Loading AI tools
פוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלן מקגרגור קרנסטון (באנגלית: Alan MacGregor Cranston; 19 ביוני 1914 – 31 בדצמבר 2000) היה פוליטיקאי ועיתונאי אמריקאי שכיהן כסנאטור מטעם מדינת קליפורניה, משנת 1969 עד 1993.
 | |||||
| לידה |
19 ביוני 1914 פאלו אלטו, קליפורניה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
31 בדצמבר 2000 (בגיל 86) לוס אלטוס, קליפורניה | ||||
| שם מלא | אלן מקגרגור קרנסטון | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה | מכללת פומונה, אוניברסיטת סטנפורד | ||||
| עיסוק | עיתונאי, פוליטיקאי | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
  | |||||
הוא נולד בפאלו אלטו, קליפורניה, ועבד כעיתונאי לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת סטנפורד. לאחר ששימש כחשב הכללי של מדינת קליפורניה, זכה קרנסטון בבחירות לסנאט של ארצות הברית ב-1968. הוא הפך למצליף הסיעה הדמוקרטית בשנת 1977 והחזיק בתפקיד זה עד 1991. בשנת 1984, קרנסטון התמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, וקרא לפירוק נשק גרעיני בשלביה המאוחרים של המלחמה הקרה. הוא יצא מהמירוץ לנשיאות לאחר הסדרה הראשונית של הבחירות המקדימות.
בשנת 1991, ועדת האתיקה של הסנאט נזפה בקרנסטון על תפקידו במשבר החיסכון וההלוואות כחבר ב"חמישיית קיטניג". לאחר שאובחן כחולה בסרטן הערמונית, החליט שלא להתמודד לכהונה חמישית. לאחר פרישתו מן הסנאט, כיהן כנשיא המכון לביטחון גלובלי, וקרא לפירוז הנשק הגרעיני בעולם.
קרנסטון נולד בפאלו אלטו, קליפורניה, בנם של קרול (לבית דיקסון) וויליאם מקגרגור קרנסטון. הוא למד במכללת פומונה במשך שנה אחת, למד מחוץ לארצות הברית באוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו לפני שסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1936 עם תואר אקדמי באנגלית[1][2].
הוא נולד למשפחה אמידה מצפון קליפורניה שעסקה בתחום הנדל"ן. הוא התחתן והתגרש פעמיים. אשתו הראשונה, ז'נבה מקמאת, הייתה אם בניו, רובין, שמת בגיל צעיר בתאונת דרכים, וקים, ששרד את התאונה. קרנסטון נישא מאוחר יותר לנורמה וינטראוב[3].
קרנסטון היה כתב בשירות החדשות הבינלאומי בשנתיים שקדמו למלחמת העולם השנייה[4]. כאשר יצא לאור תרגום מקוצר לאנגלית של הספר "מיין קאמפף", פרי עטו של הצורר אדולף היטלר, שהשמיט חלק מן האנטישמיות והמיליטנטיות של היטלר, פרסם קרנסטון תרגום אחר (עם ביאורים), שלדעתו שיקף בצורה מדויקת יותר את תוכן הספר. בשנת 1939, ההוצאה לאור של מיין קאמפף תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים בקונטיקט; השופט פסק לטובת ההוצאה לאור של היטלר ופרסום הספר הופסק.
לפני שהתגייס לכוחות המזוינים של ארצות הברית ב-1944 כטוראי (הוא החזיק בדרגת סמל בעת שחרורו), עבד כעורך וכותב בכתב העת "קומון גראונד" ולאחר מכן עבד ב"משרד למידע על המלחמה של ארצות הברית". בשנה שלאחר מכן הוא כתב ספר שני, "הרג השלום", המגולל את ההצעה הכושלת אשר הוצעה לארצות הברית להצטרפות לחבר הלאומים מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
קרנסטון, תומך ברעיון ממשלה עולמית, נכח בוועידה ב-1945 שהובילה להצהרת דבלין, והיה לנשיא האיגוד הפדרליסטי העולמי ב-1948. הוא דחף בהצלחה את בית המחוקקים של מדינתו במטרה לאמץ את ההחלטה הפדרליסטית העולמית ב-1949, הקוראת לקונגרס האמריקני לתקן את חוקת ארצות הברית כדי לאפשר את השתתפותה של ארצות הברית בממשלת עולם פדרלית. גם בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החל קרנסטון לאמץ את התנגדותו הממושכת לנשק גרעיני[5].
ב-1968 הוא נבחר בפעם הראשונה אל הסנאט של ארצות הברית, כאשר הביס את מקס ראפרטי הרפובליקני בבחירות הכלליות. ראפרטי השמרני ניצח את תומאס קושל הליברלי, בבחירות הפנימיות במפלגתו.
הבחירות הכלליות עצמן לוו בהכפשות והשמצות רבות. סופר שמרני, פרנק קאפל, כתב עלון שהעיד על כך שלקרנסטון היו אולי נטיות קומוניסטיות בנעוריו, וכי במהלך כהונתו במשרד למידע על המלחמה הוא עזר לשכנע את פרנקלין דלאנו רוזוולט כי גרמניה הנאצית ביצעה את טבח יער קאטין. רבים מאותן הטענות היו מוחזרו במאמר שפורסם באגודת ג'ון ברץ' ב-1974 בשם "אלן קרנסטון: הצל בסנאט". (כותרת המאמר התייחסה ללמונט קרנסטון, האלטר אגו של הדמות הבדיניות "הצל").
בשנת 1974, קרנסטון ניצח את ה.ל. ריצ'רדסון הרפובליקני, לשעבר חבר שמרני בסנאט של קליפורניה המזוהה עם אגודת ג'ון ברץ'. קרנסטון זכה ב-3,693,160 קולות (60.5%) לעומת ריצ'רדסון שזכה ב-2,210,267 (36.2%).
ב-1980, קרנסטון ניצח את בבחירות לסנאט את פול גאן, עם 4,705,399 קולות (56.5%) לעומת 3,093,426 (37.1%) קולותיו של גאן. מסע הבחירות שלו ב-1980 היה ראוי לציון מאחר שבמהלכו להקת האיגלס הופיעו בפעם האחרונה מזה 14 שנים. במהלך האירוע הודתה אשתו של קרנסטון לנגן הלהקה דון פלדר על ההופעה, ולה השיב פלדר, "תודה ... אני מניח". סולן הלהקה, גלן פריי, הסתייג מתגובתו של פלדר, מה שהוביל למריבות על הבמה ולפירוק של הלהקה מיד לאחר ההופעה[6].
ה"הניו יורק טיימס" אפיין אותו כאדם "קירח, צנום מראה, לא-כריזמטי מדי". קרנסטון נבחר שוב ב-1986 כאשר ניצח את חבר הקונגרס האמריקני אד זשאו.
קרנסטון היה מצליף המפלגה הדמוקרטית הסנאט מ-1977 עד 1991.
הוא התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984. הוא היה לראשון שהכריז על מועמדותו ב-1 בפברואר 1983. למרות גילו (69) והופעתו שנראתה מבוגרת עוד יותר (הוא צבע את מעט שערו הלבן שנותר מעט בכתום[7]), הפך קרנסטון במהרה למועמד מוכר. תמיכתו החריפה בפירוק נשק גרעיני זיכתה אותו בתמיכתם של פעילים אנטי-גרעיניים. עם זאת, כניסתו של ג'ורג' מקגוורן לתוך המירוץ בספטמבר 1983 החלישה את התמיכה בקרנסטון. הוא סיים במקום הרביעי באספות הבחירה באיווה בפברואר 1984 ופרש רשמית מהמירוץ כעבור שבוע לאחר שסיים במקום השביעי בפריימריז בניו המפשייר, עם שני אחוזים בלבד מהקולות.
קרנסטון ננזף על ידי ועדת האתיקה של הסנאט בגין "התנהגות לא נאותה" ב-20 בנובמבר 1991, לאחר שחברת "לינקולן חסכונות" של צ'ארלס קיטינג, תרמה 850 אלף דולר אמריקני לקבוצות רישום הבוחרים הקשורות באופן הדוק לסנאטור. קיטינג רצה שהרגולטורים הפדרליים יפסיקו "לרדוף" את חברות החיסכון וההלוואה שלו. הוועדה אמנם מצאה כי "לא הוצגו בפני הוועדה ראיות לכך שהסנאטור קרנסטון אי פעם הסכים לסייע למר קיטינג בתמורה לתרומה", אך סברה כי התנהגותו של קרנסטון הייתה הגרועה ביותר מבין חמישיית קיטינג, שכללה בין היתר את הסנאטורים ג'ון גלן וג'ון מקיין. קרנסטון החליט שלא לרוץ לכהונה חמישית, בעודו נלחם בסרטן הערמונית.
הוא הקדיש את גמלאותו לפירוק הנשק הגרעיני בעולם, תחילה באמצעות יוזמת חיסול הנשק הגרעיני של מדינת העולם, ולאחר מכן כנשיא המכון לביטחון גלובלי, אשר ייסד בשנת 1999.
הוא התגורר בלוס אלטוס, קליפורניה, מפרישתו עד מותו ב-31 בדצמבר 2000.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
