Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיא תפוקת הנפט או תאוריית השיא של האברט היא תאוריה העוסקת בשינויים בזמינות הנפט (וסוגי דלק מחצבי אחרים) לאור שאיבה לאורך השנים וההידלדלות שבאה בעקבותיה. התאוריה קרויה על שם מ. קינג האברט, גאופיזיקאי אמריקאי שיצר מודל של מאגרים ידועים, וחזה, במאמר משנת 1956, שהוצג בפני ישיבה של המוסד האמריקני לנפט (the American Petroleum Institute) כי תפוקת הנפט במדינות ארצות הברית ספציפית תגיע לשיא בין שנת 1965 ל־1970, וכי התפוקה העולמית תגיע לשיא בשנת 2000.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חוסר נייטרליות, חסרים נתונים מהותיים, סיבות המפורטות בדף השיחה. | |
| יש לעדכן ערך זה. | |
בפועל תפוקת הנפט של ארצות הברית הגיעה לשיא בשנת 1971, וירדה עד העשור השני של המאה ה-21, מאז החלה לעלות שוב. נכון לשנת 2016, התפוקה העולמית טרם הגיעה לשיאה וממשיכה לעלות. תומכי תאוריית השיא טענו כי המודל של הברט לא התחשב במשברי הנפט של אופ"ק בשנים 1973 ו־1979, שהורידו את הביקוש העולמי לנפט, ובכך דחו את ההגעה לשיא תפוקת הנפט.
כפועל יוצא מהעובדה שנפט הוא משאב טבע שאינו מתחדש - תפוקת הנפט העולמית בזמן מסוים צפויה להגיע לשיא, ואחריו תפחת. תאוריית שיא תפוקת הנפט גורסת כי מסקנותיו של האברט, שחזה בהצלחה מסוימת את שיא התפוקה בארצות הברית, תתאמנה גם לנסיבות אחרות, כמו השיא של תפוקת הנפט העולמית. הערכות שונות למועד השיא העולמי מאת האברט ואחרים הופרכו, זאת משום שחלק מהתאריכים כבר עברו. דבר זה הוליד ביקורת על חלק מהשיטה ועל התחזיות שבוצעו בהתבסס על שיטה זו.
התאוריה של האברט נמצאת בדיון תמידי, בגלל ההשפעות האפשריות של תפוקת נפט נמוכה, וכן בגלל הוויכוח שמתקיים על היבטים של מדיניות האנרגיה. הדעות על האירועים שיתרחשו לאחר מעבר שיא תפוקת הנפט, מסתמכות על האמונה כי כלכלת השוק תייצר פתרון, בעוד דעות אחרות מזכירות תחזיות של תרחישי יום הדין, אשר בהן הכלכלה העולמית אינה מסוגלת לספק את הדרישה לאנרגיה (ראו השלכות בהמשך).
כמה מנהלים, כלכלנים ומנתחים מתעשיית הנפט, מפקפקים בישימות "תאוריית שיא תפוקת הנפט" של האברט ברמה העולמית. עם זאת, חברת הנפט שברון השיקה קמפיין פרסומי בשם "האם תצטרפו אלינו?", שמבקש להודיע לציבור על האפשרות של הידלדלות הנפט, ולעודד דיון בנושא. אתר האינטרנט של הקמפיין מביא ממצאים מדו"ח תשקיף האנרגיה לשנת 2004 של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (International Energy Agency's- IEA): "דלק מחצבי מספק כרגע את רוב האנרגיה של העולם, וצפוי כי ימשיך בכך בעתיד הקרוב. בעוד שמקורות האספקה נמצאים כרגע בשפע, הם לא יימשכו לעד. תפוקת הנפט נמצאת בירידה ב-33 מתוך 48 המדינות שהן ספקיות גדולות של נפט".
האברט, גאו-פיזיקאי במקצועו, פיתח מודל מתמטי של עקומת שאיבת הנפט (המכונה לרוב, באי-דיוק, "תפוקת נפט"), אשר ניבא כי הכמות הכוללת של נפט שיישאב ממאגר נתון לאורך זמן תתנהג כעקומה לוגיסטית. קצב שאיבת הנפט החזוי בכל נקודת זמן יהיה שקול לנגזרת של העקומה הלוגיסטית, שצורתה צורת פעמון, והיא ידועה גם בשם עקומת האברט (Hubbert’s curve).
תוך התבססות על נתוני תפוקה מהעבר והתעלמות מגורמים חיצוניים כגון ירידה בביקוש, המודל מנבא את התאריך שבו התפוקה (שאיבה) משדה נתון, ממספר שדות, או מאזור שלם, תהיה מרבית. נקודת התפוקה המרבית מכונה הפסגה או השיא (Peak). השלב שבא לאחר מכן קרוי שלב ההידלדלות (Depletion). צורת הגרף המתאר את קצב שאיבת הנפט בשדה נתון לאורך זמן היא צורת פעמון: בתחילה, עלייה איטית בקצב השאיבה; עלייה חדה; מישור (שיא השאיבה); ירידה תלולה; ירידה איטית עד להפסקת כדאיות השאיבה מבחינה כלכלית ביחס לתפוקה (כלומר, המאמץ לשאוב לא משתלם כלכלית ביחס לתפוקת הנפט המזערית).
כאשר מתגלה מאגר נפט, התפוקה מצומצמת בתחילה, היות שלא הותקנה עדיין כל התשתית הנחוצה. אט אט נקדחות בארות נוספות וציוד מתקדם יותר מוכנס לשימוש, כך שקצב השאיבה גובר. בנקודת זמן מסוימת מגיעה התפוקה (שאיבה) לשיא. בשלב זה, גם טכנולוגיה מתקדמת או קדיחה של בארות נוספות לא יביאו להגברת התפוקה. לאחר השיא, מתחילה תפוקת הנפט לצנוח בקצב הולך וגובר. לאחר שיא התפוקה, אך לפני שהשדה מתרוקן כליל, מגיעה נקודת ציון משמעותית נוספת: הנקודה שבה תהליכי השאיבה, הניוד והזיקוק של חבית נפט אחת דורשים יותר אנרגיה מזו הקיימת באותה חבית. באותה נקודה, לא כדאי לשאוב נפט ואין ברירה אלא לנטוש את השדה או להוזיל את עלויות ההפקה.
ב-1956 חזה האברט שתפוקת הנפט בשטחי ארצות הברית היבשתית (ללא אלסקה והוואי) תגיע לשיא בין 1965 ל-1970. התפוקה אכן הגיעה לשיא ב-1971 וירדה עד העשור השני של המאה ה-21, בו החלה לעלות שוב. על פי המודל של האברט, רזרבות הנפט של ארצות הברית יתרוקנו לחלוטין לפני סוף המאה ה-21.
המודל של האברט יושם על ידי אחרים לסוגי דלק מחצבי אחרים, כגון גז טבעי, פחם, ונפט לא קונבנציונלי.
מעטים יחלקו על ההצהרה שדלק מחצבי מוגבל ושיש למצוא מקורות אנרגיה חלופיים לעתיד. רוב הביקורת נוגעת לתאריך שבו יגיע שיא תפוקת הנפט, ולכך שצורת הפסגה עשויה להיות בלתי סדירה וממושכת, ולאו דווקא שיא חד של עקומה לוגיסטית. הנוסחאות המקוריות של האברט התייחסו למצב תאורטי של "אספקה בלתי מוגבלת", ויש לבצע התאמה למודל לגורמים מלאכותיים משמעותיים, כגון תקנות סביבתיות או פוליטיות. כמו בכל מודל מתמטי, מידת הדיוק של הניבוי מוגבלת על ידי רמת הדיוק של המידע שעליו מתבססים. אם משתנים כגון מידת הצריכה מחושבים באופן שגוי, אזי הנוסחה תניב תוצאות שגויות.
ב-1971 השתמש האברט בערכי מינימום ומקסימום של הרזרבות הגלובליות המוערכות, כדי לנבא ששיא תפוקת הנפט העולמי יתרחש בין השנים 1995 - 2000. ארגון ASPO חישב ששיא התפוקה השנתית של נפט ממקור קונבנציונלי כבר התרחש, בתחילת שנת 2004 [דרוש מקור].
ייתכן שאירועים שהתרחשו לאחר שהאברט פרסם את תחזיותיו גרמו לעיכוב במועד שיא תפוקת הנפט, במיוחד משבר האנרגיה של 1973, אז גרמה אספקה מופחתת של דלק למחסור, ולכן לירידה בצריכה. משבר האנרגיה של 1979, כמו גם הזינוק במחירי הדלק בשנת 1990, עקב מלחמת המפרץ, היו בעלות השפעות דומות (אם כי פחות דרמטיות) על היצע הנפט. מצד הביקוש לדלק, תקופות מיתון בשנות השמונים המוקדמות והתשעים, הפחיתו את הביקוש לדלק ואת הצריכה שלו. כל התופעות הללו תרמו לדחיית ההגעה לשיא תפוקת הנפט.
ארגון Association for the Study of Peak Oil and Gas) ASPO) חזה כי שיא תפוקת הנפט העולמית יתרחש סביב שנת 2010, בהתבסס על המידע הקיים בדבר רזרבות הנפט הידועות, הערכות בדבר תגליות עתידיות, הגידול בביקוש לנפט, וטכנולוגיות נגישות. הגז הטבעי צפוי להגיע לשיא התפוקה בין 2010 ל-2020. (Bentley, 2002). עקב קשיי ניוד של הגז על פני מרחקים, קשה להתייחס לשיא גלובלי בתפוקת גז, אלא לשיאי תפוקה מקומיים.
בשנת 2004 נצרכו בעולם כ-30 מיליארד חביות של נפט (בכל חבית 159 ליטר), בעוד שהמאגרים החדשים שהתגלו הכילו כ-8 מיליארד חביות בלבד. שדות ענק המכילים נפט שקל לזקק אותו, הם כנראה שריד מן העבר. באוגוסט 2005 דיווחה סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) על ביקוש גלובלי של 84.9 מיליון חביות ליום (mbd), או 31 מיליארד חביות בשנה. דבר זה אומר שהצריכה ב-2005, הייתה קטנה מהתפוקה רק ב-2 מיליון חביות ליום. במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי קיים בכל זמן נתון מלאי ל-54 ימים, ומלאי ל-37 ימים נוספים במאגרי החירום.
התסקיר הגאולוגי של ארצות הברית (USGS) מעריך שיש רזרבות נפט ל-50 עד 100 שנה, בקצב התפוקה הנוכחי. מחקר כלל עולמי של USGS משנת 2000 לגבי הרזרבות העולמיות מעלה אפשרות לשיא תפוקה סביב שנת 2037. ישנה ביקורת חריפה על חישוב זה, מצידו של סעודי בכיר מתעשיית הנפט, הטוען שהערכות הממשל האמריקאי לגבי אספקת הנפט העתידי הן "הערכות יתר מסוכנות" [דרוש מקור]. קולין קמפבל, גאולוג מייסד ה-ASPO, טוען שהערכות ה-USGS שגויות באופן מתודולוגי. בעיה אחת, לדוגמה, היא שמדינות OPEC העריכו באופן מופרז את המאגרים שברשותן, כדי להגדיל את מכסות הנפט שהן מוכרות (המכסות מחושבות על פי גודל המאגרים החזוי), וכן כדי להימנע מביקורת פנימית. גם גידול באוכלוסייה או בפעילות הכלכלית עלול להוביל לצריכה מוגברת של אנרגיה בעתיד ומכאן גם של נפט.
ועוד, נראה כי הערכת הרזרבות של USGS, מקורה יותר בפוליטיקה, ופחות במחקר. על פי המנהל למידע בנושאי אנרגיה במשרד האנרגיה של ארצות הברית, ההערכות "מבוססות על שיקולים לא טכניים, התומכים בצמיחה באספקת הפנים, לרמות הביקוש החזויות" [הדגש במקור]. (דו"ח האנרגיה השנתי, 1998, עם מבט לשנת 2020). משמעות הדברים היא שההערכות של USGS מבוססות על מה שנדרש כדי לעמוד ביעד הצמיחה הצפוי, ולא על מה שקיים בפועל.
כשהחלה הפקת הנפט באמצע המאה ה-19, עבור כל 50 חביות של נפט שנשאבו מבטן האדמה בשדות הנפט הגדולים, נוצלה חבית אחת בתהליך השאיבה, הניוד והזיקוק של החומר. ערך זה קרוי החזר אנרגיה על השקעת אנרגיה energy returned on energy invested – EROEI (וגם EROI). ערך זה הולך ויורד עם הזמן. כיום, בין שלוש לחמש חביות [דרוש מקור] מופקות על כל חבית נפט שנצרכת בתהליך הפקת הנפט.
הסיבה לירידה בערך זה היא שתהליך השאיבה והזיקוק הופכים קשים יותר, ככל שהשדה 'מזדקן' (מתרוקן). כשהיחס EROEI יורד ל-1 (הפקת חבית אחת דורשת ניצול של חבית אחת של נפט), השדה אינו יכול עוד לשמש כמקור אנרגיה.
מאידך, הנפט הוא צפוף אנרגיה, קל לניוד, ולא מסוכן יחסית בטמפרטורת החדר. כמו כן, לנפט יש שימושים כמקור כימי, פרט להיותו מקור אנרגיה. אי לכך, ניתן לצפות, שבעתיד ימשיכו לשאוב אותו במקומות מסוימים, תוך שימוש באנרגיה ממקורות אחרים.
המחקר של האברט והמודעות לתאוריה של האברט על שיא תפוקת הנפט הופכים להיות תופעה סוציולוגית. לדוגמה, peaknik הוא כינוי לאדם שחקר את נושא שיא תפוקת הנפט או שיש לו עניין בה והוא מוטרד מההשלכות ארוכות הטווח שיש לה על החברה. אותו כינוי יכול להיות מוצמד למי שמקדם את המודעות הציבורית לנושא של שיא תפוקת הנפט. מי שמנבא שחורות בהקשר של שיא תפוקת הנפט מקבל לפעמים את הכינוי Doomer.
ההנחה המקובלת טוענת, שלכל ירידה באספקת הנפט העולמית, יהיו השלכות מרחיקות לכת על החברה והכלכלה. הצמיחה הכלכלית העולמית מבוססת על אנרגיה זולה וזמינה, והנפט תורם באופן משמעותי למאגר האנרגיה העולמי. כאשר אספקת האנרגיה תתחיל לרדת, תרד ביחד איתה גם הצמיחה הכלכלית העולמית. עיקרון זה תקף הן לאורגניזמים בודדים, והן לקבוצות וחברות שלמות. לכן העיתוי של שיא התפוקה חשוב פחות, מאשר קצב הירידה שיבוא אחריו.
בתחילה, הגעה לנקודת שיא התפוקה הגלובלית תתבטא במחסור מבני עולמי בדלק. מחסור זה יהיה שונה באופן מהותי מאלה שקדמו לו, בכך שבסיסו יהיה גאולוגי, לא פוליטי. בעוד שמשברים קודמים התפתחו כתוצאה מחוסר יעילות מכוונת בתהליך השאיבה, חציית שיא התפוקה תגרום לירידה מתמשכת בתפוקת הנפט, שתכפה ירידה עוקבת בהיקפי הביקוש.
ההשפעות של מחסור כזה תלויות בקצב ירידת התפוקה ובפיתוח ואימוץ של חלופות. אם לא יהיו בנמצא חלופות הולמות, אז המוצרים והשירותים הרבים שמקורם בנפט יהפכו נדירים, ותחול ירידה ברמת המחיה בכל המדינות. התחזיות נעות בין "תסריטי יום הדין" ועד לאמונה מוחלטת בכלכלת השוק ובטכנולוגיות חדישות לפתרון הבעיה. כדי להתמודד עם הבעיות הצפויות, הציע קולין קמפבל את פרוטוקול רימיני (Rimini protocol).
אינדיקציות משמעותיות לטלטלה כלכלית ניתן לראות בזינוק ברמות האינפלציה לשיאים של 15 שנה (ספטמבר 2005). הסיבה המרכזית לרמות האינפלציה הגבוהות היא מחירי האנרגיה הגבוהים. מכיוון שגז טבעי הוא חומר הגלם היחידי הגדול ביותר, המשמש להכנת חומרי דישון, מחירי המזון צפויים להיות גבוהים באופן דרמטי בשנה הבאה (2006). סיטואציה זו מתודלקת גם על ידי הוצאות התחבורה הגואות, שמקורן בעליית מחירי הנפט. זו רק שאלה של זמן עד שהתופעה תוכר במלואה על ידי המשקיעים.
ההשלכות הכלכליות לא צפויות להסתיים במחירי מזון גבוהים, או אפילו ברמות אינפלציה מוגברות. יש גורמים נוספים הגורמים לכך שבעולם הראשון המצב יהיה עוד חמור יותר (אם כי ההשפעות יהיו חובקות עולם):
יש גם השלכות פוליטיות לשיא תפוקת הנפט. ב-1976 פרסם ויליאם אופולס (William Ophuls) את הספר "אקולוגיה והפוליטיקה של המחסור". בספר זה, הוא טוען כי שיטות הממשל העיקריות של העולם המערבי התפתחו בין 1700 ל-1900, שיטות אלו חזו (והתרגלו להניח כי יש בנמצא) שפע טבעי גדול. שיטות הממשל שלנו מניחות גם (ותלויות בהנחה של) צמיחה לא מוגבלת, ולמעשה משאבי טבע בלתי מוגבלים, כולל נפט וגז טבעי. המילה "מחסור" אינה מבורכת בחוגים הפוליטיים הנוכחיים. דבר זה מקשה על היכולת של ממשלים לחשוב ולהתמודד עם הבעיות החברתיות והפוליטיות ששיא תפוקת הנפט יביא עמו.
חלופות לדלק הן מקורות אנרגיה שאינם נפט או גז טבעי, ושיכולים לשמש כתחליף בתחומים העיקריים: כמקור אנרגיה עיקרי בייצור חשמל, כדלק לצורכי תחבורה, לחימום חללים, וכמרכיב בתעשיית הפלסטיק ההדברה והדישון. החלופות כוללות חולות זפת, פצלי שמן, והמרה של פחם לנוזל או לגז. חלופות אלו יהפכו אולי מרכזיים יותר ויותר במתן מענה לצורכי האנרגיה של העולם, אבל נכון לרגע זה אף אחד מהם לא מציע אלטרנטיבות שהן זולות, נקיות ושופעות מספיק כדי להחליף את הכמות העצומה של נפט וגז טבעי שנצרכת בכל יום בעולם.
רבים טוענים כי אין לנו חלופות ריאליות כדי לסתור את ההשפעות השליליות של פסגת האברט [דרוש מקור] וכדי להרוויח זמן לשם פיתוח חלופות לא קונבנציונליות כגון אנרגיה גרעינית או מתחדשת, יש להתמקד הן בשימור אנרגיה והן בשיפור היעילות.
תשומת לב רבה יותר ניתנת כיום לתאוריה של האברט ולהשלכות האפשריות שלה מאז עליות מחירי הנפט של סוף שנת 2005. עם זאת, מחירי נפט וגז ידועים בהיותם תנודתיים מאוד, ועליות מחירים שנצפו בהם נגרמו בעבר על ידי גורמים רבים. למרות שיש הסכמה כללית כי הביקוש המתגבר הוא הגורם העיקרי והוא מקדים את פסגת האברט ביחס לתחזיות קודמות. ביוני 2005, הודו החברות באופ"ק כי הן "יאבקו" כדי לשאוב מספיק נפט כדי לעמוד בלחצי המחירים עבור הרביע הרביעי של השנה. הקיץ והחורף של שנת 2005 הביאו את מחיר הנפט לשיאים חדשים. דבר זה עלול להיות סימן של ביקוש גדל שמתחיל לעלות על ההיצע, או שבסך הכול מדובר בכמה כוחות גאו-פוליטיים באזורים בהם הנפט מיוצר, אשר המגבילים את ההיצע. עליית מחירי הנפט מוסברת גם כסימן לעודף כסף נייר ולא למחסור ממשי בנפט. לפי ההסבר הזה, מחירים גבוהים של כל הסחורות הממשיות ושל נדל"ן מצביעים למעשה על עליה באינפלציה.
בתחילת 2006 הופיעה ראיה לכך שכווית ביצעה הערכת יתר לרזרבות הנפט שלה. אם מתחשבים בנתון החדש הדבר מקטין את הרזרבות העולמיות ב 5%. אם עוד מדינות שהן שואבות נפט ראשיות ביצעו הערכות יתר דומות, שיא תפוקת הנפט אולי קרוב יותר.
הנאום השנתי לאומה, אותו נשא ג'ורג בוש, מסמן נקודת מפנה במדיניות המוצהרת של הממשל בנושאי אנרגיה. הנשיא הצהיר כי "...ארצות הברית מכורה לנפט, וכי עד שנת 2020, כ-75% מהנפט שמגיע מהמזרח התיכון, יוחלף במקורות אחרים."
כמו כן, הוסיף הנשיא כי "הפתרון הוא טכנולוגיה". לאור ההבדל המהותי שבין אנרגיה לטכנולוגיה, שאלת ההיתכנות עדיין תלויה באוויר.
תחזיות על תום עידן הנפט קיימות מראשית המאה ה-20, וכולן התגלו כמוטעות וכמשרתות אינטרסים שונים ומשונים.[1]
ההשלכות של המודל נתונות במחלוקת. כמה כלכלני נפט, כמו מיכאל לינץ (Michael Lynch), טוענים כי עקומת הברט עם פסגה חדה אינה ישימה בסקלה עולמית בגלל ההבדלים הקיימים בין מדינות ואזורים שונים ברזרבות הנפט, בלחצים הפוליטיים והצבאיים, בביקושים וביחסי המסחר.
מבקרים כמו לאונרדו מאוגרי (Leonardo Maugeri) מציינים כי תומכים בשיא תפוקת הנפט כמו קמפבל, חזו בעבר שיא בתפוקת הנפט העולמית הן ב־1989 והן ב־1995, על פי מידע על תפוקת נפט שהיה זמין בשעתו. מאוגרי טוען כי כמעט כל ההערכות לא לוקחות בחשבון נפט לא-קונבנציונלי למרות שהזמינות של משאבים אלו הוא (על פי הטענה) עצום, ועלויות ההפקה, שהן אומנם עדיין גבוהות מאוד, יורדות בהתמדה עקב טכנולוגיה משופרת. זאת ועוד, הוא טוען כי אחוז הניצולת של שדות נפט קיימים בעולם עלה מ-22% בשנות ה-1980 ל-35% היום בעקבות טכנולוגיה חדשה, וחוזה כי מגמה זו תימשך. היחס בין מאגרי נפט מוכחים לבין התפוקה העכשווית השתפר באופן מתמיד, ועבר מ-20 שנה ב-1948 ל-35 שנים ב-1972 והגיע לכ־40 שנים בשנת 2003. שיפורים אלו התרחשו אפילו לנוכח השקעה נמוכה בחיפושי נפט חדשים ובשכלול הטכנולוגיה, עקב מחירי נפט נמוכים ב-20 השנים האחרונות. מחירי הנפט הגבוהים כיום יגרמו אולי להשקעה מוגברת.
הדיון הנוכחי נסוב סביב מדיניות האנרגיה, והאם להסב את המימון לכיוון של יעילות דלק, ודלק חלופי כמו אנרגיה סולרית או גרעינית. המבקרים של קמפבל, כמו מיכאל לינץ' טוענים כי נתוני המחקר שלו הם מרושלים. הם מצביעים על התאריך של השיא המתקרב, שבתחילה נחזה להיות בשנת 2000, אבל כעת נדחה ל-2010. עם זאת, קמפבל ותומכיו מתעקשים שהשאלה מתי השיא יתרחש אינה שאלה חשובה כמו ההבנה שהשיא מתקרב. המבקר הגדול ביותר של קמפל הוא פרדי הטר (Freddy Hutter). במשך השנים 2001–2003, במכתבי הרשת החודשיים שלו, קמפבל ציין שהתחזית שלו משנת 1996 לגבי פסגה בשנת 2000 לא עורערה, למרות ההזהרות של הטר לגבי רמות תפוקה גדלות. לבסוף, במכתב הרשת שלו מאפריל 2004, קמפבל נכנע והעביר את מועד השיא לשנת 2010. מאוחר יותר מועד זה הוקדם לשנת 2007 אבל באוקטובר 2005, הוחזר חזרה לשנת 2010. תזוזות אלו בין תאריכים חזויים, התרחשו בגלל שיש מחסור שיטתי בנתונים לגבי רזרבות נפט – ללא מידע מדויק באמת, לא נוכל לשער מתי השיא יתרחש. רק לאחר מעבר השיא נדע בוודאות (וייתכן שהדבר יתרחש שנים לאחר מכן ונדע זאת למפרע).
עוד מחלוקת הייתה הסטטוס של פסגת האברט של נפט קונבנציונלי. הטר טען במהלך שנת 2004 שהמידע של קמפבל עצמו הוביל לכך שהשיא כבר התרחש ללא הרבה תשומת לב באביב של שנת 2004. מכתב הרשת של ASPO המשיך לחשב פסגה בשנת 2005 ו\או בשנת 2006. לבסוף, באוגוסט 2005, קמפבל שוב נכנע והחל לפרסם כי אכן השיא כבר עבר בשנת 2004.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
