בשעת בוקר מוקדמת. כתוצאה מכך, לא הופתעו האתיופים מההתקדמות האיטלקית, ויצאו במהירות לקדם את פניהם[6].
על אף שהניצחון האתיופי הושג בראש ובראשונה בשל עליונות מספרית, הוכיח הצבא האתיופי במהלך הקרב גם יכולת להוציא אל הפועל את התוכנית האסטרטגית של הפיקוד האתיופי בראשות מנליק. הצבא האתיופי סבל ממספר בעיות עיקריות: הראשונה הייתה איכותם של כלי הנשק הרוסיים שסופקו לו, אשר חובלו על ידי הבריטים והאיטלקים בעת העברתם לאתיופיה דרך השטחים שבשליטתם. בעיה נוספת הייתה קשורה למבנה הפיאודלי של הצבא האתיופי, שהורכב מיחידות מיליציה של איכרים, ולכן היה קשה לשליטה. היועצים הצבאיים הרוסיים יעצו למנליק לחתור להגיע לטווח מגע עם הצבא האיטלקי ולסגור במהירות את המרחק בין שני הצבאות, כדי לצמצם את הפערים באיכות כלי הנשק, בארגון וברמת האימון של החיילים ולא לאפשר לאיטלקים להפעיל ביעילות את הארטילריה שברשותם. בהתאם לזאת תקפו חייליו של מנליק את האיטלקים במספר גלי הסתערות עד שהכריעו אותם.
האיטלקים איבדו כ-4,000 הרוגים, 1,428 פצועים ו-1,800 שבויים. בנוסף, כ-2,000 אסקרי אריתריאים נהרגו או נשבו. האתיופים איבדו בין 4,000 ל-7,000 הרוגים וכ-10,000 פצועים. היחס לשבויים האיטלקים היה סביר ביחס לנסיבות, אך האסקרי שנשבו נחשבו כבוגדים בעיני האתיופים, ולכן הם כרתו את ידם הימנית ואת כף רגלם השמאלית.
מנליק נסוג בצורה מסודרת לבירתו, אדיס אבבה, שם המתין להשפעת ניצחונו על איטליה. רמת האבדות שספגו האיטלקים בקרב עדווה הייתה גבוהה יותר מכל קרב בהשתתפות מדינה אירופאית במאה ה-19. מהומות פרצו בכמה ערים באיטליה ובתוך שבועיים התמוטטה ממשלתו של קריספי כאשר בקרב האיטלקים חלה התפכחות מ"הרפתקאות מדיניות החוץ". ברטיארי הואשם בפני בית דין צבאי באסמרה כאחראי לכישלון, זוכה אך הודח מפיקוד.
מנליק חתם עם האיטלקים על אמנת אדיס אבבה ב-26 באוקטובר 1896, שהתווה את הגבול עם אריתריאה והכריח את איטליה להכיר בעצמאותה של אתיופיה. בתחילת 1897 הגיעו לאדיס אבבה משלחות מצרפת (20 במרץ) ומבריטניה (14 במאי), ששטחי מושבות שלהן גבלו באתיופיה, כדי לכרות הסכמים משלהם עם הכוח העולה החדש ולהכיר גם הם בעצמאותו[8].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
_crowned.svg){kind=small}
