ג'נין אנטוני (באנגלית: Janine Antoni; נולדה ב-19 בינואר 1964) היא אמנית עכשווית אמריקאית ילידת איי בהאמה, היוצרת אמנות מיצג, פיסול וצילום. עבודתה של אנטוני מתמקדת בתהליכי יצירה ובמעברים בין היצירה למוצר המוגמר, לעיתים קרובות מציגה אידיאלים פמיניסטיים. היא מדגישה ביצירותיה את גוף האדם, תוך שימוש בו ככלי יצירה או כנושא של יצירותיה, וכך בוחנת את האינטימיות בין הצופה לאמן. עבודתה מטשטשת את ההבחנה בין אמנות מיצג לפיסול.
 | |
| לידה |
19 בינואר 1964 (בת 60) פריפורט, איי בהאמה  |
|---|---|
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
מיצג |
| זרם באמנות |
זרם אמנות פמיניסטית, אמנות עכשווית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
היא מתארת את עבודתה בכך שהיא ״מעוניינת במעשים קיצוניים שמושכים אותך פנימה, לא קונבנציונליים ככל שיהיו".[1]
כיום היא מתגוררת בברוקלין, ניו יורק.[2]
ביוגרפיה
אנטוני נולדה ב-19 בינואר 1964 בפריפורט, איי בהאמה. בשנת 1977, היא עברה לפלורידה ללמוד בפנימייה.[2] היא סיימה את לימודיה במכללת שרה לורנס בשנת 1986 עם תואר BA וקיבלה תואר MFA ב-1989 בפיסול מבית הספר לעיצוב ברוד איילנד.[2][3] על אף שהתחנכה בארצות הברית, לילדותה באיי בהאמה השפעה על עבודתה. הקושי שלה להתאקלם בחברה האמריקאית הוא מה שדחף אותה להשתמש בגופה ככלי, שכן היא הרגישה ששפת הגוף שלה גרמה לה לבלוט בחברה.[4]
קריירה
״תמונה חיה (טבלו)״, סצנה סטטית המכילה שחקן או דוגמן אחד או יותר, היא צורת אמנות שבה השתמשה אנטוני בעבודתה. במיצב ״נמנם״ (1994), אנטוני ישנה בגלריה במשך 28 ימים ובזמן זה, מכשיר EEG תיעד את דפוסי ה-REM שלה, אותם היא ארגה לשמיכה איתה ישנה בלילה.[5] העבודה הספציפית הזו נתפסה כ״תמונה חיה״ בגלל היבט המחזה שבה:
מוקד השאיפה של ה״תמונה החיה״ הזו, הוא מיקומו של האמן כאובייקט לצפייה תוך הקפדה על אסתטיקה של קשרים: בין האמן לצופים, בין האמנים למוסדות האמנות, ובין התהליכים המודעים והלא מודעים של האמן.[5]
אנטוני מסבירה את הרצון להיות מעורבת בחוויה של הצופה כשהיא כותבת:
[מיצג] לא היה משהו שתכננתי לעשות. עשיתי עבודות שנעו סביב תהליך, על משמעות העשייה, ניסיתי לקיים יחסי אהבה-שנאה עם האובייקט. אני תמיד מרגישה בטוחה יותר אם אני יכולה להחזיר את הצופה לשלב היצירה. אני מנסה לעשות את זה בהרבה דרכים שונות, על ידי שאריות, מגע, על ידי תהליכים שהם בסיסיים לחיינו... שאנשים עשויים להזדהות איתם במונחים של תהליך... פעילויות יומיומיות - רחצה, אכילה וכו'. אבל יש מקרים שבהם הדרך הטובה ביותר להשאיר אנשים במקום הזה, שבשבילי הוא כל כך חי ורלוונטי, היא לחשוף את התהליך או את העשייה.
על האינטראקציה בין הפרפורמר לצופה היא אומרת: "המכתב הזה מסכם את הקשר שלי עם הקהל שלי. יש לי אהבה עמוקה לצופים; הם החבר הדמיוני שלי. כשאני עובדת אני לוקחת הרבה זמן לדמיין מה הצופים יחשבו או ירגישו. אני נכנסת לתוך גופם ומדמיינת אותם הולכים ומתקרבים לפסל שלי - מה הם יחשבו באותו הרגע ומה יגרום להם ללכת לכיוון אחד או אחר."[6]
אנטוני ציטטה את לואיז בורז'ואה כבעלת השפעה אמנותית חזקה, והתייחסה לבורז'ואה כ'אמא האמנותית' שלה.[7]
עבודתיה של אנטוני נמצאות באוספים של מוזיאונים ציבוריים שונים, כולל מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (SFMoMA),[8] הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון,[9] מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים,[10] The Broad, לוס אנג׳לס,[11] מוזיאון המטרופוליטן לאמנות,,[12] מוזיאון ישראל,[13] ועוד.
עבודות
כרסם (1992)
ביצירתה ״כרסם״ (Gnaw, 1992), אנטוני השתמשה בפיה כדי לנשוך, ללעוס ולחצוב את הפינות והקצוות של שתי קוביות במשקל 300 ק"ג,[14] אחת עשויה משוקולד והשנייה משומן חזיר.[15] היא אספה את חתיכות השוקולד והשומן שהוסרו כדי ליצור מעין תצוגה של חנות מסחרית, שאותה כינתה Lipstick/Phenylthylamine Display, המורכבת מקופסאות בצורת לב העשויות שוקולד ושפתונים מלאים בשומן חזיר, פיגמנטים ושעוות דבורים".[14] אנטוני הצהירה על עבודתה כי "שומן חזיר הוא סמל לגוף הנשי, חומר נשי, מכיוון שלנשים יש בדרך כלל תכולת שומן גבוהה יותר מאשר לגברים, מה שהופך את העבודה לקניבליסטית משהו".[16] בעבודה זו, אנטוני מתייחסת לשינוי בתפיסה ובקבלה של תשוקה ומיניות נשית בתרבות.[14]
טיפול אוהב (1993)
בעבודה ״טיפול אוהב״ (Loving Care, 1993), אנטוני השתמשה בשערה כמברשת ובצבע שיער Loving Care כצבע. אנטוני טבלה את שערה בדלי של צבע, ניגבה איתו את רצפת הגלריה כשהיא הולכת על ידיה וברכיה, דחפה את הצופים מחוץ לחלל הגלריה בעודה מצפה את הרצפה בצבע. בתהליך זה חקרה אנטוני את הגוף, כמו גם נושאים של כוח, נשיות ואקספרסיוניזם מופשט. מיצג זה הוצג בגלריה אנתוני ד'אופיי, לונדון, בשנת 1993.[17]
לקק והקצף (1993)
בעבודה לקק והקצף (Lick and Lather 1993), הפיקה אנטוני ארבעה עשר פסלים של עצמה, שבעה יצוקים משוקולד ושבעה מסבון.[18] לאחר מכן היא "מפסלת מחדש" את הדיוקן על ידי ליקוק השוקולד ורחצה עם הסבון, כפי שנרמז בשם העבודה, ומעוותת את הייצוג.[19] המיצב מציג רעיונות מורכבים של נשיות ויחסיה של אנטוני עם עצמה כאישה. רחצה ואכילה הם מעשים מפנקים של אהבה עצמית, ובהרס הדימוי העצמי שלה באמצעות שיטות אלו היא חוקרת את יחסי האהבה/שנאה שיש לנו עם עצמנו.[20] בראיון ב-1996 עם איימי ג'ינקנר-לויד, אנטוני התייחסה להשחתת פסל שוקולד שהוצג, כיוון שמישהו נשך את אפו. אנטוני אמרה, "לא רציתי להשאיר ככה את היצירה, כי עבורי, הליקוק היה מאוד חשוב, במובן זה שזה היה מעשה מאוד אוהב, בשונה מאוד מעשה הכרסום ב״כרסם".[20] חלק פרשו את הסבון כסמל לציפיות החברתיות מנשים, שכן הן נדרשות להיות "נקיות" במובן מטפורי ומילולי. ניתן לקשר גם את השוקולד לרעיונות סטריאוטיפיים על נשיות בשל צריכתו הנפוצה על ידי נשים.[21]
נמנם (1994)
״נמנם״ (Slumber, 1994) היא עבודת מיצג שנמשכה שבועות רבים. את השבועות הראשונים בילתה אנטוני בשינה בחלל הגלריה, בחדר נקי מעיצוב, ובו רק מיטה ושולחן עבודה עם מחשב וכבלים. היא ישנה עם שמיכה שאותה המשיכה לטוות במהלך היום, ויצרה שמיכה אינסופית המחוברת לנול איתה ישנה בלילה. בזמן שישנה, היא תיעדה את תנועות העיניים שלה באמצעות אלקטרואנצפלוגרמה, וארגה שחזורים של הנתונים שנאספו מכותונת הלילה שלה לתוך השמיכה. היצירה היא פרשנות על קשרים: בין האמן לצופה, האמן ומוסדות האמנות, והתהליכים המודעים והלא מודעים של האמן.[22]
קרע (2008)
ב״קרע״ (Tear, 2008), אנטוני יצרה כדור הריסה מעופרת ולאחר מכן השתמשה בו כדי להרוס בניין בסנכרון עם מצמוץ העפעף שלה. כל פגיעה פגעה במשטח הכדור, ובכך חשפה את ההיסטוריה שלו.[23][24] הכוונה של הפרויקט הייתה לתת לצופה לפרש את התגובה הפסיכולוגית של סכנה.
הכתרה (2013)
עבודתה ״הכתרה״ (Crowned, 2013) נעשתה בהשראת לידת ביתה ב-2004. פסל קיר עם יציקת כתר מגבס, בעל שתי עצמות אגן מגבס בולטות מהקיר וממוסגר בגבס מותז סביב האובייקטים. הפסל דומה חזותית לשלב השני בלידה הנקרא "הכתרה", כאשר ראשו של התינוק מוקף בפתח הנרתיק.[2]
אני קרקע פורייה (2019)
״אני קרקע פורייה״ (2019) הוא מיצב תלוי מקום באתר הקטקומבות של בית הקברות גרין-ווד בברוקלין, ניו יורק. צילומים קטנים, תקריב של גופים חיים, מוצגים במסגרות מוזהבות המעוצבות בצורת עצמות אדם.[25] העבודה מדברת על שבריריותה של צורת האדם, מוקפת כפי שהייתה בשרידים של כ-560,000 פרטים שנקברו בגרין-ווד, אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לבית קברות גדול דמוי פארק, שנבנה אמריקה הכפרית.[25][26]
הוראה
משנת 2000, אנטוני מלמדת אמנות בקורס לתואר השני בשם "כיתת אמן/קבוצות מנטור" באוניברסיטת קולומביה, בית הספר לאמנויות.[27][28][29]
חיים אישיים
אנטוני נשואה לאמן פול רמירז ג'ונאס ולהם בת. בני הזוג הכירו במהלך לימודי התואר השני בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד.[2]
פרסים
- 1996 - פרס האמנים של IMMA Glen Dimplex[30]
- 1998 - מענק מקארתור, עמית מקארתור[31]
- 1998 - מענק ציור ופיסול, קרן ג'ואן מיטשל[32]
- 1998 - פרס קרן לארי אלדריץ'[33]
- 2003 - פרס להישג אמנותי, בית הספר לעיצוב ברוד איילנד[28]
- 2011 - עמית גוגנהיים[34]
- 2012 - מענק הון יצירתי[30]
קישורים חיצוניים
- ג'נין אנטוני באתר Artnet.com
- ביוגרפיה, ראיונות, מסות, תמונות יצירות אמנות וקטעי וידאו מסדרת PBS Art:21 -- Art in the Twenty-First Century - עונה 2 (2003).
- דף The-artists.org ג'נין אנטוני
- דף למידה של MoMA על ג'נין אנטוני
- Janine Antoni collection
- "לדבר עם ג'נין אנטוני, חלק ראשון", 7 באוקטובר 2009, ג'ו פוסארו
- Asp.cornell.edu
- Massmoca.org
- Archives of American Art, Smithsonian Institution: ראיון בעל פה
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
