Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרפת ספרים בגרמניה הנאצית הייתה סדרה של אירועים שהובילה אגודת הסטודנטים הגרמנית (אנ') בשנות השלושים בגרמניה ובאוסטריה. כ-70 אירועי שריפות ספרים נערכו באוניברסיטאות, ערים ועיירות. שריפת הספרים שימשה כסמל רב עוצמה לאי סובלנות וצנזורה נאצית.[1]
הספרים שנשרפו היו ספרים שנחשבו כחתרניים או כמייצגים אידאולוגיות המתנגדות לנאציזם.[2] אלו כללו ספרים שנכתבו על ידי סופרים יהודים, קומוניסטים, סוציאליסטים, אנרכיסטים, ליברלים, פציפיסטים וסקסולוגים. הספרים הראשונים שנשרפו היו ספרים מהמכון לסקסולוגיה של הסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד, שכללו ספרים על אינטרסקסואליות הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות,[3], וכן ספרים של קרל מרקס וקרל קאוצקי,[4] של אלברט איינשטיין, הלן קלר וסופרים בצרפתית ובאנגלית.
ב-1933 ניסה שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, להתחיל בסינכרוניזציה של התרבות בגרמניה עם האידאולוגיה הנאצית אותה ביקש לשקף דרך האמנות. כדי לממש פעולה זו, הממשלה התנכלה לארגונים תרבותיים יהודיים ואחרים והשמידה יצירות שלא תאמו את דעתה.
ב-6 באפריל 1933 הפיץ משרד התקשורת והפרופגנדה של אגודת הסטודנטים הגרמנית רשימה של ספרים "המאיימים על הרוח הגרמנית", אותם לטענתה יש להשמיד באש, כדי לטהר את הספריות בגרמניה. רשימת הספרים הופצה ברדיו הגרמני והודפסה בעיתונות.[5]
ב-8 באפריל פרסמה אגודת הסטודנטים גם שנים עשר "עקרונות", על כל דלתות הספריות בגרמניה (בדומה למעשה שביצע מרטין לותר), על פי עקרונות אלו, יש לטהר את השפה הלאומית והתרבות הגרמנית, לתקוף "אינטלקטואליזם יהודי", ולהקים באוניברסיטאות מרכזים של לאומיות גרמנית. הסטודנטים תיארו את הפעולה כתשובה לקמפיין השמצה שמארגנת יהדות העולם נגד גרמניה ונגד ערכים גרמניים מסורתיים.
השרפה הגדולה הראשונה אירעה ב-6 במאי 1933. אגודת הסטודנטים הגרמנית ביצעה מתקפה מאורגנת על המכון לסקסולוגיה של מגנוס הירשפלד. אחר הצהרים הגיעו אנשי אס אה וערכו חיפוש מקיף במכון. מספר ימים לאחר מכן, הוצאו ספריית המכון וארכיוניו ונשרפו לעיני כול בכיכר האופרה.[6] האוסף שנשרף כלל כ-20,000 ספרים, יצירות ייחודיות ומחקרים על אינטרסקסואליות הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות.[3] על פי ההערכות, דורה ריכטר, האישה הטרנסג'נדרית הראשונה שעברה ניתוח לשינוי מין (על ידי רופאים במכון), נהרגה במהלך התקיפה.[3]
אחת השרפות המפורסמות הייתה שרפת הספרים בכיכר האופרה בברלין ב-10 במאי 1933, שאורגנה על ידי משרד התעמולה בעקבות יוזמה של שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס. באירוע זה, שנוהל על ידי גבלס עצמו, נשרפו למעלה מ-20,000 ספרים שנבזזו מספריות סמוכות ואוספים פרטיים רבים. האירוע התקיים בכיכר הגדולה מול האוניברסיטה, בין בניין הספרייה הלאומית לבית האופרה. הכיכר הוארה בזרקורים גדולים והושמעה מוזיקה.[7] הספרים הובאו מספריית האוניברסיטה לכיכר האופרה השוכנת בצד השני של השדרה, אך הם לא הועברו ממנה ישירות, אלא נלקחו לאזור קצת מרוחק והועמסו על כלי רכב שנסעו בכמה רחובות, נכנסו לשדרה המרכזית אונטר דן לינדן דרך שער ברנדנבורג ונסעו לאורכה עד מקום הטקס. האירוע נפתח בנאום של מנהיג ארגון הסטודנטים הנאצי פריץ היפלר, ולאחר מכן עלו נציגים של הסטודנטים בזה אחר זה כדי להשליך ספרים אל המדורה בליווי "שבועת אש". כל אחד מהם הכריז על הספרים המסוימים שהשליך תוך התייחסות לערכי "העולם הישן" שהם מייצגים לעומת ערכי המהפכה הנאצית.[8] הספרים נשרפו בידי סטודנטים ופרופסורים, בליווי מוזיקלי של מקהלות אס אס ואס אה. סטודנטים במדי אס אה חומים, השליכו את הספרים שחוברו על ידי יהודים ו"בוגדים וסוטים" אחרים לאש. הכרוז במדים הכריז את שמות הספרים הנשרפים ומחבריהם.[7]
הספרים שנשרפו נכתבו על ידי כ-200 סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים, כשני שלישים מהם יהודים, והשאר קומוניסטים, ליברלים ומתנגדי השלטון. בין יתר הספרים אשר נשרפו היו עבודות של זיגמונד פרויד, ולתר רתנאו, תומאס מאן, ליאון פוייכטוונגר, ברתולד ברכט, אלברט איינשטיין, ויקי באום, רוברט מוסיל, ארנסט טולר, היינריך היינה, קרל מרקס, קרל קאוטסקי,[9] אמיל לודוויג, אריך קסטנר, אריך מריה רמרק, שטפן צווייג, יעקב וסרמן, אנדרה ז'יד, וכן תיאודור וולף, גיאורג ברנהרד ועוד. ארנולד צווייג נכח באירוע וראה את ספריו נשרפים, וכך גם רמון ארון. צווייג סיפר שראה מאחורי מחסומי המשטרה אלפי ספרים ב"ערמות מסודרות בקפידה פרוסית, שלושה מטרים על שלושה", שהובאו לשם במשאיות. ירד גשם ובתוך הקהל הסתובבו רוכלים שמכרו סיגריות, שוקולד ונקניקיות.[7] אריך קסטנר הוא הסופר היחיד ששמו הוזכר בנאומים בטקס שריפת הספרים ושהיה עד לאירוע.[10]
ספרים של הבונים החופשיים נשרפו גם הם, משום שגבלס האשים אותם בפריצות מינית, בפולחן השטן ובמגע עם שדים. בנוסף הוא טען שהבונים הם עושי דברם של אנשי "היהדות העולמית", על כן יש להתייחס לספריהם כמו ספרים יהודים או קומוניסטים.
הטקס נחתם בנאום של גבלס שנישא בדיוק בחצות ושודר ברדיו, בו הכריז: "עידן האינטלקטואליות היהודית המתחכמת בא אל קיצו. המהפכה הגרמנית שבה לשחרר את המהות הגרמנית. מהפכה זו לא באה מלמעלה אלא מלמטה... זהו מימוש של רצון העם... מן האפר הזה יקום לתחייה עוף החול של הרוח החדשה... הישן עולה באש, החדש יתעצב מתוך האש".[8]
בליל ה-10 במאי 1933 ערכו ארגוני סטודנטים אירועים דומים ב-21 ערי אוניברסיטה אחרות בגרמניה. בחלקם השתתפו רבבות אנשים, ובחלק מהם פרופסורים נשאו את הנאומים המרכזיים. בשמונה ערים אחרות נאלצו הסטודנטים לדחות את אירוע השרפה עקב מזג האוויר לאחד מהערבים הבאים.[11] שרפת הספרים בברלין גררה גל של שרפות ספרים על ידי סטודנטים ברחבי גרמניה. בקניגספלאץ במינכן, בשלוספלאץ בברסלאו, ברמרברג בפרנקפורט, למרגלות אנדרטת ביסמרק, בדרזדן ובשאר הערים.[7] ב-34 אוניברסיטאות בגרמניה הוכתרה הפעולה בהצלחה מבחינת אגודת הסטודנטים. בשל גשמים שירדו במספר כפרים, נדחתה שרפת הספרים נדחתה ל-21 ביוני, תאריך חג מסורתי. בערים מסוימות אסרו השלטונות המקומיים על קיום האירוע, כנראה מחשש לפגיעה בסדר הציבורי. בסך הכל התקיימו בגרמניה ב-1933 לפחות 70 אירועי שריפת ספרים.[11] בכמה מקומות, ובעיקר בברלין, שידורי רדיו הביאו את הנאומים והשירים מהשרפות בשידור חי למאזינים הגרמנים. אירועי שריפת הספרים התרחשו בשנת 1933 בלבד ולא נמשכו לאחר מכן.[11]
במהלך המלחמה הושמדו גם אוספי ספרים בארצות הכבושות ללא קשר לתוכנם, אם כתוצאת לוואי של הקרבות ואם במטרה מכוונת להשמיד את תרבות הארצות הכבושות. אנשי מבצע רוזנברג פשטו על אירופה הכבושה, החרימו ספרים, רבים מהם ספרים יהודיים, והשמידו רבים מהם. ברבים מהספרים נעשה שימוש כחומרי הסקה.[12] מנגד, היו גופים שפעלו לשימור אוספים אלו ולא הייתה מדיניות אחידה וברורה בנושא זה.
לפי הערכות שונות, בין השנים 1933 ל-1945 נשרפו בהוראת השלטון הנאצי כמאה מיליון ספרים בגרמניה ובארצות הכבושות [דרוש מקור].
כמו כן, בפולין הכבושה נרצחו רבבות של סופרים, אינטלקטואלים וכן ספרנים פולנים כחלק מרצון הנאצים להרוס את התרבות הפולנית. הספריות בפולין נסגרו בזו אחר זו, עד סגירת הספרייה האחרונה בפולין כשנתיים לאחר הכיבוש. לאחר מכן נסגרו גם חנויות ספרים, נאסר פרסום של ספרים, ורוב העיתונים נסגרו. בנוסף, עשרות אלפי ספרים נבזזו מהספרייה הלאומית הפולנית ומהמוזיאון הפולני הלאומי.
בקרב אנשי היישוב הידיעות אודות השרפה עוררו תגובה חריפה. ב-11 במאי קרא העיתון דואר היום בכותרתו הראשית לחרם צרכנים על כל התוצרת הגרמנית.[13] הקונסוליה הגרמנית בירושלים הושחתה באותו יום בכתובות גרפיטי, כאשר על דלת הקונסוליה צויר מגן דוד ועל הקירות נכתב "מות לגרמניה, הבוז להיטלר ולנאציזם, עורה יהודה!".[14]
הלן קלר פרסמה מכתב פתוח לסטודנטים גרמנים בו כתבה: "אתם עלולים לשרוף את הספרים שלי ואת ספרי המוחות הטובים באירופה, אבל הרעיונות שהספרים האלה מכילים עברו במיליוני ערוצים וימשיכו הלאה".
ב-10 במאי 1934, שנה לאחר שריפת הספרים ההמונית, נפתחה ספריית החירות הגרמנית שייסד אלפרד קנטורוביץ' (גר') על מנת להרכיב עותקים של הספרים שנהרסו. בגלל השינוי בכוח הפוליטי והשליטה והצנזורה הבוטה שהפגינו המפלגה הנאצית, 1933 ראתה "יציאה המונית של סופרים, אמנים ואנשי רוח גרמנים". הם יצאו לגלות באמריקה, אנגליה, וצרפת. ב-10 במאי 1934 התכנסו אותם סופרים בצרפת והקימו את ספריית הספרים השרופים שבה נאספו כל היצירות שנאסרו, נשרפו, צונזרו והושמדו.[15]
אלפרד קנטורוביץ', מחבר המאמר "ספריית הספרים הנשרפים" משנת 1944, היה אחד ממנהיגי הקמת ספרייה זו. במאמרו הוא מסביר ממקור ראשון כיצד נוצרה הספרייה, וכיצד היא נהרסה לבסוף. הספרייה לא רק אכסנה את אותם ספרים שנאסרו על ידי הנאצים, המשימה החשובה יותר הייתה להיות "מרכז הפעילות האינטלקטואלית האנטי-נאצית". בנוסף, היו לה ארכיונים נרחבים "על תולדות הנאציזם והמאבק האנטי-נאצי על כל צורותיו". עם תחילת המלחמה, הנאצים שלטו בצרפת ולכן ממשלת צרפת סגרה את הספרייה וכל מי שקשור אליה נכלא או נשלח למחנות ריכוז. ברגע שהנאצים כבשו את פריז, הספרייה והארכיון הושמדו.[15]
ספרייה דומה לזו שבצרפת, נפתחה במרכז היהודי של ברוקלין בברוקלין, ניו יורק ב-15 בנובמבר 1934.[16]
בין המחברים שספריהם היו זמינים עם פתיחת הספרייה היו אלברט איינשטיין, מקסים גורקי, הלן קלר, זיגמונד פרויד, תומאס מאן ורבים אחרים. הספרייה הייתה תומכת נמרצת למען הציונות.
הספרייה האמריקנית של הספרים האסורים על ידי הנאצים נשארה במקום עד שהמרכז היהודי בברוקלין נסגר בשנות ה-70. האוסף שלה נתרם לבית המדרש לרבנים בניו יורק.
ב-1946 הכינו בעלות הברית רשימה של מעל 30,000 ספרים, החל מספרי שירה ועד לספרי תעמולה נאצית, שכותביהם השתייכו למפלגה הנאצית או שהיו חשודים כחברים בה. מיליוני העתקים של ספרים אלו הוחרמו והושמדו. נציג הצבא הבריטי שהיה אחראי על ניהול מבצע זה, הודה שאופן השמדת הספרים לא היה שונה מדרכי ההשמדה של הספרים שבוצעה על ידי הנאצים.[17]
לזכר אירוע שרפת הספרים, הוקמה בכיכר בבל שבברלין, בה נערך אחד מאירועי השרפות המפורסמים ביותר, האנדרטה "ספרייה" שעוצבה על ידי האמן הישראלי מיכה אולמן. האנדרטה נחנכה ב-20 במרץ 1995. האנדרטה בנויה כחדר תת-קרקעי בעל תקרת זכוכית, הנמצא מתחת לכיכר במקום המדויק שבו נשרפו הספרים. החדר מואר בתאורה פנימית ומכוסה במדפי ספרים לבנים ריקים, המתאימים לאחסונם של 20,000 ספרים ומייצגים את החלל התרבותי שנותר לאחר שרפת הספרים. ממדי האנדרטה הם חמישה מטרים אורך, רוחב ועומק.
ליד האנדרטה הוצבו שני לוחות אָרָד, עליהם חקוק, בין היתר, משפטו הנבואי של המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה:
הסרט אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון משנת 1989 מציג סצנה על רקע אירוע שריפת ספרים, שהוא חלק מעצרת נאצית גדולה בברלין בה השתתף אדולף היטלר. הסצנה הבדיונית התרחשה בשנת 1938 ונערכה במכון לתרבות ארית.
שריפת ספרים בחזית בית האופרה בברלין, 1933, בארכיון הסרטונים של Associated Press Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
