שיקום מאובדן, או התאבלות, הוא תהליך שאנשים השרויים באבל עוברים כדי לשוב לחיות את חייהם הרגילים. מקובל לראות באבל תגובה טבעית לאובדן של אדם קרוב ואהוב, אובדן בריאות, קריירה, מעמד, תפקיד, גירושין, הפסד כספי ועוד. התגובה כוללת ביטויים שונים של עצב, דיכאון ומרכיבים רגשיים, חשיבתיים והתנהגותיים, התואמים את חוויית האבל ואת יחסי הגומלין שלו עם הנפטר בעודו חי. עוצמתן של התגובות פוחתת בדרך כלל באופן הדרגתי, ומביאות איתן קבלה רגשית וחשיבתית של עובדת האובדן.
לפי אליזבת קובלר-רוס תהליך השיקום מאבל כולל 5 שלבים. מקובל שהתהליך אורך כשנה. רגשות אלה יכולים להופיע אצל אנשים שונים בסדר שונה מהמתואר. אחרים יכולים לחוות רק חלק מהשלבים.
השלבים של עיבוד אבל הם:
הכחשה - לדוגמה, "אבא לא מת, הוא רק נסע לחו"ל ועוד יחזור". שלב זה נתמך על ידי החברה, המלווה את האבלים בפעילות טקסית, כך שהאדם האבל לא נשאר לבד ואין לו הזדמנות לעכל, לחשוב ולהפנים. בשבעה לדוגמה- אנשים ממשיכים להגיע הביתה, לדבר, להיזכר, ולעיתים אף מדברים על הנפטר בלשון הווה.
כעס - בשלב זה האבל עדיין לא הופנם לגמרי, והאבל משתמש במנגנון הגנה של השלכת הכעס, החוצה, למשל, אישה הטוענת כנגד בעלה "הוא השאיר אותי להתמודד עם הכול", או "למה דווקא אני?".
מיקוח - האבל מנסה להתמקח ולנהל משא ומתן כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למשל, "אלוהים אם תחזיר אותו אני אתרום כסף ואתנדב" או "אני אעשה כול מה שתרצה, רק תן לי עוד כמה שנים..."
דיכאון - האבל מפנים את האובדן ומגיב בדיכאון היכול לכלול מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, ותחושות כישלון והחמצה. קובלר-רוס טענה כי בשלב זה קשה לעודד את המתאבל, אך חשוב לקבל את רגשותיו כי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב לקראת קבלת האובדן.
קבלה - בשלב זה משלימים עם המצב, מבינים את משמעות האובדן, מקבלים אותו וחוזרים לחיים.
אבל פתולוגי מוגדר כתגובה לא מסתגלת לאובדן המאופיינת במעורבות יתר, או לחלופין בחסרון או בהימנעות מתמשכת ממגע מחשבתי ורגשי עם האובדן.
פתולוגיות הן חריגות מהתהליך, שעלולות לקרות בכל אחד מהשלבים:
במקרים של טראומה, האדם חיי את רגעי הטראומה שוב ושוב, מה שמונע ממנו להיכנס לאבל. לאדם בטראומה "ניתק" רצף הזמן, הוא "תקוע" ברגעי הטראומה, אותה אינו מסוגל להכיל ולעכל ולכן תהליך האבל אינו יכול להתחיל. גם אנשים שהדחיקו את הטראומה אינם יכולים להתאבל כי הכול מודחק.
באבל מושהה האדם האבל מתנהג כאילו דבר לא קרה, ממשיך הלאה ומתפקד בצורה תקינה כעבור זמן קצר ביותר.
אבל שאינו נגמר הוא אבל בו נותרים זמן ממושך גם בשלב ההכחשה, הכעס והדיכאון, וכתוצאה מכך מתקיים חוסר יכולת של האבל לחזור לחיים תקינים, או סירוב שלו לעשות כן.
לפי קליין, האבל מתרחש על אובייקט שהופנם (אנשים, חפצים וכו') והיעלמותו במציאות יכול לגרום לרגרסיה לשלבים מוקדמים יותר בהם הופנמו האובייקטים ולמוות שלהם, כלומר למוות של חלקי אישיות של האדם האבל. בתהליך אבל תקין, האובייקטים שהופנמו נשארים חלק מהאישיות של האבל והוא נושא אותם בתוכו כחלק ממנו. בתהליך הפתולוגי, האבל חווה מוות פנימי של חלקים באישיותו, מוות הגורם לפירוק מבנה האישיות ורגרסיה לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, כלומר לעמדה הדפרסיבית או אפילו לעמדה הסכיזו-פרנואידית (על פי העמדות ההתפתחותיות שתיארה קליין).
ויניקוט דיבר על כך שהאדם האבל אינו יכול להכיל את המוות ולכן לא יכול לבצע את עיבוד האבל.
על פי ג'ון בולבי, העדר היקשרות (Attachment) (ביטוי ראשוני בקשר שבין האם לילד) אצל ילדים, יכול להוביל לתהליך אבל פתולוגי. בולבי הדגיש בדבריו שתגובת האדם לאבדן, מהווה תהליך, אשר כולל שלושה שלבים: מחאה, דיכאון (despair), וניתוק (detachment), שתכליתם להביא את האדם לידי ארגון מחדש. כאשר האבל הופך לפתולוגי, ולאחר שמתבצעת אבחנה, אפשר לטפל ולשקם את האדם בכל מיני שיטות.
טיפול נפשי שמיועד לשיקום מאבל מתמשך ופתולוגי, הוא תלוי תאוריה:
טיפול דינמי באמצעות שיחה, באמצעות אמנויות, באמצעות בעלי חיים וכדומה, נועד לסייע בהתמודדות עם הקשיים הרגשיים של האדם.
ערך מורחב – מודל קובלר-רוס
צער של אבלות, דף שער בספרייה הלאומית
