The Road Not Taken

The Road Not Taken
	Two roads diverged in a yellow wood, ; And sorry I could not travel both; And be one traveler, long I stood; And looked down one as far as I could; To where it bent in the undergrowth;; Then took the other, as just as fair,; And having perhaps the better claim; Because it was grassy and wanted wear;; Though as for that the passing there; Had worn them really about the same,; And both that morning eqaually lay; In leaves no step had trodden black.; Oh, I kept the first for another day!; Yet knowing how way leads on to way,; I doubted if I should ever come back.; I shall be telling this with a sigh; Somewhere ages and ages hence:; Two roads diverged in a wood, and l,; I took the one less traveled by,; And that has made all the difference.

The Road Not Taken
מידע כללי
מאת	רוברט פורסט
שפת המקור	אנגלית
סוגה	פואמה
הוצאה
תאריך הוצאה	1915

The Road Not Taken (בעברית: הדרך שלא נבחרה) היא פואמה מאת רוברט פרוסט, שנכתבה בשנת 1915 ונחשבת לאחד משיריו המפורסמים והמצוטטים ביותר בשפה האנגלית.

עובדות מהירות מידע כללי, מאת ...

סגירה

עובדות מהירות

סגירה

השיר מדבר על הצורך לבחור בין שתי דרכים, כאשר המשורר, כמטייל, נמצא בצומת המתוארת כדילמה הקשה, וההתלבטות שנמשכת למעשה גם לאחר שבחר בדרכו את בחירתו הסופית.

בתחילת השיר נמצא המטייל במעבה היער בתקופת הסתיו (בבוקר), בין שתי דרכים, ועליו לבחור לאן עליו לפנות. שתי הדרכים הן יפות, בין עצים ועשב, ולכאורה אין עדיפות לאחת משתיהן. גם אם הן שונות מעט זו מזו, עדיין לא ניתן להכריע מי מביניהן עדיפה. המטייל נמצא בדרך ללא מוצא, מאחר שהוא יודע כי לאחר שיבחר בדרך האחת, לעולם לא יוכל לחזור לדרך השנייה, שלא נבחרה.

את הדרך (שלא נבחרה) השארתי ליום אחר.

אך מידיעתי כיצד בחירה אחת מובילה לאחרת,

אני בספק אם אוכל לשוב אי פעם על עקבותי.

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.

הבית האחרון בשיר מבהיר כי המשורר, למרות שתמיד יקנן בו החשש פן טעה, שלם כיום עם דרכו. הוא בחר בדרך שפחות הלכו בה, בדרכו האישית והייחודית. השיר מסתיים במילים:

הדרכים התפצלו ביער, ואני

אני בחרתי בדרך שהלכו בה פחות.

זה הדבר שעשה את ההבדל.

Two roads diverged in a wood, and I--

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

בשיר יש כמה ביטויים שמוספים לנפח שלו: הצבע צהוב (yellow) מסמל דבר עתיק, נקודת המבט של המחבר היא בחלוף זמן רב. הפיצול (diverge) מסמל את הדילמות בחיים, המקום בו צריך האדם לקבל החלטה ולבחור. הדרך (road) היא דרך החיים, המסלול שהאדם מובל בו אחרי שלקח החלטה מסוימת. הסבך או המהמורות שבדרך (undergrowth) מסמלים את הדברים שמפריעים לאדם להתקדם בחייו, דברים שמקשים על החלטותיו. עלים שאף צעד עוד לא השחירם (in leaves no step had trodden black) מעידים שמעט מאוד אנשים הלכו בדרך הזאת, או בחרו בבחירה מעין זו.

ישנן שתי סיבות אפשריות לכך שבדרך הנבחרת לא צעדו אחרים והדשא עוד לא נרמס. ייתכן שנדרשים לשם כך אומץ והעזה רבים יותר; אך ייתכן גם כי דרך זו אינה ראויה או אינה מובילה למקום בטוח. השיר מדבר על דרכים מתפצלות, כאשר כל בחירה גוררת אחריה עוד בחירה. הכותב מצטער על הדברים שהיה יכול לחוות אילו היה בוחר בדרך השנייה, בה הלכו יותר.

שם השיר, המציין דווקא את הדרך שלא נבחרה (The Road Not Taken), עשוי להדגיש כי בכל מהלך ממהלכי חיינו, בכל בחירה, קיימות אינספור אפשרויות אחרות, נעלמות מן העין, אותן הפסדנו ולא נחווה עוד. נשאלת השאלה, האם הכותב מאושר בבחירתו, או מבכה על הדברים שהפסיד, הדברים שלא חווה ולא יוכל עוד לחוות, בדרך שבה לא בחר. את שם השיר ניתן לפרש לשתי משמעויות: המשמעות הראשונה היא שהדרך שלא נבחרה היא הדרך שהכותב לא בחר בה, והמשמעות השנייה היא שהיא הדרך שהלכו בה פחות, שאותה הכותב בחר.

בסופו של דבר המשורר מרוצה, כנראה, מהדרך שבחר בה כמטייל, הדרך "שהלכו בה פחות". אך ניכר שלאורך השנים מלווה אותו תחושת החמצה בלתי נמנעת, בשל הדרך שבה לא בחר ושלא הלך בה, דרך שאת טיבה, מרכיביה ויעדה הסופי לא ידע לעולם.

כשירים אחרים של רוברט פרוסט, מאופיין גם שיר זה בתיאור יפהפה של נופים קדומים, וכן בסגנון פשוט, ישיר ונוקב. השיר מסתיים באווירה של אגדת ילדים (I shall be telling this with a sigh Somewhere ages and ages hence) אולם למעשה, יש הרואים בסיום קסום זה טעם מתוק-מריר.^[1] המטייל שלם עם הבחירה שעשה בעבר באותו יער. הוא מצדיק, בחוכמה שבדיעבד, את בחירתו, ואף מוצא צידוקים כדוגמת "בחרתי בדרך שהלכו בה פחות", כלומר הלכתי בדרכי שלי ולא בתלם שכבשו האחרים. כאן המתיקות. אך האנחה שבשיר, והעצב המריר המלווים את הקביעה הזאת, וגם שמו של השיר, מזכירים לנו שיש דרך שלא נבחרה ולא נוסתה, המותירה אחריה שובל של ויתור והחמצה.