תאופיק אל-חכים

תאופיק אל-חכים (בערבית: توفيق الحكيم, תעתיק: תַוּפיק אַלחַכים; 1898–1987) סופר, מחזאי, ומסאי מצרי אשר נחשב לאחד מגדולי האינטלקטואלים של העולם הערבי ושל מצרים בפרט.

תאופיק אל-חכים

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	9 באוקטובר 1898 אלכסנדריה, מצרים
פטירה	18 באוגוסט 1987 (בגיל 88) קהיר, מצרים
מדינה	מצרים
לאום	מצרי
עיסוק	מחזאי, סופר, משפטן ועיתונאי
שפות היצירה	ערבית
יצירות בולטות	שיבת הרוח, יומנו של תובע בכפרי מצרים, ציפור מן המזרח
הושפע מ	טה חוסיין, קאסם אמין, אחמד לוטפי א-סייד
פרסים והוקרה	פרס מצרים לספרות

קורות חייו

תופיק אל-חכים נולד בשנת 1898. אביו שימש כפקיד בשירות התביעה הכללית באלכסנדריה. אמו הייתה בתו של בעל ספינות עשיר ממוצא עות'מאני ובעלת השכלה כללית רחבה למדי אשר נטעה בבנה את החיבה למוזיקה ולספרות. בשנת 1921 לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד משפטים באוניברסיטה המצרית בקהיר. את מחזותיו הראשונים כתב בהיותו סטודנט. בשנת 1925 קיבל אל-חכים רישיון לעריכת דין. על אף ציוניו הנמוכים בלימודי המשפטים המשיך אל-חכים את חוק לימודיו בפריז, שם שהה לצורך כך מספר שנים, אולם חדל להתעניין בלימודי המשפטים ובילה את עיקר זמנו בצפייה במחזות וקריאת ספרים. ב-1927 חזר אל-חכים למצרים שם עבד במשרות שונות במשרדי המשפטים והחינוך. בתחילת שנות הארבעים שימש אל-חכים כעיתונאי בעיתון המצרי "אל-אח'באר אל-יום". בשנת 1951 התמנה למנהלה של הספרייה הלאומית המצרית "דאר אל-כתב אל-מצריה". בשנת 1945 מונה לחבר באקדמיה ללשון ערבית ובשנת 1956 לחבר במועצה הארצית לאומנויות. בשנת 1960 זכה בפרס המדינה לספרות. תופיק אל-חכים נפטר בשנת 1987^[1].

יצירותיו

המחזה הראשון של תופיק אל-חכים "אהל אל כהף" ("אנשי המערה") שפורסם בשנת 1933 והועלה על הבימה בשנת 1935, נכשל מבחינה מסחרית, אך זכה לביקורות נלהבות ולשבחים רבים מצד מבקרים כמו טה חוסיין. בשנות השלושים פרסם אל-חכים כמה מן הרומנים החשובים בתולדות היצירה המצרית המודרנית אשר הפכו את אל-חכים לאחד מדובריה החשובים של הספרות הלאומית המצרית הייחודית שצמחה לאחר מהומות 1919 במצרים. בחלק מן הרומנים הללו אל-חכים שזר חלקים מן הביוגרפיה האישית שלו עצמו. הראשון שבהם "שיבת הרוח" ("עודת אל-רוח") משנת 1933, תיאר את נעוריו. הרומן השני מ-1937, "יומנו של תובע בכפרי מצרים" ("יומיאת נאיב פי אל-אריאף") תיאר בלשון היתולית סטירית את חוויותיו היומיומיות כתובע במחוזות השונים של מצרים. הרומן השלישי "ציפור מן המזרח" (עספור מן אל-שרק") משנת 1938 תיאר את חייו כסטודנט בפריז. בנוסף לרומנים פרסם אל-חכים גם מספר גדול של סיפורים קצרים, קטעי דרמה וכן שתי יצירות אוטוביוגרפיות נוספות כגון "פריחת החיים" ("זהרת אל-עמר") מ-1943 ו"כלא החיים" ("סגן אל-עמר") מ-1964. בסך הכל אל-חכים כתב למעלה מחמישים ספרים ובהם סיפורים, רומנים ומחזות^[1].

הגותו האינטלקטואלית

בניגוד לשאר האינטלקטואלים המצרים שפעלו בשנות העשרים והשלושים, נמנע תאופיק אל-חכים מלהיות חבר בארגון פוליטי כלשהו, וזאת למרות הפופולריות הרבה לה זכה בקרב הציבור. עם זאת, ביצירותיו הרבה לעסוק בביקורת חריפה כלפי המערכת הפוליטית המצרית. במחזותיו "פרקסגורה או בעיית השלטון ("פראכסא או משכלת אל-חכם") מ-1939, ו"עץ השלטון" ("שגרת אל-חכם") מ-1945, ביקר את המערכת הפוליטית במצרים של בין שתי מלחמות העולם והגדיש בהם את משנתו הליברלית וההומנית. כמו כן, היה בין הראשונים שהתפכחו מאשליית שלטונו האוטוריטרי של גמאל עבד אל נאצר, כאשר עיקר ביקורתו נגד העידן הנאצריסטי מופיעה בספרו "שיבת ההכרה" ("עודת אל-ועי") מ-1974^[1]. אל-חכים הטיף לשלום ולהבנה בין ישראל למצרים ותמך בהסכם השלום עם ישראל. כובע הברט הצרפתי אותו אימץ בזמן שהותו בפריז, הפך לסימן ההיכר המפרסם שלו בקרב הציבור.

לקריאה נוספת

• תאופיק אל-חכים – אוכל לכולם – מערכה שנייה (מערבית: יותם בנשלום), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תאופיק אל-חכים בוויקישיתוף

• תאופיק אל-חכים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תופיק אל חכים (1898-1987), דף שער בספרייה הלאומית
• תאופיק אל-חכים, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

1. אורית בשקין, ישראל גרשוני וליאת קוזמא, לפסל תרבות במצרים (רמת אביב: הוצאת רמות, 1999), עמ' 139-140