ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק

ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק
Richard Plantagenet, 3rd Duke of York
לידה	21 בספטמבר 1411; קינגס לאנגלי, אנגליה
נהרג	30 בדצמבר 1460 (בגיל 49); וייקפילד, יורקשייר, אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	Church of St Mary and All Saints, Fotheringhay
בן או בת זוג	ססילי נוויל
	25 באוקטובר 1415 – 30 בדצמבר 1460; (45 שנים)
	→ אדוארד מנוריץ', דוכס יורק אדוארד הרביעי, מלך אנגליה ←
פרסים והוקרה
	מסדר הבירית; Knight Bachelor ;

ריצ'רד פלנטג'נט, הדוכס השלישי מיורק וכן ריצ'רד מיורק, ריצ'רד, דוכס יורק או ריצ'רד פלנטג'נט (באנגלית: Richard of York, 3rd Duke of York, Richard Plantagenet; ‏21 בספטמבר 1411 – 30 בדצמבר 1460) היה דוכס יורק ולורד פרוטקטור בתקופת אי-שפיותו של הנרי השישי, מלך אנגליה. נצר לאדוארד השלישי, מלך אנגליה הן מצד אביו והן מצד אמו וטוען לכתר האנגלי, טענתו לכתר הציתה את מלחמות השושנים בין בית יורק לבית לנקסטר. נהרג בקרב וייקפילד. שניים מבניו היו למלכי אנגליה, אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי. יורק הוא דמות מרכזית במחזות שייקספיר הנרי השישי, חלק ראשון, חלק שני וחלק שלישי.

עובדות מהירות לידה, נהרג ...

סגירה

משפחתו ונעוריו

אביו היה ריצ'רד, רוזן קיימברידג'. סבו מצד אביו, אדמונד מלאנגלי, דוכס יורק היה בנו הרביעי של המלך אדוארד השלישי. אמו, אן מורטימר, הייתה בתו של רוג'ר מורטימר, רוזן מארץ' ולפיכך נינתו של ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס, בנו השני של המלך אדוארד השלישי (והשני שהגיע לבגרות). לאחר מות אחיה, אדמונד מורטימר, רוזן מארץ' החמישי (אנ') ללא צאצאים, הפכו צאצאיה של אן, בית יורק, לטוענים לכתר; בעלי זיקה קרובה למלוכה יותר מאשר בית לנקסטר שהשתלשל מג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, בנו השלישי של אדוארד השלישי שהגיע לבגרות. בשנת 1448 אימץ לעצמו את השם פלנטג'נט, על מנת להדגיש את היותו נצר לבית המלוכה.

אמו מתה בלידתו ואביו נערף ב-1415 בשל מעורבותו במרד נגד הנרי החמישי. דודו, אדוארד מנוריץ', דוכס יורק, נהרג מספר חודשים מאוחר יותר בקרב אז'נקור ולאחר היסוס איפשר הנרי החמישי לילד היתום ריצ'רד לרשת את תואר דוכס יורק. מותו של אדמונד מורטימר, רוזן מארץ' ב-1425 הפך את ריצ'רד לטוען הראשי לכתר ולרוזן מארץ' (גבול ויילס) ואלסטר (צפון אירלנד), תוארו הכפול והאחוזות שנלוו אליו הפכו אותו לאציל החזק והעשיר ביותר באנגליה.

כאציל קטין שאינו מסוגל לדאוג לענייניו גודל ריצ'רד הצעיר בבית ראלף נוויל, רוזן ווסטמורלנד (אנ'). כשהיה ריצ'רד בן 13 שידך אותו נוויל עם בתו בת ה-9, ססילי נוויל. עם מותו של נוויל ב-1425 המשיכה לגדל את ריצ'רד אלמנתו של נוויל, ג'ואן ביופורט (אנ'). במאי 1426 הוכתר ריצ'רד כאביר על ידי ג'ון מלנקסטר, דוכס בדפורד. באוקטובר 1429 נישא לססילי נוויל. ב-1433 התקבל למסדר הבירית.

שירות בצרפת ובאירלנד

במאי 1436, לאחר מותו של ג'ון מלנקסטר, דוכס בדפורד; מונה יורק לעוצר בשם המלך בשטחים בשליטת אנגליה על אדמת צרפת. על אף חולשת הצבא הבריטי בצרפת לאחר מותו של הנרי החמישי ואובדן נתחים חשובים סביב פריז, הצליח יורק להחזיק בנורמנדי ואף לכבוש מחדש את דייפ, לה האבר, אטרטה והסביבה. כשנה וחצי לאחר מינויו הוחלף יורק על ידי ריצ'רד ביוצ'אמפ, הרוזן ה-13 מווריק (אנ') ושב לאנגליה. המלך הצעיר (בן 16) העביר את השליטה בחצרו לאנשי בית לנקסטר, בהם המפרי, דוכס גלוסטר והקרדינל הנרי ביופורט, בישוף וינצ'סטר, שהתקוטטו ביניהם כך שהשלטון נחלש מאוד. במצב עניינים זה תמך יורק בסיעתו של גלוסטר.

ביולי 1440, לאחר תבוסות וניסיונות כושלים להגיע להסכמי שלום בצרפת, נקרא יורק מחדש לפיקוד על הכוחות האנגלים ביבשת, שם חבר עם תגבורת בת 3,000 חיילים כדי סיוע לג'ון טלבוט, הרוזן הראשון משרוסברי בשבירת המצור על פונטואז. הגעת יורק והתגבורת הצליחה להוביל להתקפה אנגלית מוחצת שבשיאה נשבה שארל השביעי, מלך צרפת. באוגוסט התבסס יורק ברואן. אולם הצרפתים השיבו מלחמה והצליחו לבסס אחיזה באיל-דה-פראנס. יורק הותיר את הפיקוד בשדה לטלבוט, בעוד הוא עצמו עסק בעיקר בדיפלומטיה ובכינון הסכמים עם דוכסות בורגונדיה. אולם המלך הנרי פעל בניגוד לתוכניותיו של יורק. כך למשל ב-1443 שלח את ג'ון ביופורט, דוכס סומרסט, לפקד על כוח בן 8,000 חיילים, בהם חיילים שנדרשו ליורק לשם שמירה על נורמנדי, למתקפה על גסקוניה שחיבלה גם בניסיונותיו הדיפלומטיים של יורק מול אצילי האזור. ההתקפה לא צלחה במאום וסומרסט שב לנורמנדי, שם מת כשנה לאחר מכן. יורק המשיך לתפקד כמושל צרפת (למעשה נורמנדי), ביסס את משק ביתו ברואן, שם הצטרפה אליו אשתו ובניו אדוארד ואדמונד וכן אחותם, אליזבת נולדו שם. עקב ניסיונו בצרפת גיבש דעה שלילית ביותר לגבי מדיניותו של הנרי לגבי צרפת.

ב-20 באוקטובר 1450 שב יורק לאנגליה. בשנים 1446–1447 היה יורק חבר המועצה המלכותית והפרלמנט, אך הקדיש את רוב מרצו לאחוזותיו. בפברואר 1447 הואשם המפרי, דוכס גלוסטר, בבגידה ונכלא במצודת לונדון, שם מת. כך הפך יורק לראשון בסדר הירושה לכתר הבריטי.

ביולי 1447 קיבל יורק מינוי בכיר על מנת להרחיקו מן החצר ומונה למושל אירלנד שם אף היו לו נחלות, כרוזן אלסטר. יורק יצא לאירלנד רק ביוני 1449, יחד עם משפחתו, ושהה שם כשנה. באירלנד עסק יורק במגעים דיפלומטיים עם האצולה הבכירה, על מנת לגייס תומכים, שיבטיחו לו את אירלנד כמפלט בטוח למקרה שיסתכסך עם המלך.

מנהיג האופוזיציה בחצר המלך

חולשת השלטון המרכזי, שחיתות האצולה וההפסדים בצרפת עוררו זעם ציבורי. ביוני 1450 פרץ מרד עממי אלים בהובלתו של ג'ק קייד שהחל בקנט וסאסקס והתקדם עד ללונדון, שם רצחו ההמונים את הלורד הראשון של האוצר ואצילים נוספים. המרד אף עורר תביעות מצד בית הנבחרים של אנגליה כנגד המלך, להשבת רכוש שגזלו נאמניו שלא כדין.

ב-7 בספטמבר 1450 נחת יורק באנגלסי, בשובו מאירלנד והחל לנוע, תוך קיבוץ תומכים, ללונדון, אליה הגיע כעבור שלושה שבועות והמשיך לגייס תמיכה במזרח אנגליה. לתומכי יורק הייתה גם נוכחות בפרלמנט, שעל מנת לדכאה הושלך חבר פרלמנט מבריסטול למצודת לונדון לאחר שהציע להגדיר את יורק כיורש העצר (כיוון שהנרי נותר חשוך-ילדים לאחר שבע שנות נישואין) והפרלמנט פוזר במצוות המלך. ככלל, התמיכה ביורק התרכזה בקרב פשוטי העם, בעוד האצולה נטתה לכיוון המלך או שנותרה נייטרלית. לאחר דיסוי מרד ג' קייד פרש יורק לטירת לדלו. ב-1452 יצא שוב יורק ללונדון על מנת לתבוע את הכרתו כיורש עצר, אך מצא את שערי העיר נעולים בפניו ובפני תומכיו, רובם ככולם אנשי המעמד הנמוך. הוא אולץ להשבע שבועת אמונים למלך בקתדרלת סנט פול הישנה ונגד אנשיו נקט המלך בצעדי ענישה.

באוגוסט 1453 נחל הצבא האנגלי מפלה בקרב קסטיון בגסקוניה, כלומר הפסיד לגמרי את כל נחלות הכתר האנגלי על אדמת צרפת והפסיד במלחמת מאה השנים. עם שמע המצב בצרפת התמוטט המלך הנרי ושקע בהתמוטטות עצבים. על אף התנגדותה של המלכה מרגרט ושל אדמונד ביופורט, הדוכס השני מסומרסט הכריזה המועצה על יורק, הדוכס החשוב ביותר בממלכה, כעל לורד פרוטקטור בנבצרותו של המלך לתפקד. יורק השליך את סומרסט למצודת לונדון ומינה את גיסו, ריצ'רד נוויל, הרוזן החמישי מסולסברי, ללורד צ'נסלור, ובכך קנה לראשונה תמיכה משמעותית בקרב האצולה. אולם, באותה עת ילדה המלכה מרגרט מאנז'ו בחשאי את בנה היחיד, אדוארד מווסטמינסטר, שהפך ליורש העצר החוקי.

פרוץ מלחמות השושנים

ערך מורחב – מלחמות השושנים

בינואר 1455 שב הנרי לאיתנו ומרגרט מיהרה לבטל את פעולותיו של יורק, שפוטר ממשרתו יחד עם סולסברי. סומרסט שוחרר ושב לתפקיד מפקד קאלה (המעוז האנגלי האחרון בצרפת) ויועצו הקרוב של המלך. יורק, סולסברי ובנו הבכור, ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק יצאו לצפון אנגליה ולויילס על מנת לגייס צבא שיצעד דרומה ללסטר, שם התעתדה המלכה לכנס את ישיבת המועצה הגדולה ב-21 במאי אליה הזמינה גם את יורק, לראשונה מאז הודח. משהוזמן פתאום לישיבה, חשד ריצ'רד כי המטרה היא לאסרו, לשפוט אותו שם ולהורגו. בפעולת מנע, ב-22 במאי, עלה בראש כוח של כשלושת אלפים איש מתומכיו על מבצרו של המלך בעיר סנט אולבנס, וכבש אותו. היה זה העימות המזוין הראשון במלחמות השושנים. סומרסט ומספר אצילים נוספים מראשי מחנה תומכי המלך נהרגו בקרב (בהם רוזן נורת'מברלנד ולורד קליפורד) והמלך הנרי נשבה. לו היה המלך מת, היה מוכתר בנו, אדוארד, בחסות אמו ורוב האצולה, לפיכך שמר יורק על חיי המלך והשיב אותו לכס השלטון בלונדון. ב-25 במאי הכתיר יורק את הנרי מחדש, תוך שהוא ממנה למעשה את חברי הממשלה, ובכך חיבר אליו בתי אצולה נוספים. בהמשך אותו קיץ היה המלך הנרי שרוי למעשה במאסר והיה בלתי-שפוי במשך תקופות ארוכות, כך שיורק "נאלץ" ליטול על עצמו שנית את תפקיד הלורד פרוטקטור. הדמות העיקרית שנותרה בחצר כאופוזיציה ליורק הייתה המלכה מרגרט. מבחינת מרגרט יורק היווה איום משמעותי על עתידו של בנה ועל חייו.

ביוני 1459 שב המלך לאיתנו וביקש להשכין שלום בין הסיעות. הוא קבע התכנסות של המועצה הגדולה בקובנטרי, אך יורק, סולסברי וווריק העדיפו לא להשתתף ולגייס צבא במקום. באוקטובר התקיים כינס של הפרלמנט בקובנטרי, ללא יורק ותומכיו. פירוש הדבר היה מרד במלכות. שורה של קרבות פרצו בין אנשיו של יורק לבין תומכי המלך, בסיומם הייתה ידו של יורק על התחתונה והמורדים נמלטו - יורק לאירלנד; סולסברי, ווריק ואדוארד (בנו של יורק) - לקאלה. סיסלי, רעייתו של יורק, יחד עם בניהם ג'ורג' וריצ'רד נתפסו בטירת לדלו והובלו למאסר בקובנטרי.

יורק החזיק עדיין במשרד מושל אירלנד וזכה לתמיכת הפרלמנט האירי במימון וכוח אדם. ווריק, ששלט למעשה בתעלת למאנש, החל להפיץ מקאלה את המסר העיקרי של יורק - תמיכה במלך החוקי (הנרי), תוך התנגדות חריפה ל"יועציו הרעים", כלומר - לכל האצולה המקושרת לבית לנקסטר ובפרט למלכה מרגרט. בדצמבר 1459 הוצא צו מלכותי נגד המורדים, יורק, ווריק וסולסברי, שהחרים את אדמותיהם והכנסותיהם לטובת הכתר, נישל אותם מכל תוארי הכבוד וקבע שצאצאיהם לא יירשו את תארם.

ב-26 ביוני 1460 נחת צי בפיקוד ווריק וסולסברי בחופי קנט ויחד עם מקומיים הם צעדו ללונדון, שאנשיה פתחו בפניהם את שעריה ב-2 ביולי. ב-10 ביולי התנגשו כוחות המורדים עם כוחות המלך בקרב נורת'המפטון. בהמולה שנוצרה נתפס המלך, אך המלכה מרגרט ויורש העצר אדוארד הצליחו להימלט. שוב נלקח המלך ברוב כבוד והדר אל ארמון וסטמינסטר בלונדון. שוב הובטח לו כי ימשיך למשול, ושוב הוכרז יורק כיורש ולורד פרוטקטור. כל אותה עת שהה יורק עצמו באירלנד ושב לאנגליה רק ב-9 בספטמבר. עם שובו נהג כמלך לכל דבר, תוך שהוא מאמץ את שלט האצולה של סב-סבו, ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס. ב-10 באוקטובר השתכן יורק בארמון המלך וכינס פרלמנט לביטול כל החלטות פרלמנט קובנטרי שהתקבלו שנה קודם לכן. אף שציפה כי חברי הפרלמנט יכירו בו במלך, כפי שהוכר הנרי בולינברוק כמלך הנרי הרביעי ב-1399, חברי הפרלמנט לא קיבלוהו כמלך והוא נדרש לעתור לפני הנרי עצמו. למחרת פנה יורק למלך בכינוס הפרלמנט ולאחר משא ומתן הוסכם כי הנרי ימשיך להיות מלך לכל ימי חייו, ורק במותו יועבר הכתר ליורק (ולא לאדוארד יוצא חלציו ובנה של מרגרט). יורק הוכתר כנסיך ויילס, רוזן צ'סטר, דוכס קורנוול ולורד פרוטקטור ולפיכך היה למושלה בפועל של אנגליה. הסכמה זו, שהתקבלה ב-25 באוקטובר, ידועה בהיסטוריה של אנגליה בשם "צו ההסכמה" (Act of Accord).‏^[1]

מותו

ערך מורחב – קרב וייקפילד

נאמני בית לנקסטר בעידודה של המלכה מרגרט, לא צידדו בהסכם שהושג וגייסו צבא בצפון אנגליה, תוך ניסיון להשגת תמיכתו של ג'יימס השלישי, מלך סקוטלנד. סולסברי, יורק ובנו אדמונד יצאו צפונה על מנת להתעמת עם הלנקסטרים. הלנקסטרים שלטו בצפון, כולל בעיר יורק עצמה. צבא לנקסטר הונהג על ידי בניהם תאווי הנקם של האצילים שנהרגו בקרב סנט אולבנס הראשון. ב-30 בדצמבר התנגשו הצבאות בקרב וייקפילד, כאשר יורק יצא מטירת סנדל בה התבצר, ככל הנראה בשל פעולת הונאה של יריביו או בשל פזיזות. כוחותיו של יורק כותרו וצבאו חוסל.

גורלו המדויק של יורק עצמו לא ברור. הוא נהרג בקרב או לחלופין נתפס והוצא מיידית להורג וראשו הערוף הוקע על שער העיר יורק. תיאורים מאוחרים של הקרב תומכים בפולקלור לפיו נלקח בשבי, הושם ללעג בידי שוביו, בהם המלכה מרגרט עצמה, שלאחר מכן ערפו את ראשו ועיטרו אותו בכתר עשוי נייר. תיאור זה נחקק בזיכרון הלאומי בזכות ייצוגו במחזהו של ויליאם שייקספיר הנרי השישי, חלק שלישי.

צאצאיו

אן מיורק, דוכסית אקסטר (1438–1476) - נישאה להנרי הולנד, הדוכס השלישי מאקסטר
הנרי (1441), מת בינקותו
אדוארד הרביעי, מלך אנגליה (1442–1483) - נשא לאשה את אליזבת וודוויל
אדמונד, רוזן ראטלנד (1460-1443) - נהרג יחד עם אביו בקרב וייקפילד
אליזבת מיורק, דוכסית סאפוק (1444–1503) - נישאה לג'ון דה לה פול, הרוזן השני מסאפוק, אמו של אדמונד דה לה פול, הדוכס השלישי מסאפוק
מרגרט מיורק (1446–1503) - נישאה לשארל הראשון, דוכס בורגונדיה
ויליאם (1447), מת בינקותו
ג'ון (1448), מת בינקותו
ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס (1478-1449) - נישא לאיזבל נוויל, סבו של הקרדינל רג'ינלד פול
תומאס (1451), מת בינקותו
ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה (1452–1485) - נישא לאן נוויל
אורסולה (1455), מתה בינקותה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק בוויקישיתוף

ריצ'רד פלטג'נט, דוכס יורק ההיסטורי, באתר ההיסטוריה שמאחורי מחזות שייקספיר.
Act of Accord, אתר בריטניה אקספרס
ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

[1]
Act of Accord, טקסט מלא

[1] [1]
Act of Accord, טקסט מלא

[1]