Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרידים אבולוציוניים באדם הם איברים, התנהגויות ומבנים מולקולריים שקיימים בבעלי חיים אחרים הקרובים לאדם, אבל באדם איבדו במהלך האבולוציה את התפקוד המקורי שלהם. שרידים אבולוציוניים כאלה עשויים לשמור על פונקציות פחותות או לפתח פונקציות שוליות חדשות. במקרים מסוימים איברים נחשבו בעבר כשרידים חסרי פעילות משום שתפקודם עדיין לא הובן, למשל בלוטת האצטרובל נחשבה בעבר לשריד אבולוציוני, משום שעוד לא היה ידוע תפקידם של הורמונים.
בספרו "מוצא האדם" (1871) מנה צ'ארלס דרווין מספר איברים, שאותם כינה "קדמוניים". בין היתר היו ברשימה שרירי האוזן, שיני בינה, התוספתן, עצם הזנב, שיער גוף, והשריד לעפעף השלישי בזווית העין. דרווין גם הבחין באופי האקראי של חלק מהשרידים האבולוציוניים, במיוחד שרידים של שרירים, שאצל חלק מהאנשים נמצא שריד שלהם ואצל חלק לא.[1][2]
ב-1893 פרסם רוברט וידרסהיים את "מבנה האדם", ספר על האנטומיה של האדם והרלוונטיות שלו להיסטוריה האבולוציונית של האדם. ספר זה הכיל רשימה של 86 איברים אנושיים שנחשבו לשרידיים, או כפי שהסביר וידרסהיים עצמו: "איברים שהפכו לחלוטין או חלקית לחסרי תפקוד, חלקם מופיעים בעובר לבדו, אחרים נמצאים במהלך החיים באופן קבוע או בלתי קבוע. לרוב איברים. מה שניתן לכנותו בצדק וסטיגיאלי."[3] הרשימה שלו של איברים שרידיים כביכול כללה רבות מהדוגמאות בדף זה, כמו גם אחרות שנחשבו אז בטעות כשרידיות, כגון בלוטת האצטרובל, בלוטת התימוס ובלוטת יותרת המוח. חלק מהאיברים הללו שאיבדו את התפקודים הברורים והמקוריים שלהם, התברר מאוחר יותר כבעלי תפקודים שלא הוכרו לפני המאה ה-20.[4][5] לדוגמה:
פעם האמינו שהתוספתן הוא שריד של איבר מיותר בבני אדם מודרניים, שבאבות הקדמונים של האדם היו לו תפקידי עיכול, בדיוק כפי המצב היום במינים קיימים שבהם פלורת המעי מפרקת תאית וחומרים צמחיים בלתי ניתנים לעיכול אחרים.[6] תפיסה זו השתנתה במהלך העשורים האחרונים,[7] כאשר מחקרים הראו כי התוספתן עשוי לשרת מטרה חשובה. בפרט, הוא עשוי לשמש כמאגר לחיידקי מעיים מועילים. דרך אחת שמוצעת לכך היא שהתוספתן מאפשר לחיידקי המעי להתבסס מחדש במעי הגס במהלך החלמה משלשולים או מחלות אחרות.[8]
לחלק מבעלי חיים אוכלי עשב, כגון ארנבות, יש תוספתן ומעי עיוור שכנראה נושאים טלאי רקמות עם תפקודים חיסוניים, ועשויים להיות חשובים גם בשמירה על הרכב פלורת המעיים. עם זאת, נראה שאין לתוספתן תפקוד עיכול רב, אם בכלל, והוא לא קיים אצל חלק מאוכלי העשב, אפילו כאלה עם מעי עיוור גדול.[9] עם זאת, כפי שמוצג בתמונות המצורפות, התוספתן האנושי בדרך כלל דומה לגודלו של תוספתן הארנב, אם כי המעי העיוור מצטמצם לבליטה בודדת במקום בו מתרוקן המעי העקום לתוך המעי הגס.[10] לחלק מבעלי החיים הטורפים עשויים להיות גם תוספתנים, אך לעיתים רחוקות יש להם יותר מאשר מעי עיוור שרידי.[11] בהתאם לאפשרות של איברים שרידיים לפתח פונקציות חדשות, מחקרים מסוימים מצביעים על כך שהתוספתן עשויה להגן מפני אובדן של חיידקים סימביוטיים המסייעים בעיכול, אם כי לא סביר שזו תהיה פונקציה חדשה, בהתחשב בנוכחותם של תוספתנים אצל אוכלי עשב רבים.[12][13] אוכלוסיות חיידקי המעי המתבצרות בתוספתן עשויות לתמוך בשיקום מהיר של פלורת המעי הגס לאחר מחלה, הרעלה או לאחר שטיפול אנטיביוטי מדלדל או גורם בדרך אחרת לשינויים מזיקים לאוכלוסיית החיידקים של המעי הגס.[14]
מחקר משנת 2013, לעומת זאת, מפריך את הרעיון של קשר הפוך בין גודל המעי הגס לבין גודל ונוכחות התוספתן. הוא קיים באופן נרחב באאוארכונטוגליריים (מחלקת-על של יונקים הכולל מכרסמים, לגומורפים ופרימטים) וגם התפתח באופן עצמאי בחיות הכיס, ויונקי הביב, והוא מגוון מאוד בגודל ובצורה, מה שיכול להצביע על כך שהוא אינו שריד. חוקרים מסיקים כי לתוספתן יש את היכולת להגן על חיידקים טובים במעיים. כך, כאשר המעי מושפע מהתקף של שלשול או מחלה אחרת המנקה את המעיים, החיידקים הטובים בתוספתן יכולים לאכלס מחדש את מערכת העיכול ולשמור על בריאות האדם.[15]
עצם העוקץ, או עצם הזנב, היא שריד של זנב אבוד.[16] לכל היונקים יש זנב בשלב מסוים בהתפתחותם; בבני אדם, הוא קיים לתקופה של 4 שבועות, בשלבים 14 עד 22 של העובר האנושי.[17] זנב זה בולט בעיקר בעוברים אנושיים בני 31–35 ימים.[18] עצם הזנב, הממוקמת בקצה עמוד השדרה, איבדה את תפקידה המקורי בסיוע לשיווי משקל וניידות, אם כי היא עדיין משרתת כמה פונקציות משניות, כמו היותה נקודת חיבור לשרירים, מה שמסביר מדוע היא לא התדרדרה עוד יותר.
במקרים נדירים, פגם מולד גורם למבנה קצר דמוי זנב בלידה. 23 מקרים של תינוקות אנושיים שנולדו עם מבנה כזה דווחו בספרות הרפואית מאז 1884.[19][20] במקרים נדירים כגון אלה, עמוד השדרה והגולגולת נקבעו תקינים לחלוטין. החריגה היחידה הייתה זו של זנב באורך של כשנים עשר סנטימטרים. זנבות אלה, למרות שאין להם השפעה מזיקה, הוסרו כמעט תמיד בניתוח.[21]
שיני בינה הן שיניים טוחנות שלישיות שאבות האדם השתמשו בהן כדי לעזור בשחיקת רקמת הצמח. ההנחה המקובלת היא שלגולגולות של אבות האדם היו לסתות גדולות יותר עם יותר שיניים, אשר שימשו אולי כדי לעזור ללעוס עלווה כדי לפצות על היעדר יכולת לעכל ביעילות את התאית המרכיבה את דופן תא הצמח. ככל שהתשנו שהדיאטות האנושיות לסתות קטנות יותר נבררו באופן טבעי, אך הטוחנות השלישיות, או "שיני הבינה", עדיין מתפתחות בדרך כלל בפי האדם.[22]
אי התפתחות של שיני בינה באוכלוסיות אנושיות נעה מאפס אצל האבוריג'ינים הטסמניים לכמעט 100% אצל ילידים מקסיקנים.[23] ההבדל קשור לגן PAX9 (ואולי גם לגנים אחרים).[24]
בבעלי חיים מסוימים, איבר יעקובסון הוא חלק מחוש ריח שני, נפרד לחלוטין, המכונה מערכת ריח העזר ומשמש לזיהוי פרומונים. מחקרים רבים בוצעו כדי למצוא אם יש נוכחות ממשית של איבר יעקובסון בבני אדם בוגרים. מחקר אחד העריך כי לכ-92% מהנבדקים שלהם שלא עברו ניתוח מחיצה היה לפחות איבר יעקובסון אחד שלם.[25] מחקר אחר, לעומת זאת, הצהיר שאיבר יעקובסון נעלם במהלך התפתחות העובר כפי שקורה אצל פרימטים מסוימים.[26][27] מחקר שלישי מצא עדויות לאיבר יעקובסון ב-13 מתוך 22 גופות (59.1%) וב-22 מתוך 78 חולים חיים (28.2%).[28] בהתחשב בממצאים אלה, כמה מדענים טענו כי קיים איבר יעקובסון אצל בני אדם בוגרים.[29][30] עם זאת, רוב החוקרים ביקשו לזהות את הפתח של איבר יעקובסון בבני אדם, במקום לזהות את מבנה האפיתל הצינורי עצמו.[31] לפיכך נטען כי מחקרים כאלה, תוך שימוש בשיטות תצפית מקרוסקופיות, זיהו רקמות אחרות בתור איבר יעקובסון.[32]
בין מחקרים המשתמשים בשיטות מיקרואנטומיות, אין עדויות מדווחות לכך שלבני אדם יש נוירונים תחושתיים פעילים כמו אלה באיברי יעקובסון מתפקדים של בעלי חיים אחרים.[32][33] יתר על כן, אין עד כה ראיות המצביעות על קיומם של קשרים עצביים ואקסונים בין תאי קולטן תחושתיים הקיימים באיבר יעקובסון האנושי הבוגר ובין המוח.[34] כמו כן, אין ראיות לפקעת ריח עזר כלשהי בבני אדם בוגרים,[32] והגנים המרכזיים המעורבים בתפקוד איבר יעקובסון ביונקים אחרים הפכו לפסאודוגנים בבני אדם. לכן, בעוד נוכחותו של מבנה בבני אדם בוגרים נתונה לוויכוח, סקירה של הספרות המדעית הגיעה למסקנה, "רוב העוסקים בתחום [...] ספקנים לגבי הסבירות של איבר יעקובסון פונקציונלי בבני אדם בוגרים על פי המממצא העדכני."[35]
לאוזניים של קוף מקוק ושל רוב הקופים האחרים יש שרירים הרבה יותר מפותחים מאלה של בני אדם, ולכן יש להם את היכולת להזיז את אוזניהם כדי לשמוע טוב יותר איומים פוטנציאליים.[36] לבני אדם ולפרימטים אחרים כמו האורנגאוטן והשימפנזה יש שרירי אוזניים מינימליים ולא מתפקדים, אך עדיין גדולים מספיק כדי שניתן יהיה לזהותם.[6] שריר המחובר לאוזן שאינו יכול להזיז את האוזן, מכל סיבה שהיא, כבר לא ניתן לומר שיש לו תפקיד ביולוגי. בבני אדם קיימת שונות בשרירים אלו, כך שחלק מהאנשים מסוגלים להזיז את אוזניהם לכיוונים שונים, ויכול להיות שאחרים יזכו בתנועה כזו על ידי ניסויים חוזרים ונשנים.[6][37] אצל פרימטים כאלה, חוסר היכולת להזיז את האוזן מפצה בעיקר על ידי היכולת לסובב את הראש במישור אופקי, יכולת שאינה משותפת לרוב הקופים - פונקציה שסופקה פעם על ידי מבנה אחד מוחלפת כעת באחר.[38]
המבנה החיצוני של האוזן מראה גם כמה מאפיינים שרידיים, כמו הצומת או הנקודה על סליל האוזן המכונה פקעת דרווין, שנמצאת בכ-10% מהאוכלוסייה.
קמט הלחמית הסהרוני (אנ') הוא קפל קטן של רקמה בפינה הפנימית של העין. זהו שריד של הקרום הממצמץ, או העפעף השלישי, איבר שמתפקד במלואו אצל כמה מינים אחרים של יונקים. השרירים הקשורים אליו הם גם שרידיים.[6] רק מין אחד של פרימטים, פוטו זהוב, ידוע כבעל עפעף שלישי מתפקד.[39]
מבנים שרידיים אנושיים כוללים שאריות אמבריולוגיות ששימשו פעם תפקיד במהלך ההתפתחות, כמו הטבור, ומבנים מקבילים בין זכרים ונקבות. למשל, גם גברים נולדים עם שתי פטמות, שלא ידוע כממלאות תפקיד בהשוואה לנשים.[40] בכל הנוגע להתפתחות איברי המין, לאיברי המין הפנימיים והחיצוניים של עוברים זכרים ונקבות יש את היכולת להפוך באופן מלא או חלקי לאיבר המין של המין הביולוגי השני, אם הם נחשפים לחוסר/שפע-יתר של אנדרוגנים או לגן SRY במהלך התפתחות העובר.[41][42]
בתקופה המודרנית, יש מחלוקת האם העורלה היא מבנה חיוני או שרידי.[43] בשנת 1949, הרופא הבריטי דאגלס גיידנר ציין כי העורלה ממלאת תפקיד מגן חשוב ביילודים. הוא כתב, "לעיתים קרובות נאמר כי העורלה הוא מבנה שרידי נטול תפקוד [...] עם זאת, נראה שאין זה מקרי שבמהלך השנים שבהן הילד אינו שולט בצרכיו, העטרה מכוסה לחלוטין על ידי העורלה, שכן, ללא הגנה זו, העטרה הופכת להיות רגישה לפציעה ממגע עם בגדים או חיתולים מלוכלכים."[43] במהלך האקט הפיזי של יחסי מין, העורלה מפחיתה את החיכוך, מה שיכול להפחית את הצורך במקורות סיכה נוספים.[43] "עם זאת, ישנם חוקרים רפואיים שטוענים כי גברים נימולים נהנים ממין בסדר גמור וכי לאור מחקרים אחרונים על הדבקה בנגיף HIV, העורלה גורמת ליותר צרות ממה שהיא שווה".[43] שטח העורלה החיצונית הוא בין 7 ל-100 סמ"ר,[44] והעורלה הפנימית נמדדת בין 18 ל-68 סמ"ר,[45] שהוא טווח רחב. לגבי מבנים שרידיים, כתב צ'ארלס דרווין, "איבר, כאשר הוא הופך חסר תועלת, עשוי בהחלט להיות משתנה, שכן לא ניתן למתן את הווריאציות שלו על ידי ברירה טבעית."[46]
במשך כ-400 מיליון שנה אבות האדם הלכו על 4 ואילו הוא יצוא הולך על 2 באופן קבוע במשך כ 4 מיליון שנים. דבר זה גורר השלכות על כל איברי הגוף האנושי, כאשר לפעמים יש לדבר חסרונות עיצוביים לאיברים קיימים שמתפקדים בצורה לא אופטימלית. דוגמה אחת לדבר זה היא עיצוב הגב האנושי - דבר הגורר כאבי גב ובעיות נוספות נוספות. שכן עמוד השדרה האנושי התפתח רק כהתאמה לעמוד שדרה של הולכים על 4.[47]
עיצוב בעייתי אחר הוא "מערות האף" או גתות, גתות הלסת העליונה נמצאות מאחורי הלחיים, פתחי הניקוז שלהם באדם נמצאות למעלה ודבר זה יוצר בעיה בניקוז הנוזלים שיש בהם לפעמים. בקרב רוב היונקים, ההולכים על 4, פתחי הניקוז הללו פונים קדימה.[47]
עיצובים בעייתיים אחרים, אינם מיוחדים לאדם אלה משותפים לכלל היונקים. דוגמה בולטת נוספת לנושא זה הוא עצב בית הקול בקרב יונקים - הוא עצב היוצא ישירות מהגולגולת (לא דרך חוט השדרה) וסעיפים שלו מגיע לבית הקול. בקרב יונקים עצב זה עושה עיקוף שנראה בלתי הגיוני (לו בוצע על ידי מתכנן תבוני) בכך שהוא יורד לבית החזה, מבצע עיקוף סביב עורקי הלב ומשם חוזר לצוואר. עיצוב זה מעריך את העצב שלא לצורך בכמה סנטימטרים אצל האדם (לעומת כמה מטרים אצל ג'ירף). הסיבה למבנה המוזר של העצב נעוצה בהיסטוריה של התפתחות שלו. בדגים קדומים העצב יוצא מאזור קדמת היצור אל אזור הזימים וכמה שלוחות שלו מסתעפות אל הזימים האחוריים. היונקים התפתחו מדגים שהיו אבות קדמונים משותפים לדגים המודרניים. במהלך האבולוציה ההתפתחות העוברית השתנתה בקרב היונקים והזימים התפתחו לאיברים שונים ביניהם בית הקול, וזה נדד לכיוון הראש, במקביל היונקים גם פיתחו צוואר. כל צעד קטן של הארכת העצב נראה בעל מחיר קטן יחסית לשלם ולכן התארך העצב עוד ועוד. מעצב תבוני היה מוותר על העיקוף הגדול, אבל דבר זה אינו אפשרי בבעלי חיים שכן הדבר יצריך שינוי גנטי משמעותי, ודבר זה אינו סביר שכן יהיה מדובר ב"קפיצה" הנובעת ממוטציה גנטית גדולה מידי.[48]
דוגמה נוספת לאיבר מתפקד בעל "עיצוב לא תבוני" הוא מבנה צינור הזרע בקרב האדם, וגם זה פגם שקיים בקרב יונקים רבים אחרים. צינור זה מחבר בין האשכים לבין הפין. אלא שביונקים צינור הזרע עולה מן האשכים, מתלפף סביב צינור מוביל השתן (המחבר בין הכליות ושלפוחית השתן) ואז חוזר ויורד לעבר הפין. דבר זה הגיוני עם ההנחה שאבות היונקים היו בעלי אשכים שמוקמו בגובה חלל הבטן בסמוך לכליות. עם התפתחות היונקים ירדו האשכים לכיוון המפשעה, ככל הנראה עקב הצורך להוריד את הטמפרטורה שיש בהם, עם זאת צינור הזרע נמצא מעבר לצד הלא נכון של צינור מוביל השתן ולכן נכרך סביבו.י.[49]
מספר שרירים בגוף האדם נחשבים לשרידים, בין אם מעצם היותם מופחתים מאוד בגודלם בהשוואה לשרירים הומולוגיים במינים אחרים, על ידי הפיכתם לגידיים בעיקרם, או בשל היותם משתנים מאוד בתדירותם בתוך או בין אוכלוסיות אנושיות.
האוקסיפיטליס מינור הוא שריר בחלק האחורי של הראש אשר בדרך כלל מצטרף לשרירי האוזן. שריר זה הוא ספורדי מאוד בתדירות - קיים תמיד במלזים, קיים ב-56% מהאפריקאים, 50% מהיפנים ו-36% מהאירופאים, ואינו קיים באנשי ה-קויקוי של דרום-מערב אפריקה ובמלנזיים.[50] שרירים קטנים אחרים בראש הקשורים לאזור העורף ולקומפלקס השרירים הפוסט-אוריקולרי משתנים לרוב בתדירותם.[51]
בבעלי חיים ירודים רבים, השפה העליונה ואזור הסינוס קשורים לשפם המשרת תפקיד חושי. בבני אדם, השפמים הללו אינם קיימים, אך עדיין ישנם מקרים ספורדיים שבהם ניתן למצוא אלמנטים של שרירי השפם הללו. בהתבסס על מחקרים היסטולוגיים של השפתיים העליונות של 20 גופות, נמצא שמבנים הדומים לשרירים כאלה היו קיימים ב-35% מהדגימות.[52]
שריר הכף הארוך נראה כגיד קטן בין שריר כופף שורש היד החישורי לשריר כופף שורש היד הגומדי, אם כי הוא לא תמיד קיים. השריר נעדר בכ-14% מהאוכלוסייה, אולם הדבר משתנה מאוד עם המוצא האתני. מאמינים ששריר זה השתתף באופן פעיל בתנועת הפרימטים, אך כרגע אין לו תפקיד, מכיוון שהוא אינו מספק יותר כוח אחיזה.[53] מחקר אחד הראה כי השכיחות של שריר הכף הארוך ב-500 חולים הודים היא 17.2% (8% דו-צדדית ו-9.2% חד-צדדית).[54] שריר הכף הארוך הוא מקור פופולרי לחומר גיד להשתלות, ומחקרים שנעשו בעקבות השתלות כאלו הראו שלהיעדרו בעקבות לקיחתו להשתלה אין השפעה ניכרת על חוזק האחיזה.[55]
שריר ה-levator claviculae (אנ') במשולש האחורי של הצוואר הוא שריר הקיים רק אצל 2-3% מכלל האנשים[56] אך קיים כמעט תמיד ברוב מיני היונקים, כולל גיבונים ואורנגאוטן.[57]
שריר הפירמידליס של הבטן הוא שריר קטן ומשולש, קדמי לשריר הבטן הישר, ונמצא במעטפת הישר. הוא נעדר אצל 20% מבני האדם, וכאשר הוא נעדר, הקצה התחתון של פי הטבעת גדל באופן פרופורציונלי. מחקרים אנטומיים מצביעים על כך שהכוחות הנוצרים על ידי שרירי הפירמידליס קטנים יחסית.[58]
לשריר הגב הרחיב יש כמה וריאציות ספורדיות. וריאנט מסוים אחד הוא קיומו של השריר dorsoepitrochlearis שהוא שריר העובר מהגיד של שריר הגב הרחיב לראש הארוך של שריר הזרוע התלת ראשי. הוא בולט בשל אופיו המפותח בקופים ובקופים אחרים, שם הוא שריר מטפס חשוב, כלומר ה-dorsoepitrochlearis brachii.[59][60] שריר זה נמצא אצל כ-5% מבני האדם.[61]
שריר הפלנטריס מורכב מבטן שריר דקה וגיד דק וארוך. אורכה של בטן השריר כ-5–10 סנטימטרים, והיא נעדרת ב-7-10% מאוכלוסיית האדם. יש לו פונקציונליות חלשה מסוימת בהנעת הברך והקרסול, אך בדרך כלל נחשב למיותר ומשמש לעיתים קרובות כמקור לגיד להשתלות. הגיד הארוך והדק של הפלנטריס נקרא בהומור "העצב של הסטודנט הטרי", מכיוון שלעיתים קרובות הוא מזוהה בטעות כעצב על ידי סטודנטים חדשים לרפואה.
דוגמה נוספת לשרידיות אנושית מתרחשת בלשון, במיוחד בשריר הכונדרוגלוסוס. במחקר מורפולוגי של 100 גופות יפניות, נמצא כי 86% מהסיבים שזוהו היו מוצקים וארוזים בצורה המתאימה כדי להקל על הדיבור והלעיסה. שאר 14% הסיבים היו קצרים, דקים ודלילים - כמעט חסרי תועלת, ולכן הגיעו למסקנה שהם ממקור שרידי.[62]
פטמות או שדיים מיותרים מופיעים לפעמים לאורך קווי החלב של בני אדם, ומופיעים כשריד של אבות יונקים שהיו ברשותם יותר משתי פטמות או שדיים.[63][64] דו"ח משנת 2021 הראה שכל הצעירים והצעירות הבריאים שהשתתפו במחקר אנטומי של החלק הקדמי של הגוף הציגו 8 זוגות של תלוליות שומן מוקדיות הרצות לאורך רכסי החלב העובריים מבית השחי ועד לירכיים הפנימיות העליונות. אלה היו תמיד ממוקמים באותם אתרים אנטומיים יחסיים - מקבילים למוקדי השדיים ביונקי שליה אחרים - ולעיתים קרובות היו להם שומות דמויות פטמות או שערות נוספות הממוקמות על גבי התלוליות. לכן, בולטות שומניות מוקדיות בחזיתות הגו אנושיים מייצגות כנראה שרשראות של שדיים שרידיים המורכבים משומן שד ראשוני.[65]
בני אדם גם נושאים כמה התנהגויות ורפלקסים שרידיים.[66]
היווצרות עור ברווז בבני אדם תחת לחץ היא רפלקס שרידי; תפקידו בקרב יונקים שהיו אבות האדם בעלי פרווה הוא כפול - מחד הסתמרות הפרווה בעת קור משפרת את בידוד הגוף על ידי הרחבת שכבת האוויר הכלואה בתוך הפרווה. בהמשך שימשה הסתמרות השיער כמנגנון תקשורת חברתית - בשעת כעס או פחד הפרווה סומרת כדי לגרום לבעל החיים להיראות גדול יותר ולהרתיע טורפים או יריבים מסוכנים. בשל כמות השיער המופחתת בבני אדם, היווצרות הרפלקס הסתמרות השיער - או מה שמכונה "עור ברווז" בקור או לחץ גם היא שרידית.[67][66]
רפלקס הלפיתה נחשב להתנהגות שרידי אצל תינוקות אנושיים. כאשר מניחים אצבע או חפץ על כף היד של תינוק, הוא יאחז אותו בכוח. האחיזה הזו מתגלה כחזקה למדי.[68] חלק מהתינוקות - 37% לפי מחקר משנת 1932 - מסוגלים לתמוך במשקל שלהם באמצעות אחיזת מוט,[69] אם כי הם אינם יכולים להאחז באופן זה באמא שלהם. האחיזה ניכרת גם בכפות הרגליים. כאשר תינוק יושב, כפות רגליו המתוחות תופסות תנוחה מכורבלת, דומה לזו הנצפית אצל שימפנזה בוגר.[70][71] לפרימאט קדמון היה מספיק שיער גוף שבו תינוק יכול להיאחז, בניגוד לבני אדם מודרניים, ובכך לאפשר לאמו להימלט מסכנה, כמו טיפוס על עץ בנוכחות טורף מבלי שתצטרך להעסיק את ידיה באחיזת תינוקה.
ישנם פסאודוגנים רבים בגנום האנושי. דוגמה אחת לכך היא L-gulonolactone oxidase, גן שמתפקד ברוב היונקים האחרים ומייצר אנזים המסנתז ויטמין C.[72] בבני אדם ובחברים אחרים בתת-סדרת הפרימטים בעלי האף היבש, מוטציה השביתה את הגן וגרמה לו לא להפיק את האנזים. עם זאת, שרידי הגן עדיין נמצאים בגנום האנושי.[73]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
