Loading AI tools
בשיח ההלכתי קיים הבדל ביחס שבין תלמיד חכם שסרח - שעבר עבירה - לבין אדם מן השורה, מכיוון שפרסום הדבר לגבי תלמיד-חכם יוצר חילול השם. ההלכה אינה מכירה בזכות-יתר של תלמידי חכמים להצניע מעשים מביכים, והדיון נובע רק מחילול-השם הגדול יותר שנוצר בעקבות המעשה. כך גם ההלכה דנה מכמה היבטים בעניין היחס הראוי לתלמיד חכם שחטא, והשפעת החטא על הערכת גדולתו בתורה ויכולתו להמשיך בתפקידיו הקודמים. בין הנושאים הנידונים נמצאות השאלות האם יש להצניע או לפרסם את דבר החטא, האם יש להדיח אותו מתפקידיו, ומהן הסנקציות שניתן להפעיל כלפיו. והאם חזרה בתשובה משנה את היחס כלפיו? לדיון זה משמעויות עמוקות המתייחסות למהותה של עבירה, ומהי השפעתה, אם ישנה, על כלל המעלות האחרות שיש לתלמיד חכם.
הנושא נדון בהרחבה בספרות ההלכה לדורותיה, החל מסוגיה ארוכה בתלמוד[1], עבור דרך כתבי הראשונים (בפרט בתשובה נרחבת של הרמב"ם)[2], וכלה בכתבים של פוסקי הלכה בימינו. מדיונים אלה עולה כי הגישה המקובלת בהלכה היא שיש להעניש את החוטא כמקובל, אך עם זאת להצניע את הדבר, מהטעם של חילול השם - אלא אם כן ההסתרה מזיקה לציבור. כמו כן, יש ליצור אקלים חברתי שיאפשר לחוטא לחזור בתשובה, וישנה אפשרות שיחזור למשרתו ומעמדו, אם לדעת בית הדין תשובתו ברורה ומוכחת ואין חשש להמשך הנזק לציבור.
במקרא אין כל הבדל בענישה בין תלמיד חכם לבין אחרים, ולפיכך אף בדברי חז"ל ככלל אין הבחנה כזו לגבי יישום העונשים הכתובים במקרא. עם זאת, בפרטים מסוימים התייחסו חז"ל ביתר חומרה לעבירה הנעשית על ידי חכם[3]. לעומת זאת, קיימת בדברי חז"ל התלבטות באשר להטלת נידוי על תלמיד חכם, מפני שעונש זה לא נקבע במקרא כחובה להטילו במקרים מסוימים, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין.
בתלמוד הבבלי[4] מסופר על תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות ("דהוו סנו שומעניה" - שהיו שנואות שמועותיו), ורב יהודה התלבט כיצד לנהוג בו: מצד אחד אנשי ישיבתו ומקומו היו זקוקים לו, ומצד שני יש חילול השם בכהונתו של אדם כזה. לבסוף הכריע לנדותו, על פי מסר שהגיע אליו מארץ ישראל בשם רבי יוחנן שאדם מושחת מוסרית אינו ראוי ללמד תורה לאחרים: "אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו; ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו".
בהמשך הסוגיה קיימת מחלוקת על מידת הפומביות הראויה בטיפול בפרשות מעין אלה: ”אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ[5]. חזר וסרח - מנדין אותו מפני חילול השם.” ולאחר מכן מביא התלמוד את מאמרו של ריש לקיש: ”תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה"[6] - כַּסֵּהוּ כלילה.”
התלמוד קובע כי שני המאמרים חלוקים זה על זה; לדעת רב הונא, בפעם השנייה שסרח מנדים אותו למרות הפרסום שבדבר, ואילו לדעת ריש לקיש יש להסתיר את הדבר גם בפעם השנייה. הראשונים הכריעו כדעת ריש לקיש, וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך[7]. מכאן גם המקור לגישה להסתיר אירועים מעין אלה ככל שניתן. הרמב"ם בתשובה המתייחסת לעניין מוסיף שאם העבירה שהובילה לנידוי נעשתה בפרהסיא - יש לפרסם גם את הנידוי.
כיום בפסיקת הלכה למעשה מצטרפים שיקולים נוספים להכרעה האם לפרסם מקרים כאלה. ביניהם הסדרים החברתיים, חוקי המדינה, והצורך להגן על קורבנות העבירה (אם ישנם) ועל הציבור בעתיד.
התורה מניחה כעיקרון גורף את האפשרות לכל אדם לחזרה בתשובה על חטאיו ולתיקונם, וחז"ל הדגישו זאת גם ביחס לתלמיד חכם שחטא. כך גם נאמר בתלמוד הבבלי[8], שתלמיד חכם נמשל לכלי זהב: "מה כלי זהב... אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה".
לא זו בלבד שיש לו האפשרות לחזור בתשובה, אלא במקרים מסוימים יש אף להניח שכך עשה. בתלמוד[9] מובאת אמרה מבית מדרשו של רבי ישמעאל, בלשון זו: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה". התלמוד קובע שאין זה 'שמא' אלא "ודאי עשה תשובה"; כלומר, סביר להניח כי עשה תשובה. עם זאת, התלמוד קובע שהנחת עבודה זו רלוונטית לחטאים שבין אדם למקום, אבל בחטאים שבין אדם לחברו, אין להניח שהחכם חזר בתשובה עד שיודע שיפייס את הנפגע. כך סיכם זאת רבי מנחם המאירי בפירושו שם: "אם חטא בעבירות שבין אדם לחברו - מהרהרין אחריו, עד שיתפרסם הדבר שחברו מפוייס ממנו".
לאחר ענישת החוטא בידי בית הדין אנו מניחים שאכן חזר בתשובה, והוא יכול אף לחזור למשרה שהחזיק בה קודם החטא - אפילו היה כהן גדול. רק המשרה הבכירה של ראשות בית הדין הגדול (המכונה לעיתים "נשיא הסנהדרין") אין החוטא רשאי למלא, וזאת מחשש שהציבור לא ישמע בקולו[10].
הרדב"ז מסייג את הקביעה כי החכם יכול לחזור למשרתו: אם העבירה הייתה במסגרת חייו הפרטיים של החכם - די בענישה על ידי בית הדין כדי להניח שחזר בתשובה ויכול הוא להמשיך לשמש במשרתו; אבל אם העבירה התבצעה במסגרת תפקידו ותוך ניצול מעמדו המיוחד - יש להעבירו מתפקידו, כדי למנוע המשך ביצוע העבירה, "עד שיתברר שעשה תשובה שלימה"[11].
כאמור, בתלמוד נאמר שאם הרב אינו נוהג כשורה: "אל יבקשו תורה מפיהו". מאידך, התלמוד[12] מספר על רבי מאיר שלמד תורה מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. בתלמוד אף מופיע תיאור סוריאליסטי של שיחה בדברי תורה בין רבי מאיר לבין אלישע בעוד זה רוכב על סוסו בשבת. התלמוד מבחין בין "תלמיד גדול" בתורה היודע להבחין בין טוב לרע ("רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק") לבין "תלמיד קטן", שעבורו הלימוד מרב שאינו הגון עלול לגרום נזק.
הרמב"ם פוסק: ”הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו - אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב.”[13], ואינו כותב את ההיתר ל"תלמיד גדול". למרות זאת, הרמב"ם עצמו בפתיחה לספרו מורה נבוכים רומז להיתר זה[14]. יש אומרים שהרמב"ם חשש שהיתר זה ינוצל שלא כראוי, על ידי תלמידים קטנים שיחשבו את עצמם לגדולים[15]. הרב משה פיינשטיין מסייג את הדברים, וקובע שמותר לשיר את הניגונים שכתב אדם זה בטרם יצא לתרבות רעה[16]. הוא מוכיח זאת מאזכורו של אלישע בן אבויה במשנה (מסכת אבות פרק ד משנה יג). כמו כן, לאחר חזרתו בתשובה ניתן לשוב וללמוד ממנו, כדברי הרמב"ם: "עד שובו למוטב".
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
