ג'ון מרטין (צייר)

ג'ון מרטין (באנגלית: John Martin; ‏19 ביולי 1789 – 17 בפברואר 1854)^[1] היה צייר, חרט ומאייר רומנטיקן אנגלי. הוא התפרסם בזכות ציוריו העצומים והמלודרמטיים בדרך כלל של נושאים דתיים וקומפוזיציות פנטסטיות, מאוכלסות בדמויות שהוצבו בנופים מרשימים. הציורים של מרטין, וההדפסים שנעשו מהם, זכו להצלחה רבה בקרב הקהל הרחב - בשנת 1821 תומאס לורנס התייחס אליו כ"הצייר הפופולרי ביותר בימיו".^[2]

ג'ון מרטין
John Martin

הנרי וורן, ג'וו מרטין, 1839
לידה	19 ביולי 1789 Haydon Bridge, הממלכה המאוחדת
פטירה	17 בפברואר 1854 (בגיל 64) דאגלס, האי מאן
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	הרומנטיקה
יצירות ידועות	משתה בלשצר, מנפרד על היונגפראו, סוף העולם

ביוגרפיה

מרטין נולד ביולי 1789, בבית של חדר אחד,^[3] ליד הקסהאם בנורת'מברלנד. בן רביעי של פאניק מרטין, מורה לסיף. אביו רצה שהוא ילמד בניוקאסל על נהר הטיין עיטור של מגינים וסמלים משפחתיים. אך בגלל מחלוקת על שכר, לימודיו התבטלו, והוא הועבר ללמוד אצל בוניפאסה מוסו, אמן איטלקי, אביו של צייר האמייל צ'ארלס מוס.

עם מוסו עבר מרטין מניוקאסל ללונדון בשנת 1806, שם התחתן בגיל תשע-עשרה, ותמך בעצמו בהוראת שיעורי רישום, ובציור בצבעי מים, ועל זכוכית - הצלחת המצוירת היחידה ששרדה נמצאת כעת באוסף פרטי באנגליה. שעות הפנאי שלו הוא עסק בחקר הפרספקטיבה והאדריכלות.

אחיו: ויליאם, הבכור, שהפך לממציא; ריצ'רד, בורסקאי שהפך לאיש צבא ב-1798, התקדם לדרגת סרג'נט והשתתף בכמה קרבות כולל ווטרלו. ג׳ונתן, כומר ביורק.

משפחתו

עם אשתו סוזן, שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים, נולדו למרטין שישה ילדים ששרדו עד בגרותם: אלפרד (שעבד עם אביו בהמשך הפך לבכיר במערכת המיסים), איזבלה, זנוביה (התחתנה עם האמן פיטר קנינגהם), לאופולד (שהפך לפקיד), צ'ארלס, שהוכשר כצייר על ידי אביו, והעתיק מספר יצירות של אביו. לימים הוא הפך לצייר דיוקנאות מצליח והתגורר באמריקה - התערוכה האחרונה שלו באקדמיה המלכותית הייתה בשנת 1896 וג'סי (שהתחתנה עם ג'וזף בונומי).

לאופולד היה הסנדק של המלך העתידי ליאופולד הראשון מבלגיה, שנפגש והתיידד עם מרטין כשחלקו מגורים ברחוב מארילבון בערך בשנת 1815. ליאופולד כתב בהמשך סדרת זיכרונות על אביו, שפורסמה במוסף השבועי של הכרוניקה של ניוקאסל ב־1889. ליאופולד ליווה את אביו בטיולים ובביקורים רבים, והסיפורים שלו כוללים מפגשים עם טרנר ואחרים. ליאופולד התחתן עם אחותו של ג'ון טניאל, שהתפרסם כקריקטוריסט בעיתון ״פאנץ'״ ומאייר הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".

התחלות כאמן

ג'ון מרטין, משתה בלשצר, 1820

מרטין החל להשלים את הכנסותיו בצביעת תמונות בצבעי מים. עם זאת, הוא שלח את ציור השמן הראשון שלו לאקדמיה המלכותית בשנת 1810, אך הוא לא התקבל. בשנת 1811 הוא שלח את הציור פעם נוספת, בכותרת "קומפוזיציית נוף" והוצג כפריט מספר 46 בחדר הגדול. לאחר מכן ייצר רצף של ציורי שמן גדולים שהוצגו. בדרך כלל נושאים מקראיים מפוארים בהשראת הברית הישנה. בנופיו יש את החספוס של סלעי נורת'מברלנד, בעוד שיש הטוענים כי תמונותיו האפוקליפטיות, כמו "מהפכת סדום ועמורה", מראים את היכרותו עם יצור ועבודות הברזל של עמק הטיין ומציגים את הידע העמוק שלו בברית הישנה.

משנת 1812 ואילך התחילה אופנה של ציורים 'נשגבים' כאלה. זמן קצר לאחר מכן, ציור שלו לא התקבל על ידי האקדמיה, ושהחזיר אותו לביתו מצא פתק של חבר הפרלמנט ויליאם מאנינג, שרצה לקנות אותו ממנו. מכאן והלאה, הפטרונות הניע את הקריירה של מרטין.

הקריירה המבטיחה הזו נקטעה בגלל מותם של אביו, אמו, סבתו ובנו הצעיר בשנה אחת. הסחת דעת נוספת הייתה של אחיו ויליאם, שביקש ממנו לעיתים תכופות לערוך תוכניות להמצאותיו, ושאותו היה צריך להחזיק תמיד בעזרה ובכסף. למרות זאת ג'ון מילטון, המשיך לצייר את הנושאים המפוארים שלו. בשנת 1816 מרטין זכה לבסוף בשבחים פומביים על הציור ״יהושוע פוקד שמש בגבעון דום״, אף על פי ששבר רבים מכללי הקומפוזיציה המקובלים. בשנת 1818, על רקע מכירת ״נפילת בבל״ תמורת 420 ליש"ט (שווה ערך ל-30,000 ליש"ט בשנת 2015),^[4] הוא סוף סוף נפטר מחובות ורכש בית במארילבון, שם בא במגע עם אמנים, סופרים, מדענים ואצולה.

מוניטין כצייר

ג'ון מרטין, המכה השביעית על מצריים, 1823

הכתרת המלכה ויקטוריה, מאת ג'ון מרטין, המתאר את המלכה מתקדמת לקצה הרציף כדי לפגוש את לורד רול, 1839

ג'ון מרטין, הרס צור, 1840

תהילתו של מרטין הייתה בציור ״המשתה של בלשאצר״, חמשת אלפים אנשים שילמו כדי לראות את התמונה. מאוחר יותר היא נפגעה כאשר הכרכרה בה הובלה התנגשה ברכבת סמוך לאוסווסטרי.

בחדרי חדרים מרטין היה מלא תשוקה, חסיד שחמט - ועם אחיו, התחרו בחרבות וזריקת כידון. הוא היה נוצרי אדוק, האמין ב"דת טבעית". הוא חוזר על ידי משפחת המלוכה שהעניקה לו מספר מדליות זהב, אחת מהן מהצאר הרוסי ניקולאי, שביקורו במכללת וולסנד בטינסייד עשה רושם בלתי נשכח.

מרטין הפך לצייר ההיסטורי הרשמי של הנסיך לאופולד מסקס-קובורג, לימים מלך בלגיה הראשון. לאופולד היה הסנדק של בנו לאופולד של מרטין, והעניק למרטין את אות מסדר ליאופולד. מרטין היה לעיתים קרובות מקבל ביקורי בוקר מוקדמים של גם של הנסיך אלברט, שעה שמרטין היה עומד בפתח עדיין בחלוק השינה - בשעה שבע בבוקר. מרטין היה מגן על דאיזם ודת הטבע, האבולוציה (לפני צ'ארלס דרווין) והרציונליות. ז'ורז' קיווייה הפך למעריץ של מרטין, והוא נהנה יותר ויותר מחברת המדענים, האמנים והכותבים - צ'ארלס דיקנס, מייקל פאראדיי, וילאם טרנר.

מרטין החל להתנסות בטכנולוגיית הדפסים, וכתוצאה מכך הוזמן להפיק 24 תחריטים למהדורה חדשה של גן העדן האבוד - האיורים ליצירת המופת של מילטון. מבחינה פוליטית אהדותיו אינן ברורות; יש הטוענים שהוא היה רדיקלי, אך הקביעה לא מתבססת על עובדות ידועות.

הדיווחים על מסיבות הערב של מרטין חושפים אוסף מגוון של הוגים, אקסצנטריים ופעילים חברתיים; אחד העדים היה ג'ון טניאל הצעיר - המאייר של לואיס קרול - שהושפע מאוד ממרטין והיה חבר קרוב לילדיו. פעמים שונות היו גם אחיו של מרטין היה בין האורחים, תמהונם ושיחתם הוסיפו לטעם האקזוטי ממילא של הפגישה.

חייו המאוחרים

הפרסום שלו גבר עוד יותר בפברואר 1829 כאשר אחיו הבכור, הלא קונפורמיסט ג'ונתן מרטין, הצית במכוון את הכנסייה יורק מינסטר. השרפה גרמה נזק נרחב והמקום נראה כאילו לקוח מעבודתו של מרטין, שלא התעלם מהעובדה שהאירוע קשור אליו יותר ממה שנראה בתחילה. הגנתו של ג'ונתן מרטין במשפטו שולמה בכספו של ג'ון מרטין. ג'ונתן מרטין, המכונה "מרטין המשוגע", נמצא בסופו של דבר אשם, אך לא הוצא להורג בטענה לאי שפיות.

מרטין בערך 1827 עזב את הציור והיה מעורב בתוכניות והמצאות רבות. הוא תרם לפתרון בעיות המים והביוב של לונדון, כולל יצירת סוללת התמזה, המכילה מערכת ניקוז מרכזית. התוכניות שלו היו בעלות חזון, והיוו את הבסיס לעיצובים הנדסיים מאוחרים יותר. תוכניותיו בשנת 1834 למערכת הביוב של לונדון הקדימו בערך 25 שנה את הצעותיו של ג'וזף בזלגט מ-1859 ליצור מערכת ביוב עם שבילים לאורך שתי גדות נהר התמזה. הוא גם ערך תוכניות לרכבת, כולל קווים משתי גדות התמזה. התוכניות, יחד עם רעיונות למגדלורים באיים שוממים, חלקם עדיין שורדים.

לחצים וחובות משפחתיים, כולל התאבדות אחיינו (בנו של ג'ונתן ריצ'רד), הביאו אותו לדיכאון שהגיעה לשיאו בשנת 1838.

ג'ון מרטין, מהפכת סדום ועמורה, 1852

משנת 1839 מצבו הכלכלי של מרטין השתפר, והוא הציג עבודות רבות בשנות הארבעים של המאה ה-19. במהלך ארבע השנים האחרונות לחייו עסק מרטין בטרילוגיה של ציורים גדולים על נושאים תנ"כיים, שניים מהם נמצאים בטייט בריטניה משנת 1974, לאחר שנרכשו ציורים נוספים כמה שנים קודם לכן. הציורים הושלמו בשנת 1853, קצת לפני השבץ ששיתק את הצד הימני שלו. הוא מעולם לא היה להתאושש ונפטר ב-17 בפברואר 1854, באי מאן. הוא קבור בבית הקברות קירק בראדן.

מורשת

מרטין נהנה מפופולריות עצומה והשפעתו שרדה. אחד מחסידיו היה תומאס קול, מייסד ציור נוף אמריקאי. הוא השפיע על דמיונם של אנשים רבים כולל האחיות ברונטה. עבודותיו היו בעלות השפעה ישירה על כתבי שרלוט ואחיותיה, שכילדים שיחקו עם דוגמאות שלו. ארכיטקטורת הפנטסטיות של מרטין השפיעה על התיאורים בסיפורים של האחיות ברונטה, והוא עצמו מופיע כאדוארד דה ליזל מוורדופוליס.

מרטין נהנה ממוניטין אירופי והשפעה רבה. היינריך היינה כתב על המוזיקה של הקטור ברליוז כי "הציורים של מרטין גורמים לי לראות חזיונות של אימפריות מדהימות... הגנים הקסומים של בבל, הגנים התלויים של סמירמיס, פלאי נינוה, הבניינים האדירים של המזרח, כפי שאנו מזהים אותם בתמונותיו של הצייר האנגלי מרטין."^[5]

סופרים כמו ריידר הגרד, ז'ול ורן וה. ג. ולס הושפעו מהמושג שלו הנשגב. התנועה הרומנטית הצרפתית, הן באמנות והן בספרות, קיבלה השראה ממנו. אדריכלות הרכבת הוויקטוריאנית הועתקה הרבה מהמוטיבים שלו. מספר תוכניות הנדסיות של מרטין ללונדון שכללו מסילת חיבור מעגלית, אף כי לא הצליחו להיבנות במהלך חייו, יצאו לפועל שנים רבות אחר כך. ביצוע זה היה משמח אותו מאוד - ידוע שהוא הצהיר בפני בנו, ליאופולד, שהוא מעדיף היה להיות מהנדס מאשר צייר.^[6]

כמו כמה אמנים פופולריים אחרים, מרטין נפל קורבן לשינויים באופנה ובטעם הציבורי. חזיונותיו הגרנדיוזיים נראו תיאטרליים ומיושנים באמצע התקופה הוויקטוריאנית, ואחרי שמרטין נפטר יצירותיו הוזנחו ונשכחו בהדרגה. "מעט אמנים היו נתונים לקצוות כה גדולים של הון קריטי, שכן בשנות השלושים של המאה ה-20 הציורים העצומים שלו היו שווים ליש"ט אחת או שתיים, ואילו עכשיו הם מוערכים באלפים רבים."^[7]

ג'ון מרטין כתב שתי אוטוביוגרפיות, הראשון מאמר ב-The Atheneum מיום 14 ביוני 1834, עמוד 459 והרחבה ביותר ב-The Illustrated London News, במרץ 1849, עמוד 176–177. מקור עיקרי לחייו הוא סדרת זיכרונות מאת בנו ליאופולד, שפורסמה בשישה עשר חלקים ב"ניו - קאסל וויקלין כרוניקל " בשנת 1889.

הביוגרפיה המלאה הראשונה הייתה של מאת מרי ל. פנדרנדר, שמקורה הראשי היה חברו של מרטין, ראלף תומאס, שכתב יומן - על ידידותם. תומאס בלסטון כתב שתי ביוגרפיות על האמן, הראשון ב-1934, והשנייה (עדיין הביוגרפיה המובילה) בשנת 1947. כריסטופר ג'ונסטון הפיק ספר על מרטין 1974, ובשנת 1975 מבקר האמנות ויליאם פיבר חבר ספר נרחב על האמן ויצירותיו.

בשנת 2011 טייט בריטניה וניוקאסל הציגו תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של עבודתו של מרטין בכל הז'אנרים - "ג'ון מרטין - אפוקליפסה" - כולל תרומתו כמהנדס אזרחי.^[8]

לקריאה נוספת

• Adams, Max. The Prometheans: John Martin and the generation that stole the future. London, Quercus, 2010. ISBN 978-1-84916-173-2
• Balston, Thomas "John Martin, 1789–1854,. Illustrator and Pamphleteer" (The Bibliographical Society, London, 1934).
• Balston, Thomas "John Martin, 1789–1854. His Life and Works" (Duckworth & Co. Ltd., London, 1947).
• Baronnet, M. John Martin. Nancy, Lulu, 2010. ISBN 978-1-4452-7931-2
• Campbell, Michael J. John Martin – Visionary Printmaker (Campbell Fine Art / York City Art Gallery, 1992). The primary catalogue raisonne on the prints of John Martin. ISBN 0-9519387-0-3
• Campbell, Michael J. John Martin, 1789–1854. Creation of Light (Calcografia Nacional, Real Academia de Bellas Artes de San Fernando, Madrid / Museo de Bellas Artes de Bilbao, 2006) Published by the Royal Academy of Fine Arts, Madrid, Spain in 2006, this is by far the most extensive publication ever issued on John Martin and is the most comprehensive publication on his prints. Printed in both English and Spanish. ISBN 84-96406-05-9
• Campbell, Michael J. & J. Dustin Wees. Darkness Visible. The Prints of John Martin (Sterling & Francine Clark Art Institute, Williamstown, Massachusetts, 1896) ISBN 0-931102-20-0
• Feaver, William. The Art of John Martin. Oxford University Press, 1975. ISBN 0-19-817334-2
• Johnstone, Christopher. John Martin. London, Academy Editions, 1974. ISBN 0-85670-175-0
• Morden, Barbara C. 'John Martin: Apocalypse Now!' (2010, 2015, 3rd reprint 2019) McNidder & Grace, ISBN 978-1-904794-99-8

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון מרטין בוויקישיתוף

• ג'ון מרטין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ג'ון מרטין, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

1. "Martin, John". Encyclopædia Britannica. 17 (11th ed.). 1911. p. 794.
2. https://www.telegraph.co.uk/culture/art/art-features/8376637/John-Martin-the-Laing-Gallery-Newcastle.html
3. End of the world visions Viewspaper 14–15". The Independent. London. 19 September 2011.
4. UK Retail Price Index inflation figures are based on data from Clark, Gregory (2017). "The Annual RPI and Average Earnings for Britain, 1209 to Present (New Series)". MeasuringWorth. Retrieved 27 January 2019.
5. Heine, "Lutetia", quoted in the memoirs of Berlioz, translated and edited by David Cairns, 1970. See [1] for the German.
6. Reminicences of John Martin, the Newcastle Weekly Chronicle, Supplement, 1889.
7. Lambourne, Lionel (1999). Victorian Painting. London: Phaidon Press. p. 160. ISBN 0714837768.
8. Mark Brown, arts correspondent (4 March 2011). "John Martin makes a dramatic come-back". London: the Guardian. Retrieved 25 April 2013.