הגוש המזרחי

בזמן המלחמה הקרה המונח – הגוש המזרחי (או הגוש הסובייטי) תיאר את ברית המועצות ואת בעלות בריתה במרכז אירופה (גרמניה המזרחית, פולין, צ'כוסלובקיה והונגריה) ובמזרח אירופה (בולגריה, רומניה ועד שנות השישים של המאה ה-20 גם אלבניה). מדינות הגוש היו גם חברות בארגון הכלכלי קומקון.

מדינות הגוש המזרחי צבועות באדום

הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה לא הייתה חלק מהגוש המזרחי או מברית ורשה, אף על פי שהיא מדינה קומוניסטית, מנהיגה, יוסיפ ברוז טיטו, עלה לשלטון בזכות פועלו כפרטיזן במהלך מלחמת העולם השנייה. בניגוד לשאר המדינות הקומוניסטיות, טיטו, לא מונה על ידי ברית המועצות ולא הביע כל נאמנות אליה. יוגוסלביה הצטרפה מאוחר יותר לברית המדינות הבלתי-מזדהות.

בדומה ליוגוסלביה, הממשלה הסטליניסטית באלבניה גם עלתה לשלטון בעצמה ולא כמינוי של הצבא האדום. אלבניה התרחקה מברית המועצות לאחר הפיצול הסיני-סובייטי, והביעה תמיכה בסין ולא בברית המועצות.

המדינות בגוש המזרחי נהגו להענות לתכתיבי ברית המועצות (עקב עוצמתה הצבאית) שהשתלטה עליהן לאורך מספר שנים, פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית, במה שכונה לימים שיטת הסלאמי. בשנת 1953 פרצה במזרח גרמניה התקוממות של עובדים שדרשו רפורמות כלכליות. ההתקוממות דוכאה על ידי משטרת מזרח גרמניה והצבא האדום ובעקבותיה הצטרפה מזרח גרמניה ב-1954 לברית ורשה. בשנת 1956 פלש הצבא האדום להונגריה לאחר שהממשלה הפרו סובייטית הוחלפה בממשלה דמוקרטית יותר. כשמנהיגיה הקומוניסטים של פולין ניסו לבחור מנהיג חדש למפלגתם, הם קיבלו אולטימטום מהצבא האדום, שדרש לבטל את הבחירה. גם צ'כוסלובקיה זכתה לראות את הטנקים הסובייטים נכנסים לבירתה בשנת 1968 לאחר שהחלו תהליכי דמוקרטיזציה במדינה.

בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הביעו מדינות הגוש המזרחי תמיכה מלאה בעמדות הפלסטינים במאבקם נגד ישראל.^[1]

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נודעה המערכת העולמית כמערכת דו גושית. בסוף שנות ה-80, אחרי נפילת חומת ברלין, בנובמבר 1989 והתפוררות ברית המועצות, הגוש המזרחי קרס וזה גרם לסיומה של המלחמה הקרה.

ראו גם

• הגוש המערבי

לקריאה נוספת

• אן אפלבאום, מסך הברזל – ריסוק מזרח אירופה, הוצאת עם עובד, 2014.

הערות שוליים

1. אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 89.