אגדת לבו

אגדת לַבּוּ, היא אגדה עתיקת יומין שככל הנראה מקורה מהתקופה הבבלית הקדומה. ייתכן שהסיפור נכתב באזור נהר דיאלא בעיר אשנונה, שכן גרסה מאוחרת של הסיפור מציגה את האל תִשְׁפַּךּ כגיבור הראשי, והאל תִשְׁפַּךּ החליף את האל השומרי נינזו כאל הראשי של בני אשנונה בתקופה הבבלית הקדומה. ייתכן שאגדה זו הייתה מקור של המיתוס אנומה אליש, שם לַבּוּ, "לביא", היה האב טיפוס של תיאמת וסיפור מלחמת אל הסער בים.

תקציר האגדה

אגדת לַבּוּ נמצאה בעותק מקוטע מאוד מספריית אשורבניפל, והלוח שבור במקומות רבים. אגדת לבו עוסקת בסיפורו של מפלצת, כנראה נחש-אריה, מפלצת באורך חמישים בֶּרוּ ("bēru", כ-11 ק"מ).

לפי גרסה אחת, הים, תָּמתּוּ (tāmtu), הוליד את הנחש ואנליל עיצב את צורתו - ”הים [יצר] את הנחש, אֶנְלִל בשמים עיצב [...]”^[1]. יש חוקרים שהסבירו שאנליל עיצב את המפלצת כדי למחוק את האנושות שרעשה והפריעה לו, כמתואר באתרחסיס.

בהמשך נכתב כי האלים נחרדו - ”כל אלי השמים [פחדו(?)], האלים בשמים כרעו לפנֵי [...], ו[פני(?)] הירח חשכו בקצותיהם.”. ואף שאלו מי יהרוג את המפלצת - ”מי ילך ו[יהרוג] את לַבּוּ, יצ[יל ...] את הארץ הרחבה, ויעשה מלוכה [...]?”^[1]. האלים מציעים שהאל תִשְׁפַּךּ ילך להילחם במפלצת, אך הוא מתנגד. לבסוף, לאחר רצף שורות חסרות, אל שלא מוזכר שמו (אך כנראה מדובר באל תִשְׁפַּךּ) מקבל עצה מאל אחר,^[2] מחולל סערה והורג את לַבּוּ.

יש הטוענים שהטקסט נכתב באשנונה ונועד לרומם את תִשְׁפַּךּ ולהסביר מדוע הוא המלך ולא נינזו (האל הראשי של אשנונה לפני תִשְׁפַּךּ).

אגדת לַבּוּ נקראת גם אולי אגדת כַּלבּוּ (כלב), בהתאם לקריאת התו הראשון בשם המפלצת. בתחילה המפלצת מתוארת באמצעות הסימן muš שפירושו "נחש", אך בהמשך היא נקראת KAL-bu. לרוב "KAL" נהגה כlab, אך ניתן לקרוא את השם גם כַּלבּוּ, רִיבּוּ או תַּנבּוּ. הקריאה כlab השתרשה במחקר ולפיכך האגדה נקראת כיום "אגדת לַבּוּ".^[3]

לקריאה נוספת

• נגה איילי-דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח קרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002.

הערות שוליים

1. נגה איילי-דרשן, ודורך על במתי ים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ו, עמ' 197-198
2. לא מוזכר שמו. ייתכן שהכוונה לאֵאַה, במקביל לאגדת אנזו, עלילות בעל ושירת אֻלִכֻּמִי.
3. נגה איילי-דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח קרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 273–274 וההפניות שם.