Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תסמונת קוטאר (בצרפתית: Syndrome de Cotard; נקראת גם "דלוזיית קוטאר", "אשליה ניהיליסטית" או "אשליית השלילה") היא הפרעה נוירופסיכיאטרית של הכחשת הקיום העצמי, שבהּ מחזיק החולה בדעה שהוא מת או נרקב, שאינו קיים כלל, שהדם בגופו נעלם או שחסרים בגופו איברים פנימיים. לעיתים מאמינים הלוקים בתסמונת באשליה של גדלוּת או קטנוּת קיצונית וחסרת היגיון של הגוף, או בהיותם בני-אלמוות. המחלה היא נדירה ונפוצה בעיקר בקרב נשים ומופיעה לרוב בגיל המעבר, באופן פתאומי, ואצל חולים ללא עבר של מחלות נפש וילדות נורמלית לכאורה.[1]
המחלה קרויה על-שם הפסיכיאטר הצרפתי ז'ול קוטאר (1840–1889), שהיה הראשון שתיעד חולים במחלה, שאותה כינה "דליריום השלילה".[2] קוטאר הציג את ממצאיו בכנס פסיכיאטרים בפריז בשנת 1880. הוא תיאר דרגות שונות של חומרת המחלה, וטען שרק במקרים קיצוניים קיימת הכחשה מוחלטת של הקיום העצמי.
תסמונת קוטאר מלווה בדרך כלל בדיכאון, במחשבות שווא ובהזיות, באובדן זיכרון ובסכיזופרניה, ואף נקשרה בהרעבה עצמית.[3] אצל הלוקים בתסמונת נפוצים דחפים עזים להתעללות עצמית ולהרס עצמי, כמו גם מחשבות אובדניות. ההזיות מהן סובלים החולים קשורות לעיתים בחוש הטעם והריח: יש חולים המשוכנעים שהם נרקבים, שהאוכל שלהם שונה ממה שהם רואים והוא בעצם טינופת בדמות צואה או בשר אדם רקוב. בהרס העצמי המאפיין את המטופלים טמון פרדוקס קיומי - למרות שהם מאמינים שהם מתים או שלעולם לא ימותו, הם עדיין מנסים להרוס את עצמם. החוקרים ד"ר מ' דייוויד אנוך וד"ר ו' ה' טרתוואן[4] הציגו עדויות שונות של חולים במחלה. אחת החולות תיארה את תחושותיה כך:
"פעם היה לי לב, עכשיו יש לי משהו שפועם בתוך חלל החזה ... אין לי קיבה, אני אף פעם לא רעבה. כשאני אוכלת אני מרגישה את טעמו של האוכל, אך ברגע שהוא נכנס לתוך הושט שלי אני כבר לא מרגישה כלום. נדמה לי שהאוכל נופל לתוך חור..."
החוקרים טענו שאם תתפתח המחלה, עלולה מטופלת כזו להגיע למצב שבו תוותר על קיומה ואף תחדל מלהשתמש במילה "אני". מקרה אחר של בחור בן 26 שתיאר בפני הפסיכיאטר שלו כי "אין לו גוף ממשי" מדגים היטב את גישת החולים: המטופל סירב להכיר בעובדה שיש לו גובה, משקל, ראש, חזה או גפיים והכחיש את העובדה שהוא אוכל או שהוא עושה את צרכיו. לשאלה לאן נעלמו מהכוס המים ששתה, ענה ש"הם התאדו". כאשר דחק בו הפסיכיאטר להסביר את חוסר העקביות בתשובותיו, התעלם מהשאלות או ענה בלקוניות "אני לא יודע", ולא נראה היה שהוא מבין את הסתירה בדבריו.
מלבד האמונה כי הם עצמם או איברים מגופם אינם קיימים, חווים חולים רבים בתסמונת קוטאר נטיות אובדניות, וזאת למרות אמונה רווחת אצלם שהם בני אלמוות; החולים נוטים להעמיד את אלמותיותם במבחן על ידי נטילת סיכונים קיצוניים או ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים. העיסוק האובססיבי במוות רווח בקרב החולים, ורבים מבקשים מהסובבים אותם לגרום למותם. אינוֹך וטרתוואן ציינו כי על אף שהחולה בקוטאר עלול לשקוע בייאוש עמוק עד כדי רצון לחדול מלהתקיים, באופן פרדוקסאלי נדמה לחולה שעצם המחשבה על המוות אינה אפשרית, מה שמוביל בפועל להתפתחות אשליית חיי הנצח, אשליה המובילה בסופו של דבר לייאוש גדול יותר, שהוא תוצאה של העימות בין הרצון למות לבין האמונה של החולה שהוא נידון לחיות לעד במצב של אי-קיום.
בקרב החוקרים אין תמימות דעים בקשר לגורמים למחלה. בין הגורמים שהתגלו מצוינים בעיות מבניות במוח[5] ומחלות שמקורן ברעלים או בחילוף החומרים. חוקרים יפנים טוענים שגם לבעיות בהפרשת בטא-אנדרופינים[6] יש תפקוד חשוב בהיווצרותה של התסמונת. בשנת 1996[7] תואר מקרה של חולה אשר סבל מהתפרצות של המחלה כתוצאה מנזק מוחי שנגרם לו לאחר תאונת אופנוע.
הטיפול בתסמונת קשה במיוחד, ותרופות טריציקליות וכן תרופות נגד דיכאון מסוג SSRI לא נמצאו כיעילות באופן משמעותי. לעומת זאת, טיפול בנזעי חשמל הוכח כיעיל בחמישה מחקרים שונים שבחנו את הטיפול בסינדרום בשיטה שנויה במחלוקת זו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
