רינה קסטלנובו-הולנדר
צלמת עיתונות ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צלמת עיתונות ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רינה קסטלנובו-הולנדר (נולדה ב-17 באוקטובר 1956) היא צלמת עיתונות ישראלית המתמקדת בצילום מוקדי מלחמה ושלום בישראל. עד שנת 2021 עבדה במשך שלושה עשורים כצלמת עיתונות עבור לשכת הניו יורק טיימס בירושלים וקודם לכן בסוכנות איי-פי באיטליה. צילומיה עיטרו במהלך השנים כתבות שער של המגזינים האמריקאים כמו "טיים", "ניוזוויק" ו"פיפל" וכן של "שטרן" הגרמני.
 | |
| לידה |
17 באוגוסט 1956 (בת 68) תל אביב, ישראל  |
|---|---|
| לאום | ישראלית |
| תחום יצירה | צילום |
| הושפעה על ידי | הצלמים: דורותיאה לאנג, מרגרט בורק-וייט וסבסטיאו סלגאדו. |
  | |
במהלך השנים זכתה בפרסים רבים על צילומיה, ביניהם הפרס היוקרתי של מועדון העיתונאים הבינלאומי בניו-יורק - 'Overseas Press Club Award, על סדרת תמונות שצילמה במהלך הנסיגה מעזה שנקראה "היציאה מעזה". בפסטיבל דוקאביב שהתקיים בשנת 2017, זכה סרטה הדוקומנטרי 'מוחי' שיצרה בשיתוף פעולה עם תמיר אלתרמן והילה מדליה בפרס ראש עיריית תל אביב-יפו לסרט ביכורים. היא הייתה מועמדת לפרס פוליצר כפי שמתאר כתב הניו יורק טיימס ג'וזף ברגר, בגין "הצצותיה לחיי היומיום של אנשים שנראים אוחזים ללא הרף זה בגרונו של זה..."[1] ובשנת 2018 זכתה במקום השלישי בתמונת השנה של יוניסף.[2]
עבודותיה הוצגו ונכללים באוספי צילום של מוזאונים בארצות הברית ובאירופה.
רינה קסטלנובו-הולנדר גדלה והתחנכה בתל אביב. היא בת להורים ניצולי שואה, לונקה וינק נס, רופאי שיניים במקצועם. היא למדה בתיכון עירוני ה' בתל אביב, אך משאת נפשה באותה עת הייתה ללמוד ציור. לאחר סיום לימודיה, קיבלה פטור מהשירות הצבאי בעקבות דלקת מפרקים שלקתה בה ונסעה לאיטליה. בין השנים 1974–1978 למדה ציור ותולדות האמנות באקדמיה לאמנויות 'די בלה ארטי' ברומא.
עם שובה לישראל השתלבה קסטלנובו-הולנדר בסוכנות איי פי בישראל ולאחר מכן עבדה עד שנת 2021 במשך שלושה עשורים כצלמת עיתונות עבור לשכת הניו יורק טיימס בירושלים. במהלך הקריירה שלה הספיקה לתעד אירועים היסטוריים מכוננים ואת מציאות החיים המורכבת בשטחי יו"ש וחבל עזה. בשנת 1977 צילמה את ביקורו של אנואר סאדאת בישראל. בשנת 1989 תיעדה בין היתר במשך שבועיים את תקופת ההפיכה ברומניה שבסיומה הוצאו להורג הרודן ניקולאה צ'אושסקו ורעייתו. בשנת 1991, לקראת סופה של מלחמת המפרץ, נחתה בצפון עיראק באמצעות מסוק גרמני כדי לתעד את המשבר ההומניטרי של מיליוני פליטים כורדים שנמלטו לגבול ההררי של טורקיה ובשנת 1999 תיעדה את הפליטים בקוסובו. בישראל תיעדה את המלחמות בלבנון, בעזה ואת שתי האינתיפאדות. התמונות שלה מממלחמת לבנון הראשונה והשניה, זיכו אותה בשנת 1982 ובשנת 2006, בפרס היוקרתי של מועדון העיתונאים הבינלאומי.
התפנית המקצועית בחייה של קסטלנובו-הולנדר החלה ברומא, שם נחשפו צילומיה מהפגנות הסטודנטים והבריגדות האדומות בפני ויקטור סימפסון, שהיה הכתב הראשי של איי-פי באיטליה, והתגורר סמוך אליה.[3] בתו של סימפסון נהרגה שנים מאוחר יותר בפיגוע שביצע פלג פלסטיני בשנת 1985 בדלפקי אל-על בשדה התעופה ברומא. סימפסון שהתרשם מטביעת העין שלה, הציג את עבודותיה בפני עורך הצילום באי-פי ברומא, והיא החלה לעבוד עבור הסוכנות למורת רוחם של הצלמים שסברו באותה עת כי צילום עיתונות, הוא תחום גברי ואין זה מן הראוי שנשים תעסוקנה בו.[3]
בישראל, החלה קסטלנובו-הולנדר לעבוד עבור סוכנות איי פי בירושלים. גם שם לדבריה התייחסו אליה בתחילת הדרך בחשדנות כפי שאירע ברומא: "עבודה של נשים בצילום עיתונות אז לא הייתה מקובלת כמו היום. אז צלמת אשה במשרד של צלמים גברים הייתה בעיה. לא התייחסו אלי ברצינות".[3] בשבוע הראשון להעסקתה, אירע הפיגוע בכביש החוף שסימן את המשך הקריירה שלה בצילום.
בשנת 1982 נשלחה קסטלנובו-הולנדר לתעד עם מצלמתה את מלחמת לבנון הראשונה. היא הגיעה לצפון גשר הזיו ומשם נכנסה לשטח לבנון עם צוות עיתונאים, ביניהם איתן הבר שהיה כתב צבאי של 'ידיעות אחרונות'. היא הגיעה לביירות לפני הצבא הישראלי והתאכסנה במלון 'אלכסנדר' ששכן במזרח העיר ושימש כמשכנם של הצלמים. היא התניידה בביירות כשאר הצוותים עם מכונית וולוו שכורה שהייתה סימן ההיכר של העיתונאים והצלמים שזכו לכינוי "סיירת וולוו".
קסטלנובו-הולנדר מתארת את שהותה בביירות כחוויה של "ירי בלתי פוסק", מראות של בתים הרוסים וקירות מנוקבים בכדורים. היא זוכרת בעיקר לילות של הפגזות ללא הפוגה."מחוץ לחלון שלי במלון עברו כל לילה נתזים אדומים של אש חיה".[3] באחד הימים בעת שישבה עם עמיתים בבית קפה, התפוצצה סמוך אליהם מכונית תופת. היא נפגעה מרסיסים וטופלה בבית חולים שדה של צה"ל. "שנים אחרי, כאשר הייתי חופפת את הראש, הייתי מוציאה רסיסים מהקרקפת".[3]
בשנת 1991 הפעילה קסטלנוסו-הולנדר את קשריה ברמאללה כדי לפגוש את יאסר ערפאת בביתו בתוניסיה. השבועון שטרן מימן את הנסיעה והיא חברה לעיתונאית מירה אברך מידיעות אחרונות. השתיים טסו לווינה, שם המתינה להן סוהא ערפאת שהייתה אחראית לארגון המפגש. משם טסו לתוניסיה עם 'תוניס אייר' ובשדה התעופה קידם את פניהן ג'יבריל רג'וב.
קסטלנובו-הולנדר נשואה לג'ים הולנדר אותו פגשה במלון אלכסנדר בביירות. באותה עת הוא עבד כצלם בדסק הבינלאומי של סוכנות הידיעות האמריקאית UPI. פגישה מחודשת עימו לאחר המלחמה בביתו של מיכה בר-עם, הולידה זוגיות ובהמשך השתקעות של הולנדר בישראל. הם נישאו בתל אביב, מתגוררים בבית זית ולהם שלוש בנות.
את אירועי האינתיפאדה הראשונה היא תיעדה עם בעלה, אך לדבריה זה היה בלתי אפשרי עבורה: "התחלתי לפתח פחד נורא. לא פחדתי על עצמי, דאגתי לו...במקום לצלם, כל הזמן חיפשתי אותו. לא יכולתי לעבוד איתו באותו מקום". בהמשך היא נסעה לבד עם המכונית המשפחתית והדאגה לבעלה התחלפה בסבל נוכח המצוקות שראתה ונוכח סכנת המוות שחוותה כאשר מכוניתה נרגמה מספר פעמים. "עזה הייתה סיוט. כשמתנפלים לך על המכונית את מרגישה סכנת מוות מוחשית, כשאתה שומע יריות אתה לא יודע מאיפה זה בא". בתחילת שנות התשעים החליטה להתמסר לגידול הבנות ולעבוד עבור סוכנות איי פי כפרילנסרית בלבד.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
