אר.אי.אם.

אר.אי.אם.
**R.E.M.**
	הלהקה בהופעה בשנת 2003. במרכז התמונה, מייקל סטייפ, סולן הלהקה
מקום הקמה	את'נס
מוקד פעילות	את'נס, ג'ורג'יה, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1980 – 2024, 2011 (כ־44 שנים)
סוגה	רוק אלטרנטיבי, ג'אנגל פופ, קולג' רוק, פולק רוק
חברת תקליטים	האחים וורנר; IRS רקורדס
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (2007); היכל התהילה של המוזיקה של ג'ורג'יה (2006); פרס גראמי לביצוע הפופ הטוב ביותר של צמד או להקה (1991) ;
	www.remhq.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	מייקל סטייפ; מייק מילס; פיטר באק; ביל ברי
חברים לשעבר
	מייקל סטייפ; ביל ברי; Bertis Downs IV; מייק מילס; פיטר באק; Jefferson Holt

אר.אִי.אם. (.R.E.M) הייתה להקת רוק שנוסדה בעיר את'נס במדינת ג'ורג'יה שבארצות הברית ב-1980 על ידי מייקל סטייפ (סולן), ביל ברי (תופים), פיטר באק (גיטרה), ומייק מילס (גיטרה בס וקולות רקע).

עובדות מהירות מקום הקמה, מוקד פעילות ...

סגירה

במהלך שנות השמונים, בהיותם חתומים בלייבל העצמאי IRS, השיגו מעמד מיוחד במוזיקה האמריקנית, ואומצו על ידי תחנות מוזיקה שפנו לקהל של סטודנטים מהקולג', והפכו לאחת מהלהקות הבולטות ברוק האלטרנטיבי של התקופה. בתחילת שנות התשעים הוציאו שני אלבומים שהוגדרו כמופת מוזיקלי, והפכו לאחת מהלהקות הפופולריות, המוערכות והמשפיעות מוזיקלית בעולם.

בספטמבר 2011 הודיעה הלהקה על פירוקה באתרה הרשמי^[1].

R.E.M דורגה במקום ה-97 בקטגוריית "האומנים הגדולים בכל הזמנים" במגזין רולינג סטון^[2].

הלהקה בחרה את השם אחרי רפרוף אקראי במילון. REM הם ראשי תיבות של Rapid Eye Movement (שלב במהלך השינה בו מופיעים חלומות ומתאפיין בתנועות עיניים מהירות), אך זה אינו השם המלא של הלהקה. בקרב חלק מהמעריצים REM מסמל Really Excellent Music.

1982–1987: השנים ב-IRS

האלבום הקצר (EP) הראשון של הלהקה, Chronic Town, יצא ב-1982, והמחיש את סגנונם המוזיקלי: גיטרות, נגינת אקורדים מהירה, שירה שהיא כמעט מלמול ושירים על נושאים אחרים מאהבה ויחסים, שניים מנושאי הכתיבה המרכזיים במוזיקה הפופולרית.

אלבום הבכורה של אר.אי.אם, Murmur, שיצא ב-1983, נחשב לאחד מהתקליטים הטובים של שנות השמונים. ניכר בו סגנונם המוזיקלי המיוחד והמלל המעורפל, כמעט בלתי מובן.

האלבום השני של הלהקה, Reckoning יצא ב-1984, היה פחות אחיד בסגנונו המוזיקלי מהאלבום הראשון, ושילב מספר סגנונות שונים באלבום אחד. מילות השירים היו אפלות וכללו טביעה, שיטפונות ופירוד.

האלבום השלישי, Fables of the Reconstruction, יצא ב-1985, ועסק במיתולוגיה של דרום ארצות הברית. השירים עסקו בדמויות אקסצנטריות וברכבות, ששני מוטיבים אופייניים במוזיקה הדרומית. בתקופה זו נחשבה אר.אי.אם כלהקת רוק קולג'ים. שיריה הושמעו רבות בתחנות רדיו של סטודנטים ברחבי ארצות הברית, ואף על פי שנחשבה כלהקה חשובה ברוק האלטרנטיבי, הפריצה המשמעותית שלהם לציבור הרחב הגיעה רק מספר שנים אחר כך.

ב-1986 יצא Lifes Rich Pageant, שם הלקוח מהסרט הפנתר הוורוד. באלבום הזה, בניגוד לקודמיו, מילות השירים היו מובנות וברורות יותר, יחד עם נגיעות פוליטיות. למשל, השיר "Cuyahoga" מתייחס לנהר באוהיו שעלה באש עקב זיהום המים; השיר "Fall On Me" מדבר על גשם חומצי ועל זיהום האוויר הגורם לו. במובנים רבים, אלבום זה מסמן את תום התקופה הראשונה בהיסטוריה של הלהקה, בעיקר כי החל מהאלבום הבא היא זכתה להצלחה והכרה רבות בהרבה. עד תקופה זו זכו לקהל נאמן ואהדת המבקרים, אך החל מהאלבום הבא הגיעו לקהל רחב בהרבה.

ב-1987 יצא Document, אלבום האחרון עם .I.R.S, עם הלהיט הגדול הראשון – The One I Love. שיר זה הגיע למקום התשיעי במצעד הפופ האמריקני, שיר המתאר שמחה על סיומם של יחסי אהבה שהסתיימו. שיר נוסף שהפך לקלסיקה אצל מעריציהם הוא "(It's the End of the World as We Know It (And I Feel Fine".

את Document הפיק סקוט ליט, המפיק המוזיקלי ב-11 השנים הבאות. אר.אי.אם חבה חלק ניכר מהצליל הייחודי שלה לעבודתו של סקוט ליט.

Dead Letter Office, שיצא ב-1987 הוא אלבום אוסף עם קטעים נדירים שלא הוצגו בעבר, וגרסאות כיסוי.
Eponymous‏ (1988) הוא אלבום אוסף נוסף, שסיכם את תקופתה המוקדמת של הלהקה. האוסף הכיל שירים שיצאו בתקליטים קודמים, וכן מספר גרסאות אלטרנטיביות לשירים.

1988–1996: כוכבי רוק

ב-1988 חתמה אר.אי.אם בלייבל המרכזי של האחים וורנר (Warner Brothers). באותה שנה יצא אלבום האולפן השישי, Green. זו הייתה הפעם הראשונה בה נהנתה הלהקה מיחסי ציבור מסיביים. החל משנת 1989 יצאו לסיבובי הופעות באצטדיונים. חלק ממעריציהם ששמרו להם אמונים עוד מתחילת הדרך טענו כי הלהקה התמסחרה, וזה בא לידי ביטוי במוזיקה שהפכה פופולרית על חשבון האיכות באלבומיהם הקודמים. הלהקה החלה להפוך ללהקת רוק מרכזית, המוכרת גם מחוץ לארצות הברית.

באלבום היו מספר להיטים, ביניהם "Orange Crush", משירי המחאה החשובים של הלהקה (השיר עוסק בשימוש שעשה צבא ארצות הברית בחומרים כימיים במלחמת וייטנאם), "Stand "ו-"Pop Song 89".

שני האלבומים הבאים, Out of Time מ-1991 ו-Automatic for the People מ-1992 זכו להצלחה בינלאומית מרשימה ועמדו בראש רשימת התקליטים הנמכרים, אף על פי שהלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות לאחר תקליטים אלו. Automatic for the People, עם כ-15 מיליון עותקים, היה לאלבום המצליח ביותר של הלהקה בכל הזמנים, וזאת למרות עיסוקו בתכנים קודרים כגון מוות והתאבדות.

בשני אלבומים אלו היו מספר גדול של להיטים כדוגמת "Shiny Happy People" (עם קייט פירסון מ-The B-52's, שגם היא מהעיר את'נז שבג'ורג'יה), "Losing My Religion"‏ ,"Everybody Hurts"‏, "The Sidewinder Sleeps Tonite"‏ (המבוסס במידה מסוימת על השיר The Lion Sleeps Tonight) ו-"Man On The Moon".

אף על פי שניתן לחשוב שהשיר Losing My Religion מדבר על הקשר שבין אדם לאלוהים או היחס לדת, לא זו הייתה כוונתו המקורית של הטקסט. במהלך התוכנית VH1 storytellers סטייפ סיפר שהשיר נכתב על תחילת קשר בין שני אנשים, כשבשלב הראשוני עדיין לא ברור האם האדם השני מעוניין אף הוא בקשר.

במהלך 1994 הוציאה הלהקה את האלבום Monster, שהושפע מסגנון הגראנג' ששלט אז. הלהיט המרכזי באלבום היה "What's the Frequency, Kenneth", ששודר רבות ב-MTV. אחת מהטענות שהשמיעו מבקרי המוזיקה נגד האלבום היא שאר.אי.אם החלה לשנות מסלול לכיוון הגלאם רוק (glam rock).

מסע ההופעות שליווה את האלבום היה נקודת מפתח בהיסטוריה של הלהקה, כשבמהלך הסיבוב לקה המתופף ביל ברי בדימום מוחי במהלך אחת מההופעות, מה שהוביל לבסוף לפרישתו מהלהקה לטובת חיי חקלאות שקטים בג'ורג'יה. למעשה, מסע ההופעות הושהה עקב רצף בעיות בריאותיות: המפרצת בה לקה ביל ברי, ניתוח שבר של מייקל סטייפ וחסימת מעיים בה לקה מייק מילס בעקבות ניתוח קודם. עזיבתו של ברי הייתה נקודת מפנה משמעותית, שדרשה תקופת הסתגלות.

במהלך אותו סיבוב ולפני פרישתו של ברי, הקליטה הלהקה את האלבום New Adventures in Hi-Fi ב-1996, בו שיתפו פעולה בין היתר עם פטי סמית. אלבום זה, אף על פי שלא הניב להיטים גדולים, נחשב על ידי רבים מהמעריצים לאחד מהטובים בתולדותיה. את התמונה על-גבי עטיפת התקליט צילם מייקל סטייפ בעצמו.

1997–2003: אחרי עזיבתו של ברי

אחרי עזיבתו של ברי, ב-1998 הוציאה הלהקה את האלבום "Up" שזכה לשבחים אצל המבקרים אך לא אצל הקהל, ונראה שהמכירות בארצות הברית היו נמוכות ביחס למכירות באירופה. ללא ברי, בחלק מהשירים שולבה מכונת תופים, כיוון שלדבריהם לא רצו להחליף את ברי במישהו אחר. בראיונות סיפרו חברי הלהקה על אווירה קשה עקב עזיבת ברי ורצון לפרק את הלהקה, שחילחלו גם לעשיית האלבום. באלבום זה נפרדה הלהקה גם מהמפיק המסורתי שלה, סקוט ליט, שהוחלף בטכנאי הקול פאט מק'קארתי. בין הסינגלים שיצאו מתוך אלבום זה היו "Daysleeper", "Lotus" ומה שהפך לאחת הבלדות המזוהות ביותר עם הלהקה – "At My Most Beautiful".

ב-2001 חזרו שוב חברי אר.אי.אם ויצרו את אלבומם ה-12, "Reveal", אלבום שקט יחסית לקודמיו. מתוכו יצאו בין היתר הסינגלים "Imitation of Life" (אשר הפך ללהיט בעיקר באירופה) ו-"I'll Take the Rain".

2004–2011: המשך פעילות ופירוק

ב-2004, אר.אי.אם חזרו שוב עם אלבום חדש, Around the Sun. אלבום זה דומה לקודמו מבחינה מוזיקלית, ומאופיין בקו מוזיקלי שקט יחסית. דמיון נוסף לאלבום הקודם הן הביקורות המעורבות להן זכה, אם כי המבקרים ציינו שגם "תקליט חלש" של אר.אי.אם עולה בהרבה על הממוצע^[^{דרוש מקור]}.

לאלבום הזה, ולסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו, צירפו אר.אי.אם מתופף חדש, ביל ריפלין. לדברי מייקל סטייפ ריפלין הובא על ידי פיטר באק שחשב שריפלין יוכל לקדם אותם לסגנון שונה. סינגלים מאלבום זה כללו את: "Leaving New York", "Aftermath", "Electron Blue" ו-"Wanderlust".

סיור ההופעות העולמי שבא בעקבות האלבום, היה סיור ההופעות העולמי הראשון מאז הסיור Monster ב-1995, אותו נאלצו להשעות עקב בעיות רפואיות שצצו במהלכו, הן של מייק מילס, ביל ברי ומייקל סטייפ.

בראיון שנערך ב-2005 אמר פיטר באק כי אלבומה הבא של הלהקה יתאפיין בקו מוזיקלי שונה מהאלבומים הקודמים, ויהיה כדוגמת השיר "I'm Gonna DJ" שבוצע במהלך הסיור העולמי של Around the Sun. ההנחה היא שאלבומם הבא יהיה אלבום רוק שאם יצליח, יוביל להתרת החוזה עם האחים וורנר, להם היו חייבים אר.אי.אם נכון ל-2005 עוד שני אלבומים. במרץ 2007, דווח בעיתונות כי הלהקה חוזרת לאולפן כדי להקליט את אלבום האולפן ה-14 במספר שלה^[3].

ב-12 במרץ 2007, אר.אי.אם נכנסה להיכל התהילה של הרוקנ'רול.

ב-2008 יצא אלבום האולפן Accelerate. בדומה לאלבום הקודם, Around the Sun, הרשתה הלהקה להשמיע את האלבום ברשת זמן קצר כדי שהמאזינים יוכלו להקשיב לאלבום לפני הרכישה.

בשנת 2011 יצא אלבום האולפן ה-15 שנקרא Collapse Into Now והמשיך את הסגנון הרוקיסטי של Accelerate. הלהקה החליטה לא לצאת לסיבוב הופעות לקידום האלבום בטענה שהם מותשים מהסיבוב הקודם ב-2008^[4]. זהו האלבום האחרון אליו הייתה מחויבת אר.אי.אם בחוזה ההקלטות עם חברת Warner Bros. מספר חודשים לאחר מכן, החלה הלהקה להקליט חומרים ללא חוזה, עם אופציה להפיצם באופן עצמאי.

בספטמבר 2011 הודיעו חברי הלהקה על פירוקה, אחרי 31 שנות פעילות. בנובמבר של אותה השנה, יצא אלבום האוסף המסכם "Part Lies, Part Heart, Part Truth, Part Garbage 1982–2011", המאגד לראשונה באלבום אחד שירים הן מתקופת הלהקה בלייבל .I.R.S והן מתקופת "וורנר", וכן כולל שלושה שירים חדשים מההקלטות העצמאיות שלאחר האלבום "Collapse Into Now".

מבחינה פוליטית, ידוע כי חברי הלהקה תומכים בדמוקרטים בארצות הברית, ואף הופיעו במסגרת חגיגות ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון. שם ביצעו גרסת כיסוי לשיר "One" של להקת U2. ידוע למשל, שסטייפ חתם על עצומה נגד המלחמה שמנהלת ארצות הברית בעיראק. וגם, שחברי הלהקה הופיעו במסע הופעות Vote for Change שיזם ברוס ספרינגסטין יחד עם להקות כדוגמת פרל ג'אם, דיקסי צ'יקס ורבים אחרים. המסע התמקד במדינות שהתנדנדו מבחינה פוליטית, ונועד לטובת המתמודד בבחירות 2004, ג'ון קרי.

אר.אי.אם אף השתתפו בלייב8 (גרסת שנות ה-2000 ללייב אייד) שנערך ב-2 ביולי 2005. הלייב8 הוא קונצרט הרוק הגדול בעולם ונועד להגביר מודעות למתרחש באפריקה.

בישראל זכתה הלהקה לאהדה רבה, וקהל מעריצים לא קטן עוד לפני שהפכו לחלק מהמיינסטרים. עורכי מצעדי הפזמונים בישראל הסירו מרשימת השירים הנבחרים את שירם הידוע "Losing My Religion", לאחר שאף שיר אחר לא הצליח להדיחו מהמקום הראשון במשך מספר חודשים^[^{דרוש מקור]}. במצעד העשור של גלגלצ שנערך ביום האחרון של שנת 1999 הגיע השיר למקום השני. הלהקה הופיעה בישראל ב-9 באוגוסט 1995 באצטדיון רמת גן, במהלך מסע ההופעות שליווה את יציאת האלבום "Monster".