תיאו אנגלופולוס

תיאודורוס (תיאו) אנגלופולוס (ביוונית: Θεόδωρος Αγγελόπουλος)‏ (27 באפריל 1935 – 24 בינואר 2012) היה במאי, תסריטאי ומפיק סרטים יווני. נחשב על ידי חלק ממבקרי הקולנוע^[1] לאחד מגדולי הבמאים בעולם. על סרטו "נוף בערפל" זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה בשנת 1988 ובפרס האקדמיה האירופית לקולנוע לסרט הטוב ביותר לשנת 1989, ועל סרטו "נצח ועוד יום" זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן לשנת 1998.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

תיאו אנגלופולוס
Θόδωρος Αγγελόπουλος

לידה	27 באפריל 1935 אתונה, ממלכת יוון
פטירה	24 בינואר 2012 (בגיל 76) פיראוס, יוון
מקום קבורה	בית הקברות הראשון של אתונה
שם לידה	Theodoros Angelopoulos
מדינה	יוון
מקום לימודים	אוניברסיטת אתונה המכון ללימודי קולנוע מתקדמים סורבון
בן או בת זוג	Foivi Oikonomopoulou (1980–2012)
צאצאים	Eleni Aggelopoulou, Anna Aggelopoulou, Katerina Aggelopoulou
פרסים והוקרה	קצין בכיר במסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (12 בנובמבר 2004) גרנד פרי של פסטיבל קאן (1995) פרס המבקרים של האקדמיה האירופית לקולנוע (2004) פרס אריה הזהב (1980) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז נאנטר (18 בנובמבר 1998) אריה הכסף (1988) honorary doctorate of Grenoble-III University (9 באפריל 2004) פרס המבקרים של האקדמיה האירופית לקולנוע (1995) מדליית זהב של החוג לאמנויות היפות (2008) גביע סאת'רלנד (1975) פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לסרט הטוב ביותר (1989) פרס התסריט הטוב ביותר של פסטיבל קאן (1984) הפרס לתרבות ואמנות של הגרמנים הקתולים (2001) פרס דקל הזהב (1998) Награда Александар Лифка
http://www.theoangelopoulos.gr
פרופיל ב-IMDb

סגירה

ביוגרפיה

סכם

פרספקטיבה

אנגלופולוס נולד באתונה בשנת 1935 למשפחה ממעמד הביניים, כילד חווה את פלישתן של גרמניה ואיטליה ליוון במהלך מלחמת העולם השנייה. אנגלופולוס למד משפטים באוניברסיטה הלאומית של אתונה, ולאחר שירותו הצבאי נסע לפריז כדי ללמוד בסורבון. במשך הזמן החל ללמוד קולנוע בבית, לפני שחזר ליוון. שם עבד כמבקר קולנוע. אחרי ההפיכה שחוללה הדיקטטורה הצבאית היוונית ב-1967 החל לביים סרטים. את הסרט הקצר הראשון שלו ביים בשנת 1968. ב-1970 ביים אנגלופולוס את סרטו העלילתי הראשון, "שחזור". לאחר מכן ביים טרילוגיית סרטים היסטוריים על יוון: "הימים של 36" (1972), "מסע השחקנים" (1975) ו"אלכסנדר הגדול" (1980) בשנות השמונים ביים שלושה סרטים שכונו על ידו "טרילוגיה של שתיקה": שתיקת ההיסטוריה בסרט "המסע לקיתרה" (1984), שתיקת האהבה בסרט "מגדל הדבורים" (1986) ושתיקת האל בסרט "נוף בערפל" (1988).

בשנת 1978 כיהן כחבר בוועדת הפרס של פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-28 בברלין, ובשנת 2000 היה נשיא חבר השופטים פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-22 במוסקבה. היה אורח פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה בשנת 2005^[2], ופסטיבל הסרטים הבינלאומי ירושלים בשנת 2009^[3]. באפריל 2011, ביקר שוב בישראל והעביר סדנת אמן בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים^[4].

אנגלופולוס מת ב-24 בינואר 2012, לאחר שנפגע בתאונת דרכים בעת צילום הסרט האחרון שלו באתונה. התאונה אירעה כאשר אנגלופולוס בן ה-76 ניסה לחצות כביש סואן. אופנוע פגע בו והוא נלקח לבית החולים, שם מת מספר שעות לאחר מכן^[5].

סגנון ונושאים ביצירתו

אנגלופולוס ידוע בסגנון סרטיו האיטי והאלגורי. מבחינה צורנית, סרטיו מאופיינים בשוטים ארוכים מאוד, ורבים מסרטיו ארוכים גם הם. לדוגמה, מסע השחקנים, סרטו משנת 1975, אורך כמעט 4 שעות אך מכיל כשמונים שוטים בלבד. בסרטיו קיים רובד סמלי עשיר, כשפעמים רבות העלילה פחות מרכזית מהסמלים והדימויים שהדמויות מגלמות או מעלות^[6].

אנגלופולוס היה מרקסיסט ואתאיסט, וברבים מסרטיו, לצד היבטים קיומיים ומטאפיזיים, קיימים גם היבטים פוליטיים. נושא חוזר בסרטיו הוא הניסיון להראות כיצד הפוליטיקה וההיסטוריה מגבילות ומעצבות את חייהם של יחידים. כמה מסרטיו מגוללים את תולדותיה העקובות מדם של יוון המודרנית בפרט ושל אירופה בכלל, כמו הימים של 36, המתאר את הרקע למלחמת האזרחים היוונית, אך אחרים מציעים מבט פיוטי, אישי ומופשט יותר על המציאות, כמו מגדל הדבורים.