Loading AI tools
שיקוץ משומם (או "שומם", בכתיב חסר: "שִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם" או "שֹׁמֵם") הוא ביטוי המופיע בספר דניאל, בספר מקבים א', ובברית החדשה, והוא כינוי לעצם שהצבתו הייתה חלק מחילול בית המקדש. משמעותו המדויקת של הביטוי אינה ברורה והיא נושא לפרשנויות דתיות ולמחקרים מדעיים שונים.
ספר דניאל
בספר דניאל מוזכר השיקוץ המשומם שלוש פעמים, בהקשר של הפסקת עבודת המקדש.
- ”וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם.” (דניאל, ט, כז)
- ”וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ: וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד, וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם.” (דניאל, יא, ל-לא)
- ”וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם--יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים.” (דניאל, יב, יא)
ספר מקבים א'
בספר מקבים א' מוזכר השיקוץ המשומם כחלק מתהליך ההתיוונות שנכפה על ירושלים על ידי אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס).
- ”וביום החמישה עשר בכסלו בשנת מאה ארבעים וחמש בנה [המלך] שיקוץ משומם על המזבח, ובערי יהודה סביב בנה במות” (מקבים א', א, 54)[1]
הברית החדשה
בברית החדשה מוזכר השיקוץ המשומם באפוקליפסה הסינופטית, הן בבשורה על-פי מתי והן בבשורה על-פי מרקוס.
- ”לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת־שִׁקּוּץ מְשֹׁמֵם אֲשֶׁר אָמַר דָּנִיֵּאל הַנָּבִיא עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ הַקֹּרֵא יָבִין: אָז נוֹס יָנוּסוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה אֶל־הֶהָרִים” (הבשורה על-פי מתי, כד, 15-16)[2]
- ”וְכִי תִרְאוּ אֶת־שִׁקּוּץ מְשֹׁמֵם אֲשֶׁר אָמַר דָּנִיֵּאל הַנָּבִיא עֹמֵד בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר לֹא־לוֹ הַקּוֹרֵא יָבִין אָז נוֹס יָנוּסוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה אֶל־הֶהָרִים.” (הבשורה על-פי מרקוס, יג, 14)[3]
בתיאור האפוקליפסה הסינופטית בבשורה על-פי לוקאס מתוארת סיטואציה דומה, אך ללא אזכור מפורש של השיקוץ המשומם.
- ”וְכַאֲשֶׁר תִּרְאוּ מַחֲנוֹת סוֹבֲבִים אֶת־יְרוּשָׁלָיִם יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי קָרַב חָרְבָּנָהּ׃ אָז יָנוּסוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה אֶל־הֶהָרִים וַאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹכָהּ יֵצְאוּ וַאֲשֶׁר־בַּפְּרָזוֹת אַל־יָבוֹאוּ בָהּ” (הבשורה על-פי לוקאס, כא, 20-21)[4]
פרשנות יהודית
ככלל, מקובל ביהדות לראות בביטוי "שיקוץ משומם" כינוי לפסל עבודה זרה שהוצב בהיכל, ובתואר "שומם" כמתאר את אילמות הפסל. כך למשל, מפרש רש"י: ”ועל כנף שקוצים השומם. כינוי של גנאי עכו"ם הוא, כלומר, ועל מושב גובה בין שקוצים ותיעוב יניח את השומם, את העכו"ם שהיא נאלמת כאבן דומם”[5] ובדומה לכך נכתב במצודות: ”שקוצים משומם. תהיה העכו"ם המשוקצת והנאלמה כאבן דומם”[6] וכן ”משומם. משותף ונאלם”.[7]
אכן, בפירושים השונים משמש הביטוי ככינוי גנאי לחילול או חורבן בית המקדש, ואינו בלעדי לאירוע ספציפי. את הנבואה בדניאל, בפרקים ט' וי"א מקובל לפרש כמתייחסת לחורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס.[8][9] את הנבואה בפרק י"ב, לעומת זאת, רואים לעיתים כנבואה שעתידה להתקיים באחרית הימים,[10][11] אך בתלמוד הבבלי נזכר פסוק זה בהקשר להעמדת הצלמים בהיכל על ידי אפוסטמוס,[12] שם לא מוכר שככל הנראה מתייחס לאנטיוכוס או לאדריאנוס.[13] בפירוש רש"י למסכת תענית בתלמוד הבבלי, מיוחס לפסלים שהעמיד מנשה בהיכל הכינוי "שקוצים משומם" מפרק ט'.[14]
פרשנות נוצרית ומשיחית
בקרב היהודים המשיחיים כמו גם בקרב זרמים מסוימים בנצרות, מאמינים כי הנבואות בספר דניאל (ובפרט הנבואה בפרק ט') ובברית החדשה, מתייחסות לאירועים שיקרו באחרית הימים. על פי פרשנות זו, דניאל מתייחס למאורע שיקרה בשבע השנים שלפני שיבתו של ישו לאדמה. בתקופה זו יחלל האנטיכריסט (צר המשיח) את בית המקדש בכך שיפסיק את קורבן התמיד (על פי אמונה זו, אחרית הימים תגיע רק אחרי שייבנה בית המקדש מחדש), יכריז על עצמו כאל, וידרוש שייסגדו לו בבית המקדש.[15]
בקרב זרמים אחרים בנצרות, מקובל להתייחס אל הנבואה כנבואה שהתייחסה לעתיד הקרוב והתגשמה. לתפיסתם, נבואת ישו בדבר חילול המקדש והבריחה מירושלים התקיימה בעת המצור על ירושלים בשנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש. תפיסה זו מתבססת בין השאר על כך שבתיאור דברי ישו בבשורה על פי לוקס מצוין במפורש חורבן ירושלים באותו הקשר.[16] על פי תפיסה זו, דניאל מתייחס לשיקוץ המשומם שהוצב על ידי אנטיוכוס בבית המקדש, ואילו ישו שואל את הביטוי על מנת לתאר חילול הקודש שישתווה בחומרתו לזה שנגרם על ידי אנטיוכוס.[17]
בספר דניאל ובספר מקבים א'
התקופה אליה מתייחס הביטוי
במחקר מקובל כי חלקו השני של ספר דניאל הוא ספר פסאודואפיגרפי ונכתב כנבואה בדיעבד (Vaticinium ex eventu) בתקופת מרד החשמונאים, בסביבות שנת 164-165 לפנה"ס.[18] בעקבות תארוך זה, מניחים החוקרים כי הביטוי בספר דניאל ובספר מקבים א' מתייחסים לאותו מקרה[19] ומתארים את חילול בית המקדש על ידי אנטיוכוס הרביעי באמצעות ה"שיקוץ המשומם".
טיבו של השיקוץ המשומם
השערות רבות הועלו בדבר טיבו של השיקוץ המשומם. הבנת משמעותו המקורית של הביטוי יכולה לסייע להבין את מאפייני הדת היהודית בתקופת המקבים, את מאפייני הכיבוש ההלניסטי ואת טיב היחסים ביניהם. בעבר נטו מרבית החוקרים לפרש את הביטוי בהתאם למסורת כמתייחס לפסל או לצלם שהוצב בהיכל. אחד ההסברים המפורסמים לביטוי הוא הסברו של נסטלה שראה בביטוי כינוי גנאי לבעל-שמיים, אל השמיים הפיניקי, שזוהה עם זאוס היווני. על פי תפיסה זו, השיקוץ המשומם הוא פסל זאוס או מזבח לכבודו שהוצב במקדש.[20] אליה שמואל הרטום, בתרגומו לספר מקבים א, מציע את האפשרות שהמילה "משומם" היא לשון גנאי על המילה "שמיים", משום שזאוס כונה "אולימפיוס" (שמיימי).[21]
אף על פי שהמילה "שיקוץ" יכולה לציין פסל עבודת אלילים, אין זו משמעותה הבלעדית, והמילה מציינת כל דבר מאוס או מתועב.[22] חוקרים מודרניים דוחים את הראייה המסורתית של השיקוץ המשומם כפסל שהוצב בהיכל, ומציינים שאין שום ראיות המחזקות פירוש זה של הביטוי. בספרי המקבים לא נכתב על פסל שהוצב בבית המקדש, והמקור הראשון שמציין פסל בהקשר של השיקוץ המשומם הוא מהמאה השלישית לספירה.[23]
הסבר חשוב לביטוי הוא הסברו של אליהו ביקרמן. ביקרמן מציין כי לו היו מציבים פסל במקדש, מקומו הטבעי היה בהיכל, אולם במקבים א' נכתב במפורש כי השיקוץ המשומם הוצב על המזבח, שהוא מקום הקרבת הקורבנות ואינו מקום טבעי לפסל,[24] אם כי המזבח היה גדול מאוד, ובאופן תאורטי ניתן היה להציב עליו פסל כלשהו.[25] אנטיוכוס לא רק שלא ציווה להרוס את המזבח במקדש, אלא הנהיג הקרבת קורבנות על המזבח המחולל, על גבי מזבח נוסף או במה שהוצבה עליו, כפי שמסופר בספר מקבים א', א, 59: ”ובעשרים וחמישה בחודש היו מקריבים על הבמה אשר הייתה על המזבח”[26] ובעקבות מקבים א' כתב גם יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים על בניית במה (βωμός, בּומוֹס) על גבי מזבח העולה.[27]
בעקבות כך, ביקרמן טוען כי השיקוץ המשומם שהונח על המזבח היה למעשה מזבח נוסף. הצבת מזבח זה הייתה בגדר עבודה זרה, שכן, בקרב דתות פגניות רבות באזור, היה נהוג לסגוד לא לפסלים אלא לאבנים ולמטות עץ, ופעמים רבות למזבח עצמו, דבר העולה גם מעיון בתנ"ך, שם פעמים רבות מצוינים מזבחים, אשרות (מטות עץ), וגילולים (ככל הנראה דמויות אבן כדוריות) ומצבות, בלי ציון פסלים או צלמים.[28] מנהג זה המשיך גם במהלך התקופה ההלניסטית והרומית, אם כי האלילים המקומיים זוהו באותה תקופה עם אלילים יוונים. באותה צורה, הצבת המזבח האלילי על מזבח העולה, יחד עם ביזת המקדש והפסקת הפולחן על מזבח הזהב בהיכל הפכה את הפולחן האלילי על הבמה שהוצבה על מזבח העולה לפולחן היחיד לאלוהי ישראל.[29] הפולחן על המזבח המחולל פנה לאלוהי ישראל בתור "זאוס אולימפיוס" או "זאוס האולימפי" של ירושלים, התגלמות נוספת של האליל היווני, פולחן זה ניסה למצב את מעמדו של אלוהים כאליל פגאני מקומי, ולפגוע במעמדו כאל יחיד. ”כעבור זמן לא רב שלח המלך זקן איש אתונה לאנוס את היהודים לסור מתורת אבות ולבלתי לכת בחוקי האלוהים. ולטמא את המקדש אשר בירושלים ולקרוא לו זיוס האולימפי ואשר בגרזים בשם זיוס האכסני כמו שהיו יושבי המקום” (מקבים ב', ו, א-ב).[30] פירוש זה לטיבו של השיקוץ המשומם מספק גם הסבר למסופר במקבים א' אודות אופן טיהור המקדש: ”והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא” (מקבים א', ד', 43)[31][32]
ג'ונתן גולדשטיין (אנ') בפירושו לספר מקבים, מציע תאוריה משלו למהות השיקוץ המשומם המתבססת בחלקה על פירושו של ביקרמן. גולדשטיין מפרש את הביטוי כמתייחס למטאוריטים שהניח, כביכול, אנטיוכוס על המזבח. גולדשטיין מתבסס על פרק ח' בספר דניאל, שם מדובר על צבא שיונח על המזבח:
- ”וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי. וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם. וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הרים [הוּרַם] הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ. וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה." ” (דניאל ח ט-יב)
גולדשטיין פירש את המילים "צבא" ו"צבא השמיים" כהתייחסות למטאורים שהגיעו מן השמיים. בנוסף, גולדשטיין מציין, בדומה לנסטלה, שבאותה תקופה הגו את המילה "שמיים" לעיתים בצורה משובשת כ"שומם". לגרסתו של גולדשטיין, משמעות הביטוי "שקוצים משומם" היא "שיקוצים מן השמיים", והמחבר השתמש בהגייה המשובשת על מנת להביע את סלידתו ממעשיו של אנטיוכוס. פירוש זה מסביר את ההתייחסות לשיקוץ המשומם הן בלשון יחיד והן בלשון רבים: אם המדובר במספר מטאוריטים שהוצבו יחדיו, ניתן להתייחס אליהם כאבנים רבות, או להתייחס אל העצם שהכיל את המטאוריטים והוצב על המזבח.[33]
בנוסף, מציע גולדשטיין כי מקורה של המילה "כנף" במשפט ”וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם” (דניאל ט 27) הוא בשיבוש המילה "כנם", כך שהמשפט התייחס במקור להצבת המטאוריטים על המזבח המיועד לזבח ומנחה. בדומה לביקרמן, טוען גולדשטיין כי הצבת השיקוץ המשומם על המזבח הייתה ניסיון של אנטיוכוס לשנות את הדת היהודית או אולי להפוך אותה למה שהוא שראה כדת משה האמיתית, וכללה מנהגים שהיו רווחים בקרב יהודים רבים ונאסרו על ידי הנביאים. דת זו כללה סגידה לשלושה אלים: אלוהים, שזוהה עם זאוס היווני ועם האל בעל המקומי, אשתו, שזוהתה עם אתנה היוונית ועם ענת המקומית, ובנם, שזוהה עם דיוניסוס היווני ועם האלילים המקומיים אשמון ואטיס.[34]
ביקורת על הסבר זה הועלתה על ידי יוהאן לוסט. לוסט שולל את הרעיון לפיו המלה "שומם" היא שיבוש המילה שמיים. כנגד התאוריה לפיה השיקוץ המשומם הוא "בעל שמיים" מציין לוסט בין השאר כי מחבר ספר דניאל מכנה את אלוהי ישראל בשם הדומה ”אלה שמיא”,[35] בחירה לא סבירה בהתחשב במטרת המחבר להאיר את שם ה' ולבזות את האלילים. כמו כן, מציין לוסט כי תאוריה זו אינה עולה בקנה אחד עם כך שבשתיים מתוך שלוש פעמים בהן מופיע הביטוי בספר דניאל מופיעה הצורה "משמם" ולא "שמם".[36] בנוגע לתאוריה של גולדשטיין אודות המטאוריטים, טוען לוסט כי פירושו לפסוקים ט-יב בדניאל ח אינו סביר, שכן על פי הפרוש הטבעי של פסוק י, הפסוק מדבר על ניצחון אנטיוכוס על "צבא השמיים" ולא על שליטתו בהם, זאת על פי המשמעות הרגילה של המילה "וירמסם". לוסט גם מפנה לפסוק הבא באותו הפרק שם ברור כי המילה "צבא" אינה מתייחסת למטאוריטים: ”וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס.” (דניאל, ח, יג). לוסט אומר כי נכון יותר לפרש את המילה "צבא" בשני הפסוקים כמתייחסת לעם ישראל או לכוחות הנאמנים לה'.[37]
לוסט מציע הסבר משלו למהות השיקוץ המשומם, לפיו מדובר במזבח אלילי (בדומה להסברו של ביקרמן) או בקורבן טמא שהוקרב על מזבח העולה (הפירוש המועדף על לוסט), ככל הנראה חזיר, כמסופר במקבים א' ”לבנות במות והיכלות ופסילים ולזבוח חזירים ובהמות טמאות” (מקבים א', א, 47).[38] ביקרמן מציין שהשיקוץ המשומם מוזכר תמיד כמחליף את קורבן התמיד או את המזבח, ולכן סביר שהשיקוץ המשומם קשור אף הוא בהקרבת קורבנות. בנוסף, החזיר הוא חיה טמאה, ולכן מתקבל על הדעת שיכונה בשם "שיקוץ".[39]
בספר דניאל מוצא לוסט חיזוקים לסברה שהשיקוץ המשומם הוא הקורבן הטמא עצמו. את המילים "ונתנו" ו"לתת" (דניאל יא, לא; דניאל יב, יא, בהתאמה) הצמודות לביטוי הוא מבין במובנן המקובל כיום, כמציינות את נתינת הקורבן הטמא,[40] ולא במובן של "להעמיד". כלומר, מילים אלו מציינות לדעתו את הקרבת החזיר על המזבח, ולא העמדת חפץ אלילי כלשהו על גביו. בפסוק כ"ז בפרק ט' מפרש לוסט את המילה כנף, בדומה לגולדשטיין, כשיבוש של המלה כנו, כלומר, הכן של הזבח והמנחה (קורבן התמיד), הוא מזבח העולה עליו הקריב אנטיוכוס את הקורבן הטמא.[41]
מחבר ספר מקבים קושר את השיקוץ המשומם לא בקורבן התמיד, אלא במזבח העולה, עליו הוקרב. במקבים א' א' 54 מוזכר השיקוץ המשומם כנבנה על המזבח, וכך גם בפרק ו', 7: ”וכי הרסו את השיקוץ, אשר בנה על גבי המזבח אשר בירושלים”.[42] מפסוקים אלו נראה כי השיקוץ המשומם היה תוספת למזבח שנבנתה על גביו, מעין מזבח נוסף או שינוי המזבח הקיים.[43]
כתביו של יוספוס פלביוס מושפעים משני המקורות, ומעלים תמונה סותרת: במלחמת היהודים נכתב במפורש שאנטיוכוס ”השבית את עבודת התמיד”, שאילץ את היהודים ”להקריב בשר חזיר על המזבח” ושיהודה המקבי, כשכבש את הר הבית, בנה מזבח חדש ו”והשיב את עבודת הקורבנות על מכונה”.[44] תיאור זה של האירועים דומה למתואר בדניאל ומחזק את הסברה כי השיקוץ המשומם הוא החזיר שהוקרב על המזבח. אף על פי שיוספוס פלביוס לא מציין במפורש את השיקוץ המשומם, הוא מדבר על החלפת קורבן התמיד בהקרבת חיות טמאות, ומספר על הצורך להקים מזבח חדש, מה שמראה שהמזבח הקודם טומא.[45] בניגוד לכך, בקדמוניות היהודים מספר יוספוס פלביוס בצמוד לאיסור על פולחן התמיד, כי אנטיוכוס הקים מזבח פגני במקדש והקריב עליו חזירים.[46] תיאור זה זהה למסופר במקבים א'.
באשר למילים "משומם" ו"שומם", לוסט רואה בהן כינוי לאנטיוכוס עצמו. לוסט מציין כי המילה "שיקוץ" בתנ"ך, כשיש לה משמעות שמעבר למשמעותה הפשוטה (למשל - פסל או צלם) מופיעה לרוב בצירוף כינוי שייכות כלשהו המיידע אותה, למשל ”צַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ” (יחזקאל ז, כ) או ”וְאֶת-הַבָּמוֹת [...] לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב” (מלכים ב כג יג).[47] בדומה לכך, הוא מבקש להבין את המילים שומם ומשומם כמציינות שייכות, כלומר, השיקוץ של המשומם. באשר לביטוי "שקוצים משומם" בדניאל ט, לוסט הולך בעקבות חוקרים קודמים וטוען שמקור הביטוי בהכפלה של האות "מ" בתחילת המילה "משמם".[48] כלומר, הביטוי המקורי היה "שיקוצי משמם" ומשמעותו "שיקוציו של המשומם" כלומר, של אנטיוכוס.[49]
לטענת לוסט, משמעות המילה "משומם" או "שומם" בהקשרה היא "מזעזע" או "משמיד". מילים אלו בתנ"ך, כשהן מתארות בני אדם ולא מקומות, מציינות זעזוע או אבל כבד בעקבות חורבן,[50][51] אולם לוסט מציע לתת להן כאן משמעות פעילה יותר, בדומה למילה "שמות" ביחזקאל, לו, ג. קריאה כזו של המילה "שמם" מספקת הסבר גם לסוף פסוק כ"ז בדניאל ט': ”וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם”. הפועל "תִּתַּךְ" מתייחס להענשת אנטיוכוס על ידי ה', בדומה למקרים אחרים בתנ"ך בהם הפועל משמש בהקשר זה.[52]
בברית החדשה
בעקבות ההפנייה המפורשת בבשורות לספר דניאל, ברור כי כוונת הביטוי הייתה ליצור אנלוגיה בין האסון המנובא באפוקליפסה הסינופטית לבין האסון עליו התנבא דניאל, קרי, חילול המקדש על ידי אנטיוכוס אפיפנס והגזרות שנגזרו על היהודים בתקופתו. החוקרים חלוקים באשר לתקופה אליה מתייחסת הנבואה. יש הטוענים כי הבשורה על-פי מרקוס (או לפחות סצנת האפוקליפסה הסינופטית) נכתבה בתקופה בה קליגולה, קיסר רומא, ביקש להציב צלם בדמותו בהיכל. לגרסתם, כוונה זו העלתה לתודעה את נבואת דניאל, וביטוייה נשזרו בבשורה על פי מרקוס. על פי גרסה זו, קישור האפוקליפסה הסינופטית והשיקוץ המשומם עליו מדבר ישו לחורבן ירושלים על ידי טיטוס, נעשה רק מאוחר יותר, בבשורה על פי לוקס.[53] עם זאת, חוקרים רבים כיום סבורים כי הבשורה על-פי מרקוס נכתבה בסביבות שנת 70 לספירה, מעט לפני או מעט אחרי חורבן בית המקדש השני. חוקרים אלו טוענים כי מדובר בנבואה בדיעבד, שמושאה הוא חורבן בית המקדש על ידי טיטוס או כניסתו לבית המקדש. טענה אחרת קושרת את השיקוץ המשומם בכניסתו של אלעזר בן שמעון, ממנהיגי הקנאים לבית המקדש, מאורע עליו סיפר יוספוס פלביוס,[54] מאורע שקדם למצור על ירושלים, ולכן יש הגיון בקריאה לאנשי יהודה לברוח אל ההרים באותו זמן, וכך יינצלו מהמצור.[55]
בלשון העברית המודרנית משמש הביטוי כביטוי המדבר על חילול הקודש, או על דבר מה שפל ומתועב. ביצירות ש"י עגנון מופיע הביטוי בהקשרים הקשורים בשואה, או ככינוי להיטלר, כמופיע בהקדמה לספר עיר ומלואה:
זה ספר תולדות העיר ביטשאטש היא בוטשאטש אשר כתבתי בצערי וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו אחרינו שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה ואהבה ויראה וחיים וחן וחסד וצדקה הייתה למן היום הוסדה ועד שבא השיקוץ המשומם והטמאים והמטורפים אשר עמו ועשו בה כליה.
- אוריאל רפפורט, ספר מקבים א: מבוא, תרגום ופירוש, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ד\2004, עמ' 117
- Andre LaCocque, Daniel in His Time, Columbia: University of South Carolina Press, 1988
- Elias Bickerman, The God of the Maccabees: studies on the meaning and origin of the Maccabean revolt, Leiden: Brill, 1979
- Johan Lust, "Cult and Sacrifice in Daniel: The Tamid and the Abomination of Desolation", Jan Quaegebeur (ed.), Ritual and Sacrifice in the Ancient Near East, Uitgeverij Peeters en Departement Orientalistiek, 1993, pp.283-299
- יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, בעריכת ויליאם וויטסון באתר הספרייה הדיגיטלית פרסאוס (באנגלית)
- יוספוס פלביוס, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, ורשה:שטיבל, 1923. באתר דעת.
- "שיקוץ משומם" בInternational Standard Bible Encyclopedia Online (באנגלית)
- "שיקוץ משומם" בJewishEncyclopedia (באנגלית)
- "שיקוץ משומם" בCatholic Encyclopedia (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
