קלמנס הראשון

קלמנס הראשון (בלטינית: Clemens I) או קלמנס מרומא היה האפיפיור הרביעי ונחשב אחד מהאבות האפוסטליים ביחד עם פוליקרפוס ואיגנטוס מאנטיוכיה.

קלמנס הראשון
Clemens I

קלמנס הראשון
קלמנס הראשון
לידה	סביבות 35 רומא
פטירה	סביבות 99 רומא
מדינה	רומא העתיקה
מקום קבורה	בזיליקת סן קלמנטה
דת	הכנסייה הקתולית
האפיפיור ה־4 88–97 (כ־9 שנים) → אנקלטוס אווריסטוס ←

אין ביסוס לזיהוי שלו עם קלמנטוס המוזכר באיגרת אל הפיליפים ד, ג. ייתכן והיה עבד משוחרר של טיטוס פלביוס קלמנס, שהיה קונסול לצד הקיסר דומיטיאנוס, אחיינו. "הרועה של הרמאס" מזכיר בחזון השני קלמנס שמשרתו היא יצירת קשר עם כנסיות אחרות. תפקיד זה הוסף לו כנראה כדי לחזק את הטענה שחיבר את המכתב לכנסייה המיוחס לו בקורינתוס.

לפי "ספר האפיפיורים" ליבר פונטיפיקליס, קלמנס הכיר באופן אישי את פטרוס שקידש אותו, כתב שתי איגרות (השנייה אינה מיוחסת לו עוד), ומת ביוון בשנה השלישית לשלטון טראיאנוס (100 לספירה). לפי מסורת מן המאה התשיעית מת מות קדושים בחצי האי קרים בשנת 102, כאשר נקשר לעוגן של ספינה והושלך מן הסיפון כדי שייטבע, אך מקורות מוקדמים יותר טוענים כי מת מוות טבעי.

באמנות מזוהה קלמנס כאפיפיור המחזיק בעוגן ובדג, לעיתים בתוספת של אבן דרכים; מפתחות; מעיין הפורץ בעקבות תפילותיו; או ספר. לעיתים הוא מוצג שוכב במקדש בים. לקלמנס מיוחסת כתיבת איגרת קלמנס הראשונה והוא מופיע גם כגיבור רומאנסה נוצרית מוקדמת ששרדה בגרסה הידועה כספרות קלמנטינית ובה הוא מזוהה עם טיטוס פלביוס קלמנס.

חייו

ה-Liber Pontificalis (אנ') מציג רשימה שהופכת את לינוס הקדוש לשני בשורה של הבישופים של רומא, לאחר פטרוס; אך בה בעת נאמר כי פטרוס הסמיך שני בישופים, לינוס ואנקלטוס, לשירות הכוהנים של הקהילה, וכי הוא הפקיד בידי קלמנס את הכנסייה כולה, ומינה אותו כיורשו כאפיפיור. טרטוליאנוס ראה בקלמנס כיורשו המיידי של פטרוס. באחת מיצירותיו הגדיר הירונימוס את קלמנס כ"בישוף הרביעי של רומא אחרי פטרוס, אם אכן השני היה לינוס והשלישי אנקלטוס, אף על פי שרוב הלטינים חושבים שקלמנס היה השני."

כמה מקורות מפרטים את שמו של קלמנס כיורשו הראשון, השני, או השלישי של פטרוס. עם זאת, המשמעות של הכללתו ברשימות אלו הייתה מאוד שנויה במחלוקת. יש הסבורים שהיו בישופים כבר במאה ה-1, אך אין ראיות לאפיסקופיות מלוכנית ברומא בתאריך כה מוקדם. עם זאת, אין גם עדות לשינוי שהתרחש בארגון של הכנסייה במחצית השנייה של המאה ה-2, אשר יצביע על כך שאפיסקופיות חדשה התבססה.

מותו

על פי המסורת, קלמנס גורש מרומא אל צ'רסונסוס (אנ') בתקופת שלטונו של הקיסר טראיאנוס והוצב לעבוד במחצבת אבן. משגילה בבואו שהאסירים סובלים ממחסור במים, כרע ברך בתפילה. כשהרים את מבטו, ראה טלה על גבעה, הלך למקום בו עמד הכבש ופגע באדמה במכוש שלו, בעקבות כך זרמו מים צלולים. נס זה הביא להמרה של מספר רב של עובדי האלילים המקומיים ושל חבריו האסירים לנצרות. כעונש, קלמנס נרצח והושלך מסירה לים השחור. האגדה מספרת כי מדי שנה נחשף שקע מופלא של הים שנבנה בצורה אלוהית המכיל את עצמותיו. עם זאת, אוסביוס והירונימוס אינם מציינים דבר על מות הקדושים שלו.

מנזר מערת אינקרמן (אנ') מסמן את המקום כביכול שבו קבור קלמנס בחצי האי קרים. שנה או שנתיים לפני מותו ב-869, קירילוס הביא לרומא את מה שלדעתו הוא שרידי קדושיו של קלמנס, אותם הוא מצא בחצי האי קרים קבורות עם עוגן על יבשה. כעת הם מעוגנים בבזיליקת סן קלמנטה (אנ').

כתבים קלמנטיים

כְּתָבִים קְלֶמֶנְטִיִּים הם ספרות נוצרית נרחבת המיוחסת לקלמנס הראשון, אם כי החוקרים סבורים שמלבד האיגרת הראשונה של קלמנס שאר הכתבים לא נכתבו על ידו.^[1][2]

הכתבים המיוחסים לקלמנס הראשון כוללים את:

• האיגרת הראשונה של קלמנס (בערך 96 לספירה) הועתקה ונקראה באופן נרחב ונחשבת בדרך כלל לאיגרת הנוצרית העתיקה ביותר שקיימת מחוץ לברית החדשה. המכתב ארוך ביותר, ארוך פי שניים מהאיגרת אל העברים, והוא מדגים את היכרותו של המחבר עם ספרים רבים הן של הברית הישנה והן של הברית החדשה. האיגרת מתייחסת שוב ושוב לברית הישנה ככתבי הקודש וכוללת התייחסויות רבות לספר יהודית, ובכך מבססות שימוש או לפחות היכרות עם יהודית בתקופתו. בתוך המכתב, קורא קלמנס לנוצרי קורינתוס לשמור על הרמוניה וסדר. המסורת מזהה את המחבר כקלמנס, הבישוף של רומא, וההסכמה המדעית היא ברובה בעד האותנטיות של המכתב.
• האיגרת השנייה של קלמנס (אנ') יוחסה באופן מסורתי על ידי כמה מחברים עתיקים לקלמנס, אך כיום נחשבת בדרך כלל ככזו שנכתבה מאוחר יותר, סביב 140–160 לספירה, ולכן לא יכולה להיות יצירתו של קלמנס, שמת בשנת 99 לספירה.^[3] ספקות לגבי מחבר המכתב הובעו כבר בעת העתיקה על ידי אוסביוס מקיסריה והירונימוס. בעוד שהאיגרת הראשונה כתובה כאיגרת, האיגרת השנייה נראית כתמליל של דרשה או הטפה, מה שהופך אותה לדרשה הנוצרית העתיקה ביותר ששרדה מחוץ לברית החדשה.
• תקנות השליחים (אנ') הם אוסף נוצרי המחולק לשמונה ספרים המסווג בין ציוויי הכנסייה הנוצרית הקדומים (אנ'), סוגה של ספרות נוצרית מוקדמת, שכולל הוראות סמכותיות של כיבכול השליחים על התנהגות מוסרית, ליטורגיה וארגון הכנסייה. ניתן לתארך את העבודה משנת 375 עד 380 לספירה. המוצא נחשב בדרך כלל כסוריה, כנראה אנטיוכיה. המחבר אינו ידוע, אולי הבישוף בן המאה ה-4 יוליאן מקיליקיה.
• איגרות על הבתולים שתי "איגרות על הבתולים" יוחסו באופן מסורתי לקלמנס, אך כעת קיימת הסכמה כמעט אוניברסלית שקלמנס לא היה מחבר שתי האיגרות הללו.^[4]
• ספרות קלמנטינית היא השם שניתן לרומנסה דתית המתיימרת להכיל תיעוד שנעשה על ידי אחד בשם קלמנס (שהנרטיב מזהה הן כאפיפיור קלמנס הראשון, והן כטיטוס פלביוס קלמנס, בן דודו של הקיסר דומיטיאנוס) של דרשות הקשורות לשליח פטרוס, יחד עם תיאור של הנסיבות שתחתן קלמנס הפך להיות בן לווייתו של פטרוס, ולפרטים נוספים מההיסטוריה המשפחתית של קלמנס.

איגרת קלמנס

הטקסט היחיד הקיים של קלמנס והבלתי מעורער הוא מכתב לקהילה הנוצרית בקורינתוס, המכתב נקרא לעיתים קרובות האיגרת הראשונה של קלמנס או קלמנס הראשון. ההיסטוריה של קלמנס הראשון מציגה באופן ברור ומתמשך את קלמנס כמחבר המכתב הזה. הוא נחשב למסמך הנוצרי האותנטי המוקדם ביותר מחוץ לברית החדשה.

קלמנס כותב לקהילה בקורינתוס, שם הודחו "ממונים" או בישופים מסוימים. קלמנס קורא לחזרה בתשובה והשבתם של מי שהודח, בהתאם לשמירה על ההסדר והציות לסמכות הכנסייה, מאז שהשליחים הקימו את משרד ה"בישופים והדיאקונים". הוא מזכיר את "הקרבת המתנות" כאחד. של תפקידי המעמד הגבוה של הכמורה. האיגרת מציעה תובנה חשובה על שירות הכנסייה באותה תקופה ועל ההיסטוריה של הכנסייה הרומית. הוא זכה להערכה רבה, ונקרא בכנסייה בקורינתוס יחד עם כתבי הקודש.

באיגרת טוענים אחדים שקלמנס משתמש במונחים "בישוף" ו"פרסביטר" לסירוגין עבור הסדר גבוה יותר של שרים מעל הדיאקונים. בקהילות מסוימות, בייחוד במצרים, נראה שההבחנה בין בישופים לראשי הדת התבססה רק מאוחר יותר. אבל עד אמצע המאה השנייה לכל המרכזים הנוצריים המובילים היו בישופים. חוקרים כמו בארט ארמן מתייחסים משמעותית לעובדה שמבין שבעת המכתבים שכתב איגנטיוס מאנטיוכיה לשבע כנסיות נוצריות זמן קצר לאחר תקופתו של קלמנס, היחיד שאינו מציג את הכנסייה בראשות בישוף אחד הוא המכתב לכנסייה ברומא, אם כי מכתב זה לא התייחס גם לכהונה קולקטיבית.

מכתבו של קלמנס מכיל גם אזכורים היסטוריים, הוא מזכיר רדיפות של נוצרים, מתעד את מות הקדושים של השליח פטרוס ומציע שהשליח פאולוס ייסע לספרד.

תאולוגיה

השקפתו של קלמנס על הצדקה ניהלה דיונים מלומדים רבים, מכיוון שלעיתים טוענים שהוא האמין ב-sola fide (אנ'), אם כי אחרים מאמינים בו כבעל דעות סינרגטיות. קיים ויכוח, משום שקלמנס קבע ישירות ש"איננו מוצדקים מעצמנו אלא באמונה", אולם במקומות אחרים במכתב, הוא מדגיש את השיפוט על החטא. החוקר הפרוטסטנטי טום שריינר טען כי קלמנס האמין בהצדקה מכוונת חסד על ידי אמונה, אשר תגרום למאמין לעשות מעשים כתוצאה מכך, פיליפ שאף (אנ') אמר גם כי קלמנס לימד כנראה דוקטרינת אמונה בלבד, בעוד האנציקלופדיה הקתולית כתבה שקלמנס האמין שיצירות הן חלק מהצדקה. רודולף קנופף ורודולף בולטמן האמינו גם שקלמנס האמין בסינרגיה, ושהמאמין צריך לשתף פעולה עם חסד האל כדי להינצל. רודולף קנופף בפרשנותו למכתבו של קלמנס קבע כי: "החטאים הקדם-נוצריים נמחקים על ידי הטבילה. עבור החטאים הבאים, על אדם להיות אמונה ברחמים אלוהיים, ובו בזמן, באותו אדם, חייב להפגין את המעשים הטובים שלו, מלבדם לא ניתן להציל את האדם" דייוויד דאונס טען נגד הדעה שקלמנס החזיק בדעות סינרגטיות, הוא טען שקלמנס לא כתב מכתב על סוטריולוגיה עמוקה, אלא במקום זאת. כדי לספק הדרכה מוסרית, דייוויד דאונס הצהיר "לפי הכלכלה הסוטריולוגית של קלמנס הכל נשען על טובו, הרחמים ובחירתו של הבורא, שהתאימו ל'חלק הנבחר' באמצעות ישו".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלמנס הראשון בוויקישיתוף

• קלמנס הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• איגרת קלמנס הראשונה - תרגום לאנגלית.

הערות שוליים

1. Cross, Frank Leslie; Livingstone, Elizabeth A. (2005). "Clement of Rome, St". The Oxford Dictionary of the Christian Church. Oxford University Press. p. 363. ISBN 978-0-19-280290-3.
2. McBrien (2000). Lives of the Popes. HarperCollins. p. 35.
3. Chapman, John (1913). "Pope St. Clement I". In Herbermann, Charles (ed.). Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company
4. Clement of Rome (1885). "Ch. XXX Two Epistles Concerning Virginity: Introductory Notice.". The Ante-Nicene Fathers : translations of the writings of the Fathers down to A.D. 325. Vol. VIII. Buffalo: C.L. Pub. Co. p. 53.

הקודם: אנקלטוס

אפיפיור (רשימת האפיפיורים)

הבא: אווריסטוס