קרב וארנה

קרב וארנה התרחש ב-10 בנובמבר 1444 ליד העיר וארנה, כיום במחוז וארנה, אשר במזרח בולגריה. במהלך קרב זה הביסה האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של הסולטאן מוראט השני את צבאות פולין והונגריה תחת הנהגתם של ולדיסלב השלישי מלך פולין שהיה גם מלך הונגריה (תחת השם אולאסלו הראשון), ושאף נהרג בקרב, ויאנוש הוניאדי ההונגרי.

ערך מחפש מקורות

קרב וארנה

קרב וארנה, ציור מאת יאן מטייקו
מערכה: מסע הצלב של וארנה
תאריך	10 בנובמבר 1444
מקום	וארנה, כיום בבולגריה
קואורדינטות	43°13′00″N 27°53′00″E
תוצאה	ניצחון עות'מאני
הצדדים הלוחמים ממלכת פולין ממלכת הונגריה ממלכת קרואטיה כתר בוהמיה הדוכסות הגדולה של ליטא נסיכות ולאכיה נסיכות מולדביה המרד הבולגרי האימפריה הרומית הקדושה האימפריה הרומית הקדושה מדינת האפיפיור מדינת המסדר הטווטוני האימפריה העות'מאנית מנהיגים ולדיסלב השלישי, מלך פולין יאנוש הוניאדי נסיכות ולאכיה מירצ'ה השני פרוז'ין  מוראט השני  כוחות 20,000-24,000 חיילים: 15,000 פולנים, הונגרים, קרואטים, ובוהמים, 7,000 – 8,000 ואלכים, 1,000 ליטאים, חיילי האפיפיור, חיילי האימפריה הרומית הקדושה, קרואטים ובולגרים 20,000-24,000-60,000 חיילים אבדות 20,000-30,000 15,000

רקע

אחרי מבצע כושל נגד בלגרד ב-1442/1441 חתם הסולטאן העות'מאני מוראט השני הסכם הפסקת אש למשך 10 שנים עם הונגריה. לאחר שחתם גם על הסכם שלום עם נסיכות קאראמאן באסיה הקטנה באוגוסט 1444, הוא ויתר על כתרו לטובת בנו בן ה-12, מהמט השני.

חרף הסכם השלום, הונגריה שיתפה פעולה עם ונציה ועם האפיפיור אאוגניוס הרביעי בארגון צבא צלבני חדש. לאור מידע זה, נקרא מוראט לשוב לכתר על ידי בנו. בתחילה, מוראט סירב, באומרו שאינו סולטאן עוד, אך בנו סתם את הגולל על טיעוניו, בכותבו לו: "אם אתה הסולטאן, הנהג את צבאותיך; אבל אם אני הוא הסולטאן, הרי שאני מצווה עליך לבוא ולהנהיג את צבאותי". למוראט לא הייתה ברירה, אלא לשוב לכתר.

הכנות

הצד הנוצרי, שסבל מנחיתות מספרית, היה מורכב בעיקר מכוחות הונגרים ופולנים, עם תגבורות מצומצמות של צ'כים, גרמנים, בוסנים, קרואטים, סרבים, בולגרים, ולאכים, ורותנים. בנוסף להם נלחמו לצד הנוצרים אבירים שנשלחו מטעם מדינת האפיפיור.

ההונגרים סבלו מהיעדר ציוד ומחוסר איזון טקטי, עקב חוסר תמיכה מספקת של האצולה ההונגרית במערכה. בנוסף לכך, תגבורות שהבטיחה קונסטנטינופול לא מומשו. לצבא ההונגרי כמעט ולא היה חיל רגלים, למעט כ-300 שכירי חרב צ'כים וכמאה מערכי עגלות מלחמה מבוצרים (ואגנבורג- Wagenburg). שאר הכוח הנוצרי היה מורכב מפרשים, חלקם שכירי חרב וחלקם בני אצולה, עם נוכחות גם של נושאי דגלים (של האצולה ושל הכנסיות).

לפי התוכנית, היו אמורות ספינות הקרב של ונציה וג'נובה לחסום את הדרדנלים, בשעה שהצבא ההונגרי יגיע לווארנה. שם יועמס על אוניות צי הכס הקדוש ויפליג באמצעותן לעבר קונסטנטינופול, מתוך מטרה לדחוק, בסופו של דבר, את הכוחות עות'מאנים מאירופה.

ההתקדמות ההונגרית הייתה מהירה: הם עקפו את מצודות העות'מאנים והצטרפו אליהם בולגרים מווידין, אורייחובו וניקופול (פרוז'ין, בנו של איבן שישמן, השתתף אף הוא במסע הקרב). ב-10 באוקטובר הצטרפו לכוחות גם כ-4,000 פרשים ולאכים תחת פיקודו של מירצ'ה השני, אחד מבניו של ולאד דראקול.

פריסת הכוחות

ב-9 בנובמבר קרב הצבא העות'מאני, שמנה 40,000-60,000 לוחמים, לווארנה מכיוון מערב, כשהוא לוכד את הכוחות הנוצריים בין הים השחור ממזרח, אגם וארנה מדרום ומורדותיה המיוערים של רמת פרנגה מצפון. חלק ממפקדי הכוחות הציעו להשתמש בוואגנבורג כמגן עד להגעת הצי האפיפיורי, אולם ולדיסלב השלישי ויאנוש הוניאדי, מפקדי צבאות פולין והונגריה, דחו את הטקטיקה ההגנתית. הוניאדי אף הכריז: "נסיגה היא בלתי אפשרית, וכניעה היא בלתי נתפשת, הבה ונילחם באומץ וכבוד".

בבוקר 10 בנובמבר נפרש הצבא הנוצרי, שמנה כ-20,000 לוחמים, בין אגם וארנה לרמת פרנגה, בחזית שנמתחה לאורך 3.5 ק"מ מצפון לדרום. האמצע הנוצרי הורכב מ-3,500 לוחמים פולנים והונגרים כשהוולאכים משמשים כעתודה, האגף הימני, ובו כ-6,500 לוחמים, הורכב מגרמנים, בוסנים, קרואטים ופרשי האפיפיור. האגף השמאלי הורכב מכ-5,000 לוחמים רומנים, בולגרים, ואצילים הונגרים. כ-600 רותנים נותרו במגמה אחורית כשהם מאיישים את הוואגנבורג ומצוידים במרגמות.

האמצע העות'מאני הורכב מיניצ'רים, האגף הימני מנה בעיקר סיפאהים מדרום הבלקן, ואילו האגף השמאלי היה מורכב מפרשים קלים וסיפאהים מאנטליה, כשאליהם מצטרפים שכירי חרב ערבים וקשתים, שמוקמו על רמת פרנגה.

מהלך הקרב

הקרב החל כשפרשים קלים עות'מאנים וערבים התקיפו את האגף הימני של המערך הנוצרי. הנוצרים הגיבו ושלחו רגמים וחיל רגלים מצויד ברובים שהצליחו לבלום את ההתקפה, ואף החלו במרדף בלתי-מסודר בעקבות העות'מאנים הנסוגים אולם נתקלו במארב של פרשים אנטלים ופרשי גמלים ערבים שהכו בהם מן האגף. המהלך העות'מאני שבר את האגף הימני הנוצרי, שהחל לנוס על נפשו לכיוון דרום, אל מצודת גאלאטה, אולם נקטל ברובו, בביצות שבקרבת אגם וארנה. רק הגדוד הקרואטי, הצליח לסגת באופן מסודר אל הוואגנבורג.

האמצע הנוצרי בראשות המלך ולדיסלב ויאנוש הוניאדי, לעומת זאת, תקף והביס את הערבים והפרשים האנטלים. גדוד הפרשים הוולאכי אפילו הצליח לפרוץ אל המחנה המבוצר של העות'מאנים, ולאחר שסיים לבזוז אותו, נטש את שדה המערכה.

האגף השמאלי של הנוצרים, הותקף בינתיים על ידי פרשים עות'מאנים, והתקשה לבלמם. הוניאדי החליט לצאת עם פרשיו על מנת לסייע ולהניס את התוקפים, תוך שהוא מייעץ למלך הפולני לחכות לשובו.

באותה שעה, נראה היה שהצבא הנוצרי עומד בפני ניצחון מזהיר, והסולטאן כמעט שנטש את שדה הקרב. אולם אז, כשהוא מתעלם מעצתו של הוניאדי, הסתער המלך הצעיר, בראש 500 אבירים, על האמצע העות'מאני וניסה ללכוד את הסולטאן מוראט השני. ולדיסלב הוקף בידי היניצ'רים ונהרג. חיל הפרשים הפולני איבד את רוחו, ונמחץ על ידי העות'מאנים.

הוניאדי, ששב בינתיים מן המרדף אחר האגף הימני הנסוג של הטורקים, ניסה בכל כוחו לחלץ את גופת המלך הפולני, אולם כל שיכול היה לעשות הוא לארגן נסיגה של מה שנותר מצבאו. הנוצרים איבדו כ-11,000 חיילים בשעה שהעות'מאנים ספגו לפחות 8,000 אבדות.

סיכום

על אף הניצחון העות'מאני, הצליח הצבא הנוצרי לגרום נזק פיזי ומוראלי ניכר, בייחוד לאור יחסי הכוחות לפני הקרב. אבדות העות'מאנים היו כה כבדות, שנדרשו למוראט השני שלושה ימים עד שהבין כי ניצח. עם זאת, ניצחון העות'מאנים בקרב וארנה, יחד עם ניצחונם בקרב קוסובו השני ב-1448, הרתיע את מדינות אירופה משליחת כוחות צבאיים משמעותיים לעזרת הביזנטים במהלך המצור וכיבוש קונסטנטינופול ב-1453.

מבחינת ההונגרים, הותיר אותם מותו של ולדיסלב השלישי ללא מלך. יורש העצר היה לסלו החמישי, ילד בן ארבע, והמדינה נשלטה בפועל על ידי עוצרים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב וארנה בוויקישיתוף

• קרב וארנה, 1444
• קרב וארנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)