Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט ל' ספיצר (Robert L. Spitzer; 22 במאי 1932 – 25 בדצמבר 2015) היה פסיכיאטר יהודי-אמריקאי, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, ויושב ראש כוח המשימה שהכין את המהדורה השלישית של המדריך למחלות נפשיות (DSM) של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, שיצאה בשנת 1980. הוא נחשב לאחד מאבות השיטה המודרנית לקטלוג מחלות נפשיות בקטגוריות בדידות עם קריטריוני אבחון ספציפיים. בנוסף נודע בשל מחקרו על שינוי נטייה מינית.
 | |
| לידה |
22 במאי 1932 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
25 בדצמבר 2015 (בגיל 83) סיאטל, ארצות הברית |
| לימודי רפואה |
אוניברסיטת קורנל, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק |
| תפקידים |
פסיכיאטר, כותב ספרי עיון, מרצה באוניברסיטה |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Janet B. W. Williams |
  | |
רוברט ליאופולד ספיצר (Robert Leopold Spitzer) נולד למשפחה יהודית[1] בווייט פליינס שבניו יורק וגדל בניו יורק. סיית תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת קורנל והמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת ניו יורק, ובמהלך לימודיו פרסם מאמרים על סכיזופרניה בילדים וליקויי קריאה. הוא הוסמך כרופא בשנת 1957, והחל לעבוד כמתמחה במרכז לפסיכואנליזה של אוניברסיטת קולומביה. הוא הצליח לסיים את התמחותו, על אף שהרגיש שהוא לא ממש יודע מה לעשות ואיך לסייע למטופלים[2]. בשנת 1966 פגש את יושב ראש הוועדה של DSM-II שהציע לו את משרת מזכיר הוועדה. בהמשך, קודם לתפקיד בכיר יותר בוועדה. בשנת 1973, בעקבות לחץ של הקהילה ההומוסקסואלית כנגד קטלוג הומוסקסואליות כמחלת נפש, הוא הציע פשרה על פיה ההומוסקסואליות הוצאה מרשימת המחלות, אך השאיר ברשימה סיווג עבור הומוסקסואלים שהיו מדוכאים בגלל נטייתם ורצו להשתנות[3] (גם סיווג זה הושמט במהדורות הבאות של DSM).
בשנת 1974 הוא מונה להוביל את כוח המשימה להכנת המהדורה השלישית של ה-DSM, תפקיד שלא נחשב בעל חשיבות באותו זמן. לאחר שש שנות עבודה מאומצת על DSM-III הוא אושר על ידי אספה של פסיכיאטרים במאי 1979 וזכה באופן יוצא דופן לתשואות בכנס האשרור בשיקגו[4]. המהדורה השלישית של ה-DSM נחשבה מדעית הרבה יותר מקודמותיה ושימשה את חברות הביטוח בארצות הברית, הגם שיש לה גם מבקרים.
ספיצר פרסם ב-2001 מאמר[5] בו טען ששינוי בנטייה מינית אפשרי, בהתבסס על מחקר שערך בנושא. ספיצר הבהיר שמעבר למסקנה זאת לא ניתן להסיק הרבה מהמחקר שלו, בגלל קבוצת המרואיינים המוגבלת ושיטות המחקר. הוא הבהיר שעל אף שהוא מאמין שנטייה מינית ניתנת לשינוי, הוא מאמין שמספר ההומוסקסואלים שחוו שינוי של נטייה מינית לנטייה הטרוסקסואלית הוא די קטן וכי "נראה שטיפולי המרה יכולים להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעיתים נדירות, אם בכלל". הוא העריך שאחוזי ההצלחה בשינוי התנהגות ונטייה מינית נמוכים מה-30% עליהם מדווחים הפעילים בתחום, למרות שברור לו שהאחוז אינו 0%.
במחקר השתתפו 200 מרואיינים, שדיווחו שבעבר הם היו בעלי נטייה הומוסקסואלית ועברו טיפול בניסיון לשנות את נטייתם המינית. כ-60% מנחקריו של ספיצר היו דו מיניים לפני תחילת הטיפול (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0 - 100 בתחילת הטיפול)[6]. רוב המרואיינים היו מרקע דתי מאוד.
על פי המחקר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על שינוי ניכר במשיכה המינית (ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית); ספיצר דירג את המשיכה המינית בסולם של 0–100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים שספיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי[7]. לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. המחקר בירר את נטייתם הקודמת של המשתתפים בראיונות שהתבססו על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי נטייתם הקודמת, בנקודת זמן שהייתה בממוצע 12 שנים קודם לראיון.
מחקרו של ספיצר ספג ביקורת קשה[8]. נטען כנגדו שהמחקר בוצע בקרב מדגם של פעילי טיפולי המרה ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי , וכי חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל ספיצר על ידי ד"ר ניקולוסי הפעיל למען טיפולי המרה[9].
ספיצר השיב לטענות נגד מחקרו בריאיון לסרט תיעודי[10] שבו אמר כי מטרת מחקרו מלכתחילה לא הייתה לבדוק את אחוזי ההצלחה של טיפולי ההמרה אלא לבדוק האם זה נכון שאף אחד אינו יכול להשתנות, שהרי מראש הנחקרים היו כאלה שטענו ששינו את נטייתם המינית. לטענתו, הראיונות שלו מבוססים מתודולוגית מאשר במחקרים קודמים משום שהיא הכילה 9 קריטריונים שונים למדידת משיכה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית, וכי כאשר הקשיב לסיפורי המרואיינים הוא הרגיש מבחינה קלינית שהם מספרים את האמת. בנוסף, הוא מאמין שסיפוריהם אמינים משום שרבים מהנחקרים דיווחו שהם היו רוצים להשתנות במידה גדולה יותר ושרובם לא דיווחו על שינוי מוחלט. לטענתו, אילו הנבדקים היו מעוניינים לשקר הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. בנוסף, ספיצר ריאיין גם נשים של מרואיינים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם ונשותיהם דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה. בנוסף, המקרים בהם הנחקרים האמינו כי כוח עליון התערב בשינוי הנטייה שלהם היו בודדים.
ב-2012 חזר בו ספיצר ממסקנות המחקר, ואמר כי "במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקרי צדקו במידה רבה - הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך"[11]. הוא פירט את הבעיות המתודולוגיות במחקר ואמר כי הוא חייב התנצלות לקהילה ההומוסקסואלית[12]. תומכי השיטה טענו כי צעד זה של ספיצר, כשהוא בן 80 וחולה פרקינסון, נובע מכך שבמשך עשור הותקף קשות בידי מתנגדי השיטה[13].
בנימין מוזס, למה אנחנו לא מאמינים לפסיכיאטרים?, באתר הארץ, 25 במאי 2016Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
