קיסרופאפיזם

קיסרופאפיזם (הלחם מילים של קיסרות ו-papa - פאפא במובן אפיפיורות) הוא מקרה פרטי של תאוקרטיה. משטר בו יש מיזוג בין סמכות הממשל החילוני עם הסמכות הרוחנית של הכנסייה הנוצרית, ברוב המקרים שאליהם מתייחס המושג מתקיים משטר פוליטי בו השלטון החילוני שולט על ההיררכיה הכנסייתית וכך השליט (הקיסר) יכול להתערב גם בקביעת דוגמות ובענייני אמונה. בשאר המקרים מדובר על כך שמוסדות הכנסייה שולטים על המדינה באמצעות הקיסר הנמצא בשליטתם.

ביישום מלא של קיסרופאפיזם, ראש השלטון המדיני (קיסר) הוא גם ראש ההיררכיה הדתית (אפיפיור) וכך היה גם בתרבויות רבות בהן השליט האזרחי העליון עמד מעל כהן הדת הראשי.

דוגמה ליישום המושג נעשתה בזמן אפיפיורות אביניון, כאשר המלכים הצרפתים שלטו למעשה על הכנסייה, היו מעורבים בבחירת האפיפיור, שסר למרותם ונטלו חלק מרכוש והכנסות הכנסייה.

בשנת 1122 נחתם הסכם וורמס ששם קץ למאבק האינווסטיטורה בין הקיסר והאפיפיור סביב נושא מינוי הבישופים ומאז הוגבלה אפשרותם של מלכי המערב להתערב בבחירת נושאי תפקידים בכירים בכנסייה ומכאן שהוגבלה אפשרותם למנות איש דת שיסור למשמעתם.

הכנסייה האנגליקנית

הכנסייה האנגליקנית נוסדה כאשר אנגליה פרשה מהכנסייה הקתולית במאה ה־16. סיבת הפרישה הייתה רצונו של המלך הנרי השמיני הנשוי לקתרין מאראגון שלא יכלה כבר ללדת, להינשא לאן בולין ממנה קיווה לקבל בן יורש. הכנסייה הקתולית התנגדה לגירושים והאפיפיור קלמנס השביעי לא אפשר לו להכריז על נישואיו כבטלים מלכתחילה, ולכן גרם המלך לפרלמנט לחוקק סדרת חוקים שביטלה את כוחו של האפיפיור בכנסיית אנגליה והעמיד את עצמו בראש הכנסייה האנגליקנית. תומאס קרומוול היה אחד התומכים הבולטים בהצעה להפוך את המלך הנרי השמיני לראש הכנסייה האנגליקנית ועזר להעביר את "חוק העליונות" שמיסד מעמד זה בפרלמנט.

קיסרופאפיזם בכנסייה המזרחית

הקיסרים של האימפריה הביזנטית, מהמאה ה-5 ועד המאה ה-10, הגנו על הכנסייה והתערבו באדמיניסטרציה שלה. יוסטיניאנוס פרסם צווים דתיים על דעת עצמו או תוך הפעלת סמכותו על הגופים הדתיים על מנת שאלו יפרסמו את הצווים עבורו. כמוהו נהגו גם זנון, בזיליסקוס (Basiliscus), הרקליוס וקונסטנס השני.

אף כי אנשי דת כיוחנן כריסוסטומוס ואתנסיוס התנגדו לבקרת הקיסר על הכנסייה, הבקרה של הקיסר על הכנסייה נהייתה כה הדוקה עד שהחל במאה הרביעית, נטל הקיסר לעצמו את התואר פונטיפקס מקסימוס ומינוי של פטריארך קונסטנטינופול לא היה עובר ללא אישורו.

קיסרופאפיזם היה מקובל גם ברוסיה. כאשר איוואן האיום הכפיף את הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית למרותו. בכך העלה את הקיסרופאפיזם לדרגת שליטה גבוהה יותר מאשר הייתה בימי הקיסרים הביזנטיים. לאחר מותו של הפטריארך אדריאנוס ב-1700, הצאר פיוטר ה-I מנע את בחירת מחליפו, וכעבור 20 שנה, ב-1721 קבע שמעתה בראש הכנסייה לא יעמוד אדם אחד אלא "מועצה רוחנית". מועצה זו, שלאחר זמן כונתה "הסינוד הקדוש", הייתה, בתורה, כפופה לצאר ששימש לה "פוסק עליון". בכך, פטר הגביל את כוחה של הכמורה ולמעשה הכפיף אותה למדינה.

קיסרופאפיזם היה מקובל בכנסייה האורתודוקסית של טורקיה עד 1923 ובקפריסין עד 1977 (עד מותו של הארכיבישוף מקאריוס השלישי).

מחוץ לעולם הנוצרי

מלכי-צדק מתואר בתנ"ך כבעל שתי הסמכויות יחד, מלך ירושלים וכהן לאל עליון.

המלכים החשמונאים, החל בשמעון התרסי ועד אלכסנדר ינאי החזיקו בשתי המשרות, גם כהן גדול וגם נשיא היהודים או מלך יהודה (החל באריסטובולוס הראשון)

בתקופה המאוחרת יותר תופעת השלטון הקיסרופאפיסטי לא הייתה מוגבלת לעולם הנוצרי. הח'ליפה היה בעל הסמכות הרוחנית והגשמית על כל המוסלמים.

ראו גם

• ביזנטיניזם (אנ')

קישורים חיצוניים

• קיסרופאפיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.