Loading AI tools
עיתון לקהילת הלהט"ב בישראל שפורסם בתל אביב בשנים 1996-2008 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזמן הוורוד היה עיתון לקהילת הלהט"ב בישראל, שהופץ אחת לחודש במתכונת חינמון. הגיליון הראשון של העיתון פורסם בספטמבר 1996, ומאז ובמשך כ-12 שנה כמעט ברציפות העיתון יצא לאור, עד לסגירתו בפברואר 2008.
 | |
| שער העיתון של גיליון 12, ועליו עופר ניסים | |
| סוג | מגזין להט"ב |
|---|---|
| פורמט |
ירחון חינמון |
| בעלים | אגודת הלהט"ב |
| עורך ראשי |
יאיר קדר אורנה אושרי גדי ששון |
| תאריכי הופעה | 1996–2008 (כ־12 שנים) |
| שפה | עברית |
  | |
העיתון נוסד על ידי יאיר קדר, עורכו הראשון, כעיתון הגייז הראשון שמשלב בין ארבעת אגפי הקהילה - הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנס'נדרים, והוא ביטא קו פוליטי חצוף ונועז בתקופתו. כשעזב קדר את עריכת העיתון עקב נסיעה לחוץ לארץ הועבר העיתון לידי אגודת הלהט"ב, ואורנה אושרי התמנתה לעורכת. אחר כך בשנים 2002-1998 הוא נערך על ידי גדי ששון, שהתפטר מתפקידו לטובת הקמת "הזמן החדש" שנסגר לאחר מספר חודשי פעילות מועטים.
לאחר עזיבתו של ששון חדל העיתון לצאת לאור, ורק כעבור מספר חודשים חזר לפעילות תחת הוצאת אגודת הלהט"ב, בשיתוף עם רשת שוקן בשמו החדש: העיר בוורוד.
במחצית השנייה של שנות ה-90, שנים משמעותיות בתולדות הקהילה, שימש הזמן הוורוד כלי התקשורת העיקרי שלה. הוא ליווה מאבקים ציבוריים שונים, ביניהם המאבקים נגד ההתבטאויות הומופוביות של האישים עזר ויצמן, שהשווה בבית הספר הריאלי בין משכב זכר למשכב בהמה, וזכה בתגובה להפגנות אחדות עד שהתנצל, מאיר אריאל, שהתבטא נגד אורח החיים ההומוסקסואלי בראיון בידיעות אחרונות וזבולון המר, שמנע את שידורה של תוכנית הטלוויזיה לנוער "קלפים פתוחים" שהוקדשה לנוער גאה,[1] עד ש"בג"ץ קלפים פתוחים" הביא אותו לשנות את החלטתו. כמו כן הוא ליווה את ניצחונה של הזמרת דנה אינטרנשיונל בתחרות האירוויזיון בשנת 1998 ואת מסע הבחירות של מיכל עדן, הנציגה הלסבית הראשונה במועצת עיריית תל אביב, שנבחרה למועצה בבחירות העירונית של 1998.
מעבר למאבקים הציבוריים אותם ליווה, היה לעיתון גם פן בידורי, במסגרתו הופיעו פינת רכילות, צילומי אופנה שונים ועוד. במסגרת זו נהג העיתון לערוך מדי שנה תחרות "גבר השנה". זוכי התחרות השתתפו בתחרויות יופי בינלאומיות להומואים שהתקיימו מסביב לעולם, כדוגמת תחרות "מר גיי העולמי" (אנ'). מאז סגירת המגזין אין לישראל נציגים בתחרויות כגון אלה.[2]
בין הכותבים בעיתון היו גל אוחובסקי, אבנר ברנהיימר, עמליה זיו, ניצן הורוביץ, אורן קנר, אלון הגר, סמי דואניאס, שבי גטניו, גדי ששון, אייל גרוס, Ne-Tasha, יורם מלמד, רונן פארי, דנה אינטרנשיונל, גור רוזן, דנה אורלנד, דנה פלג, רמי הסמן, גדעון הירש, אילן שיינפלד, דן לחמן ואחרים.
לצורך הקמת העיתון גויסו בהתנדבות אנשים מהאקדמיה, מחיי הלילה ומעיתון העיר. הדפסת העיתון נערכה בפורמט "טבלואיד" בנייר עיתון בצבעים. הוא הופץ לראשונה חינם בדוכני העיתונים ברחבי תל אביב והגדיל את חשיפתו לציבור ההומו לסבי. מאחר שהעיתון היה עצמאי ונטול מגבלות מימון של חברות מסחריות גדולות (הוא התפרנס מפרסומים של עסקים הפונים לחברי הציבור ההומו לסבי), או של ארגונים ממסדיים בעלי אינטרסים שונים, תכניו אופיינו בבוטות אידאולוגית ופוליטית שנעדרה בקודמיו.
בשנת 1999 נמכר העיתון ל-"אגודה לשמירת זכויות הפרט", אשר מינתה את אורנה אושרי מעצבת גרפית במקצועה לעורכת העיתון. העיתון נכרך ונדפס על נייר קשיח ומולבן אשר שיווה לו מראה מגזיני. כמו כן גויס מנהל מסחרי לעיתון אשר החל בשיווקו למפרסמים מקרב החברות הגדולות בשוק. לאחר שנה עזבה אושרי את תפקידה ומונה גדי ששון, ששימש עד אז צלם בעיתון. הרחבת מעגל המפרסמים בתקופה זו, מעבר לזה הקהילתי, הובילה לגידול במספר העמודים, להחלפת הכריכה בכריכת כרומו ולהגדלת תפוצת המגזין לכ-15,000 עותקים שחולקו חינם כמעט בכל הערים המרכזיות ברחבי הארץ. זאת בעיקר במקומות מפגש מרכזיים של הציבור ההומו לסבי ובדוכני עיתונים שונים.
מלבד זאת, העיתון החל לקשור קשרים מסחריים ומערכתיים עם גורמים שונים בשוק, כגון משרדי פרסום, משרדי יחסי ציבור ואמצעי תקשורת נוספים, אשר קירבו אותו לתודעת הציבור הרחב. עוד השתתף המגזין בארגון אירועים לציבור ההומו לסבי, אשר זכו לחשיפה בתקשורת הדומיננטית, כגון תחרות "גבר השנה" שנבנתה לפי פורמט תחרות מלכת היופי, תוך שיתוף גורמים מתעשיית האופנה והבידור בארץ.
בשנת 2004 נקלע המו"ל לקשיים כלכליים ובמשך חודשים ספורים יצא הזמן הוורוד תחת הכותרת הזמן החדש, בחסות החברה המסחרית "טלטאץ' תקשורת" ובשיתוף פעולה מסחרי עם המקומון התל- אביבי "העיר". חזות העיתון שונתה ועיצובו דמה לאחד ממוספי עיתון העיר הן בגודל העיתון (שהוקטן לגודל A4) והן בפורמט ההדפסה, שהומר כולו לדפי כרומו.
בשנת 2005 חידשה האגודה בשיתוף העיר את הוצאת העיתון ועורכת מוספי המקומון מונתה אף לעורכת העיתון הקהילתי. בשנת 2008 רכש העיר את זכויות ההוצאה לאור והעיתון נדפס במשך שנתיים תחת השם העיר בוורוד. השינוי הוביל לשינוי תוכני העיתון, אשר לבשו אופי מסחרי והתמקדו בנושאי לייף סטייל, אופנה ויחסי ציבור וטורים מעטים אשר כוונו לקהל יעד הומו לסבי. כך איבד העיתון את אופיו הקהילתי האלטרנטיבי ועטה אופי שיווקי מסחרי אשר הפך אותו למגזין בידורי צרכני נוסף בשוק העיתונות הישראלי, עד שנסגר בשנת 2010 (קניאס, 2012).
ככל אמצעי תקשורת העיתון הקהילתי מורכב מתכנים כתובים ודימוים חזותיים, המגלמים בתוכם סמלים, מיתוסים, תפיסות וערכים בעלי תפקיד מרכזי בעיצוב זהותו, מגדרו ומיניותו של הפרט (קלנר, 2003: בתוך קניאס, 2012). צורות הפנייה הסמליות שבהן משתמשת העיתונות ההומו לסבית מושתתות על קודים תרבותיים ועל דימויים המסמנים את הנטייה החד מינית בתודעת הציבור ההומו לסבי. זאת בניגוד לרוב הדימויים בתקשורת הזרם המרכזי, המופקים על ידי הרוב הדומיננטי בחברה המורכב מגברים לבנים, הטרוסקסואלים ומכוונים אליו. כמו כן, רוב הדימויים ההומו לסביים המופיעים בתקשורת ההמונים הם בעלי אופי שלילי, מגוחך או מושחת.
הייצוג ההומו לסבי באמצעי תקשורת ההמוניים מועט ומעוות, ולכן שימש השיח העיתונאי הקהילתי שנים רבות ככלי היחיד שבאמצעותו הומואים ולסביות קיבלו אשרור חיובי למציאות חייהם ולתחושותיהם. תפקידו של העיתון הקהילתי כסוכן חברות לפעילות חברתית בארץ מקומות מפגש ובילוי עולה כבר בסיפורי חיים של הומואים ישראלים (קמה, 2003). הדר נמיר מדגישה את חשיבות תפקיד זה בשנות השמונים והתשעים בעיקר בקרב קוראים שהיו בארון או שגרו בפריפריה, אשר לא הייתה בה פעילות קהילתית: "היה בידוד נורא חזק. לא היה שום מודל לחיקוי. העיתון שימש קרש הצלה להומואים ולסביות, שלא הייתה להם כתובת לפנות" (ריאיון עם הדר נמיר, 27.12.2005).
במחצית השנייה של שנות התשעים נקט הזמן הוורוד קו אידאולוגי רדיקלי ונאבק בדימוי המאיים של האיידס תוך שימוש בשיח חזותי המציב את מצוקת הקורבנות במרכז השיח העיתונאי. בתחילת שנות האלפיים, עם חילוף עורכי הזמן הוורוד ומסירתו לאגודת הלהט"ב, חלה תפנית בשיח האיידס שדגל בשעתוק הדימוי המאיים. זאת תוך שימוש באסטרטגיה המשלבת תיאור מפורט של הוויית הסבל והחרדה של הנשאים וליוויו בדימויים חזותיים שאפיינו את הייצוג התקשורתי הדומיננטי בעת פרוץ המחלה.
כתבות העיתון התמקדו בשאננות חברי הציבור המתנגדים לשימוש באמצעי מניעה בעקבות פיתוח קוקטייל תרופות המעכב את התפתחות הנגיף ופירטו את תופעות הלוואי והקשיים החברתיים של נטילת ה"קוקטייל". אם כן, אפשר להבחין בקו אידאולוגי אמביוולנטי העולה משיח האיידס בעיתון הזמן הוורוד. מחד גיסא יש סיקור מפורט של חוויות של נשאי הנגיף וקשייהם ומאידך גיסא אופיו המאיים של סיקור זה מטפח את הדימוי המסוכן של המחלה ונפגעיה ובכך שומר על גבולות השיח הנורמטיבי בנושא. (קניאס, 2012).
כששר האוצר יעקב נאמן סירב, בשנת 1997, לתת תוספת תקציב למשרד הבריאות לשם מימון תרופות (הקוקטייל) לנשאי HIV[3], מהלך שגרר ביקורת בתקשורת, ובקרב הקהילה הלהטב"ית, הופיע על שער הזמן הוורוד דיוקנו של השר, משולב בעבודה של פייר וז'יל, בליווי הכותרת "למוות יש עוזר נאמן".[4]
יאיר קדר, 25 שנה אחרי הקמתו של "הזמן הוורוד" קשה לדמיין את המציאות שאליה נולד, באתר הארץ, 15 ביוני 2021Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
