Remove ads
שאה אסמאעיל הראשון (1487–1524) היה מייסד השושלת הספווית ומי שהפך את איראן למדינה שיעית. פעילותו הצבאית, המדינית והדתית השפיעה ומוסיפה להשפיע באופן מכריע על ההיסטוריה של איראן עד היום.[1]
![Thumb](#/media/קובץ:Portrait_of_Shah_Ismail_I._Inscribed_"Ismael_Sophy_Rex_Pers"._Painted_by_Cristofano_dell'Altissimo,_dated_1552-1568.jpg) | |||||
| לידה |
17 ביולי 1487 ארדביל, אק קויונלו  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 במאי 1524 (בגיל 36) תבריז, האימפריה הספווית | ||||
| שם לידה |
İsmail ibn Heydər əs-Səfəvi | ||||
| מדינה |
האימפריה הספווית | ||||
| מקום קבורה |
מתחם הקבר והמרכז הסופי של שייח' ספי א-דין | ||||
| בן או בת זוג |
תאג'לי ביגום (1504–?) Behruzeh Khanum | ||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
השושלת הספווית החלה כמסדר סופי שדגל באסלאם רוחני פנימי. בתקופת הקמת השושלת (המחצית השנייה של המאה ה-13) החלוקה שבין סונה לשיעה עוד לא הייתה ברורה, ואף כי הסופיות במהותה איננה אסלאם פוליטי,[2] מסדרים סופיים רבים העריצו את עלי והספווים עתידים היו לטלטל את האמונה בו לכיוון שיעי דרסטי. אבי השושלת היה ספי אל-דין (אנ'), הידוע גם בשמו שייח' ספי, וממנו נגזר שם השושלת כולה.[3]
עת היווצרות השושלת נחלק מרכז אסיה בין כמה ממשלים קטנים, בעיקר מונגוליים וטורקיים. נוכחות בולטת הייתה לשניים מן השבטים הטורקמניים שהיגרו לאיראן עם שלטון האימפריה המונגולית: שבט "הכבשים הלבנות" (אק קויונלו) ושבט "הכבשים השחורות" (קארה קויונלו), שמרכזם היה בעיר האיראנית תבריז.[3]
נכדו של ספי אל-דין, שייח' ג'ניד, גייס לשורות הספווים חיילים משבטים טורקיים במזרח אנטוליה (מזרח טורקיה המודרנית). הוא ייסד מן התומכים המגויסים את מסדר הקיזילבאש.[4] ג'ניד ובנו חיידר נהרגו בקרב לאחר שלחמו לצד לוחמי הקיזילבאש בנוצרים ובאיכרים מקומיים.[5] מנהיגות המסדר הסופי נפלה לידיו של אסמאעיל, בנו של חיידר ונכדו של ג'ניד, כאשר היה בן 14 בלבד.[6] ב-1501 הצליח אסמאעיל הצעיר, שנמנה בעצמו עם שורות הלוחמים של בני משפחתו, להשתלט על העיר תבריז ולכובשה מידי "הכבשים השחורות". אז תפש עצמו ככובש וכח'ליף, הכריז על עצמו כשאה (מלך פרסי), והחליט לצאת ולהכניע את האזור כולו. בנקודה זו עלתה השושלת הספווית לשלטון.[5]
Remove ads
אסמאעיל היה אחד השליטים החשובים ביותר בתולדות איראן (פרס הקדומה). מאז שנכבשה על ידי הערבים כ-850 שנים קודם לכן, לא נחשבה איראן לישות מדינית נפרדת והיא נשלטה על ידי ח'ליפים ערביים, סולטאנים טורקיים וחאנים מונגולים לסירוגין.[1] אסמאעיל שאף להקים אימפריה באזורי השבטים הטורקמניים ששלטו לפניו (צבאו היה טורקמני ברובו, ועירו המרכזית תבריז זכתה לחשיבות בקרב הטורקמנים). הוא שאף לכבוש את מזרח אנטוליה, אזרבייג'ן, מערב איראן ועיראק.[7]
השאה קידם את רעיון מלכותו בכמה דרכים: ראשית, הוא המשיך לעמוד בראש המסדר הספווי הסופי. בכך מיתג עצמו כבעל עבר משפחתי ראוי וכן כמי שנשען על הרעיונות הסופיים, הפונים לקהל גדול ברחבי איראן. שנית, הוא התייחס אל עצמו כאל "הצל עלי אדמות" – אמרה שנמצאה בחיבורים מימי הביניים אודות מלכות פרסית (בתרבות הסאסאנית הטרום-אסלאמית נתפש המלך כמייצג של האל בארץ), ושהתפרשה גם כייצוג של האימאם הנעלם – שגם אותו ייחס אסמאעיל לעצמו.[8] הצהרות אלו אכן זיכו אותו בקהל מאמינים נרחב.
שתי בעיות משמעותיות ניצבו בפניו של אסמאעיל: האחת – כוחו של המסדר הסופי שהעלה אותו לשלטון היווה כעת איום פוטנציאלי על סמכותו. אסמאעיל החליט לשלוח את הלוחמים כנגד האויבת ממערב, האימפריה העות'מאנית, ולבצע פשיטות בשטחה. פשיטות אלו, בין השאר, הובילו לפלישת העות'מאנים לשטחה של איראן מאוחר יותר.[9] הבעיה השנייה – הצורך לגשר על הפער שנוצר בין הקבוצות האתניות השונות במדינה הספווית: הטורקמנים הלוחמים והאיראנים המקומיים (שמילאו את תפקידי הדת והבירוקרטיה). מסדר הקיזילבאש לא נטמע בתרבות הפרסית וחיכוך בין הקבוצות היה בלתי נמנע. אסמאעיל החליט להקים משרד שיסייע לו לבסס את סמכויותיו הדתיות והמדיניות, ולהתמודד עם השפעות הפערים על הצבא והאדמיניסטרציה. תחילה מינה בראשו קצין מתוך הקיזילבאש, אך כאשר הלה צבר כוח רב סילק אותו מן התפקיד. לאחר מכן מינה בו רק פרסים.[9]
Remove ads
אחרי ההצלחה של כיבוש תבריז ב-1501 התקדם אסמאעיל אל שטחי השבטים הטורקמניים היריבים. הספווים, בפיקודו, נעו דרומה וניצחו את מנהיג שבט ה"כבשים הלבנות" בעיר המדאן בשנת 1503. לאחר מכן השתלטו על מערב איראן. ב-1507 התקדמו לעבר מזרח אנטוליה והגיעו למעשה עד גבול המדינה העות'מאנית, אך חלפו כמה שנים נוספות עד לפריצת העימות בין האימפריות.[7]
עתה המשיך אסמאעיל לכיוון עיראק. כבש את בגדאד בשנת 1508 והכניע את הכוחות השיעיים החזקים שנכחו בה ואיימו על כסאו. בשנת 1510 התקדמו הספווים מזרחה, לכיוון ח'וראסאן, שם היה עליהם להילחם באוזבקים.[10] אסמאעיל פתח בקרב עם מנהיגם מוחמד שייבאני, ליד העיר מרב. שייבאני נהרג והאוזבקים הובסו. אסמעיל הפך את גולגולת יריבו לגביע מהודר לשתייה – כיאה לאחת הדרכים שבהן נהגו באויב מת. לאחר מכן שלח את הגביע לאויבו הגדול האחר, הסולטאן העות'מאני.[11] שאה אסמאעיל החליט שלא להמשיך ולפלוש לתוך שטחי האוזבקים כדי לא לבזבז משאבים. הגבול בין האוזבקים לבין הספווים נקבע בנהר אמו דריה (אוקסוס). עם זאת, האוזבקים נותרו איום עבור הספווים עד למאה ה-16 לפחות.[12]
העות'מאנים היו האויב המסוכן ביותר עבור שאה אסמאעיל. טורקמנים רבים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית היו ממורמרים ממדיניותה הבירוקרטית, והם נמשכו אחר אסמאעיל הן מבחינה דתית והן מבחינה חברתית-פוליטית.[13] הצבא העות'מאני חשש מעריקה מאסיבית – ואכן רבים הצטרפו לצבא אסמאעיל – וכן מאיבוד מזרח אנטוליה לטובת הספווים. קרב צ'לדיראן היה התוצאה של חשש עות'מאני זה.[14]
סלים הראשון, הסולטאן העות'מאני, החליט לצאת בשנת 1514 לעימות ישיר עם שאה אסמאעיל. השאה – אשר מיהר לשוב ממסע התעמולה שלו במרכז אסיה ולהגן על ממלכתו בתבריז[15] – בחר להתמקם בצ'לדיראן שמצפון לימת אורמיה. הצבא העות'מאני היה גדול בהרבה מזה הספווי (כ-120,000 מול כ-70,000 לפי מקורות מסוימים[15]). בעוד שהספווים המשיכו במסורת המלחמה המונגולית-טורקית, כלומר לחימה שבמרכזה חיל פרשים, לעות'מאנים היו הן פרשים והן יניצ'רים – חיל-רגלים מיומן וחמוש בנשק חם. אלו הביסו את הספווים תבוסה מוחצת. שאה אסמאעיל ברח וצבאו נפגע קשות. היה זה קרב שסימל את עליונות הלחימה המודרנית על שיטות המלחמה המסורתיות.[16] הגבול הנוכחי בין טורקיה ואיראן הוא תוצר של קרב צ'לדיראן.[17]
שאה אסמאעיל אולי הצליח למנוע כיבושים נוספים של העות'מאנים,[15] אך לקרב צ'לדיראן היו השלכות קשות עבורו. ממקורות בני התקופה עולה כי הוא נכנס לדיכאון עמוק,[17] וחיפש מזור בשתייה ובאופיום.[14] הוא פסק מלפקד על הצבא עד מותו.[18]
עם זאת, בעקבות קרב צ'לדיראן החליט שאה אסמאעיל לערוך שינויים בצבאו: הוא הבין את נחיתותו בנוגע לשימוש בנשק חם, וביקש סיוע מוונציה באספקת תותחים ובידע צבאי. הוא ייסד בצבא הספווי חיל תותחנים וחיל מוסקטרים (למעשה אסמאעיל לא היה השליט האיראני הראשון שהשתמש בנשק חם, וככל הנראה נעשה בו שימוש לא ממוסד על ידי שבטים טורקמניים טרם שלטונו).[19]
Remove ads
איראן המודרנית של סוף המאה העשרים מוכרת לכול כמדינה שיעית (כתשעים אחוזים ממנה הם שיעים[14]), ולכך אחראית באופן ישיר מדיניותו של שאה אסמאעיל. בשנת 1501 רובו הגדול של הציבור הפרסי היה מוסלמי סוני. הספווים, ובראשם שאה אסמאעיל, חייבו את הציבור להמיר את דתו לשיעה תרי-עשרית, כלומר לאמונה בשנים-עשר האימאמים שחיו והנהיגו לאחר מות הנביא מוחמד.[20] אסמאעיל טען כי השאה אחראי להפצת השיעה ולחיזוק חוקי הנביא.[21]
כפייה דתית זו הייתה חסרת תקדים (עד אז שלטונות שיעיים מקומיים הניחו למוסלמים הסונים ולא אילצו אותם להמיר את דתם או לשנותה).[22] הסיבות לכפייה אינן ברורות. ייתכן כי אסמאעיל פעל ממניעים פוליטיים ומצא בשיעה זהות שתבדיל ותייחד את ממלכתו לעומת הממלכות הסוניות השכנות, אולם אין ראיות המצביעות על כך בוודאות.[20] אימוץ השיעה אומנם מילא תפקיד מרכזי בהגדרת הזהות הפוליטית והתרבותית של איראן.[20] עם זאת, המהלך הוביל לקונפליקט מסוים בין שלטון השאה – שהיווה בעבר סמל ל"חילוניות" של הממשל – לבין שאיפתו לקיים ממשל תיאוקרטי.[9]
אסמאעיל הפך את השיעה לרשמית ומחייבת, ואיים בעונש מוות על המתנגדים לו. זו כנראה הסיבה למהירותו של תהליך השיעיזציה: רבים קיבלו את השיעה מתוך יצר הישרדותי וביקשו להשתלב במסגרת הדתית החדשה.[23] רבים גם הלכו אחרי הצהרותיו של אסמאעיל, אשר העיד כי הוא המשיח וממשיך דרכם של האימאמים. ישנן אגדות המקשרות בינו לבין דמויות היסטוריות מסוימות, כגון זו של אבו מוסלים: מנהיג הצבאות הערביים בח'וראסאן אשר הביס את האומיים בשנת 765, במטרה לייסד מדינה עבאסית פרו-שיעית, ושעל פי האמונה נעלם ועתיד לשוב לכונן צדק בעולם.[24] אסמאעיל נחשב בעיני רבים למוסלמי קדוש ולשייח',[15] והגדרות אלו – לצד הזהויות השונות שדבקו בו – תרמו להצלחתו.
אבל על מנת לבסס אורח חיים שיעי, דתי וחוקי נזקק אסמעיל לעזרה חיצונית, שכן באיראן עצמה לא הייתה זו בנמצא.[23] הוא הזמין מספר גדול של חכמי דת שיעיים משטחי ערב כדי לסייע בהפצה פומבית של אמונותיו ומנהגיו, ובשביל לעודד את תפישתו כמי שמגן על האמונה.[25]
Remove ads
שאה אסמאעיל כתב שירה פואטית וביטא בה את תפישותיו הדתיות: תחת שם העט "החוטא" כתב על השיעה, תיאר את אלוהותו וזיהה עצמו כהתגלות של נביאי עבר כמו אברהם, ישו ומוחמד, וכן כמלכים פרסיים טרום אסלאמיים. בשירתו באה לידי ביטוי גם המשיחיות שזיהה בעצמו, כדמות גואלת שתשליט את השיעה עלי אדמות.[5] השם "החוטא" מובלט לנוכח תפישתו את עצמו כדמות נעלית. נראה כי תיאר עצמו הן כעבד והן כמנהיג. הוא גילם בדמותו את כל המסורות המקומיות, כאילו התקיימו סביבו באופן מציאותי.[26] תומכיו ראו בו דמות קדושה והיו נחושים להקריב עבורו את חייהם. הקול הפואטי של אסמאעיל באחד משיריו משקף את אותה נאמנות אובדנית: "הבאנו לשאה את החיים הללו כקורבן, מילת השאה היא אמונתנו".[27]
שירה פואטית אפיינה מנהיגים נוספים באזור, אבל שירתו של אסמאעיל הצליחה להתבלט. ולדימיר מינורסקי השווה בין שירת הסולטאן סלים הראשון לבין זו של אסמאעיל. סלים בחר לכתוב בפרסית, שנחשבה לשפה יוקרתית יותר מזו הטורקית. דווקא אסמאעיל, דובר הפרסית, הוא שכתב בטורקית. הוא ראה לנגד עיניו קהל פוטנציאלי גדול שניתן היה להשפיע עליו באמצעות שירה. הדיאלקט הטורקי לא השתווה כלל לשפה הפרסית המלודית והזורמת, ואף שהיה ככל הנראה דו-לשוני מלידתו, בחר אסמאעיל בטורקית הטורקמנית כדי לפנות לחסידיו בשפה בהירה. יש אומנם עדויות כי כתב מעט גם בפרסית, אך הן יוצאות דופן. העותקים הקיימים של אוסף שיריו הם בטורקית,[28] וחלק ניכר מהם בניב דרום-טורקי (השפה האזרית המודרנית).[29]
Remove ads
בתרבות הטורקית, בעיקר בספרות הפופולרית המסופרת בעל-פה, הפך שאה אסמאעיל לגיבור עממי. בעוד שהסולטאן שניצח אותו כינה אותו "סופי מרושע, טמא, חוטא וצמא-דם" – תבוסתו ההיסטורית נדחקה הצידה, ונשמרה לו נאמנות רוחנית בקרב צאצאיהם של אנשי הקיזילבאש.[30] סיפורו במסורת הטורקית העניק לו תכונות כמו נאמנות רומנטית ורגישות. הוא הופשט מבגדי המלחמה ואת חרבו החליף קנה סוף – הנשק הנבחר עבור גיבורים בסיפורים טורקיים.[31]
שאה אסמאעיל מת בפתאומיות בשנת 1524, בשנות ה-30 לחייו. לזכותו נזקפו הישגים מרשימים: ייסוד שושלת שהמשיכה לשלוט כמאתיים שנים נוספות ויותר מכל שושלת פרסית בתקופה האסלאמית; כיבוש ושמירה על גבולות גאוגרפיים שנותרו, בקירוב, גבולותיה של איראן עד המאה התשע-עשרה; אימוץ דת חדשה שמוסיפה לשלוט גם היום.[32] את דרכו המשיך בנו תַהְמָאסְפ.[14]
- שאה אסמאעיל הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אסמאעיל ה-1, (1487-1524), השאה של איראן, דף שער בספרייה הלאומית
שאה אסמאעיל הראשון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
שאה אסמאעיל הראשון, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads