מדיניות או אידיאולוגיה של משילות על עמים למדינות זרות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אימפריאליזם היא שיטה מדינית הדוגלת בהרחבת שטח השלטון של המדינה, במטרה להגדיל את כוחה הפוליטי ואת עושרה על ידי השתלטות על ארצות אחרות וניצול משאביהן. מקור השם במושג אימפריה, ריבונות פוליטית, למשל מדינה, השולטת על שטחים נרחבים בהם מתגוררות אוכלוסיות השונות מבחינה אתנית ותרבותית ממרכזה השלטוני. במסגרת האימפריאליזם שלט מיעוט מהמדינה השולטת, על תושבי המדינה הנכבשת. השלטון היה שלטון מפלה, לתושבים המקומיים לא היו זכויות אזרח וכל התנגדות שלהם לשלטון האימפריאליסטי דוכאה תוך שימוש בכוח. במחצית השנייה של המאה ה־19 הפכו מדינות רבות לאימפריאליסטיות. כל אחת מהן ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטחים ומדינות, והדבר הפך למרוץ.
הגל הראשון של האימפריאליזם החל במאה ה־15, ונמשך עד לשנות ה־70 של המאה ה־19 (תקופה שבה הואצה המהפכה התעשייתית). בתקופה זו, הרעיון שהוביל את האימפריאליזם היה רעיון הסחר העולמי החופשי. לשם כך, הוקמו תחנות מסחר אירופיות בחופי כל היבשות. כמו כן, נוצרו קשרים פוליטיים ועסקיים עם השליטים המקומיים למטרת סחר מוזל. התיישבות (קולוניאליזם) התבצעה רק באמריקה. המטרה בהתיישבות בשלב זה לא הייתה להשתלט על האוכלוסייה המקומית ו"לחנך" אותה בדרך אירופית, אלא לגרש או להכחיד אותה לשם ניצול מיטבי של חומרי הגלם שברשותה[דרוש מקור]. הגל הראשון של האימפריאליזם התאפיין במעשי אכזריות כלפי הילידים, בכפיית שיטות עיבוד מסוימות עליהם ובסחר עבדים מפותח (בעיקר בין אפריקה השחורה לקריביים ולברזיל).
הגל השני של האימפריאליזם, המכונה אימפריאליזם מודרני, החל עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־19, והסתיים עם תהליך הדה־קולוניזציה באמצע המאה ה־20, לאחר מלחמת העולם השנייה. בבסיס האימפריאליזם בתקופה הזו עמד רעיון עליונות האדם הלבן על העמים הנכבשים וחובתו להפיץ את תרבותו הנעלה (ואת הנצרות) גם ל"עמים הנחשלים". הגישה המרכזית קבעה כי העולם הטיל על האדם הלבן נטל – ללמד את המקומיים מהי התרבות "הנכונה" ולהביא אליהם את הקדמה האירופית. מבחינה כלכלית, חלה ירידה בגישת הסחר החופשי והמעצמות האימפריאליסטיות העלו מכסי מגן כדי להגן על מוצריהם. הקולוניות (מושבות) לא נתפסו רק כמקור לחומרי גלם, אלא גם כשווקים למוצרים אירופיים. לשם כך השיגו האירופאים, באמצעות עליונותם הטכנולוגית והצבאית, שליטה פוליטית מלאה בקולוניות, כלומר שליטה ישירה, ולא באמצעות שליטים מקומיים כפי שהיה נהוג בגל הראשון. תקופה זו הייתה לשיא ההתפשטות הטריטוריאלית, ומעל 75% מהעולם היה בידי המעצמות האימפריאליסטיות.
יש חוקרים הטוענים כי גם לאחר המאה ה־20 ולאחר תהליך העצמאות שעברו הקולוניות השונות במאה הזו, קיים אימפריאליזם בלתי־פורמלי. לפי גישה זו, הגל השלישי של האימפריאליזם הוא שליטה כלכלית ופוליטית עולמית של מספר קטן של מעצמות ובראשן ארצות הברית (בעבר גם ברית המועצות). המעצמות הללו קובעות את סדר היום העולמי ואוכפות אותו באמצעות גופים הנמצאים תחת שליטתן, כמו האו"ם.
התפשטות מבחינה כלכלית: במאה ה־15 עברה אירופה תהליך של גידול דמוגרפי, שהוביל לפיתוח כלכלי. החל להתפתח מוסד ההלוואות. מנגנון זה אפשר לסוחרים ליטול הלוואות, ששימשו אותם למסעות תגלית; ולקניית סחורות ולמכירתן. בדרך זו התפתח מעמד הבורגנות, והעושר התחלק לעוד ועוד שכבות באוכלוסייה. גופים חדשים כמו בנקים ובורסות אפשרו לאנשים להתאגד ולהשקיע בפרויקטים גדולים כמו מסעות תגלית.
עיור (אורבניזציה): התפתחות מעמד הבורגנות בערים הוביל לתהליך עיור. העיר הגדולה תלויה בסחורות מבחוץ לצורך קיומה, בניגוד לכפר, שיכול לקיים את עצמו.
סקרנות: רצון להבין את העולם ולחקור אותו. תקופה זו התאפיינה בריבוי מאמצים למיפוי. בנוסף, תקופת הרנסאנס העמידה את האדם במרכז (במקום האל) ואת יכולותיו להבין את העולם שסביבו ולהגיע בעצמו למסקנות כלפיו.
במקביל, האסלאם התפשט לאגן הים התיכון והשתלט על החלק הדרום־מזרחי של אירופה (הבלקן). נוצרה מעין סתימה של האזור מבחינת דרכי מסחר ותרבות. הדבר הוביל לכוח דחף למעבר בדרכים חדשות, כך נוצר הדחף לצאת לסחר האטלנטי, שהחל בפורטוגל.
השלטון המרכזי תמך פיזית ותרבותית במסעות השונים. אחד האנשים הבולטים בתקופה זו היה אחיו של מלך פורטוגל, אנריקה הספן, שהיה נוצרי אדוק וראה במסעות הגילוי והכיבוש דרך להפצת הנצרות.
אסיה הייתה מקור למוצרי מותרות עבור אירופאים עשירים: בשמים, משי, פורצלן, תבלינים (ששימשו הן לשימור בשר, שאפשר לספק מזון לקהל רחב יותר, והן כתרופות), סוכר וכו'. אנשים אלו הם שתמכו בכספם את המסעות.
טכנולוגיה ימית – פורטוגל הייתה הראשונה שנתנה את הטון בתחום זה, לא רק מבחינת המשא שמועמס על האוניות אלא גם המרחק שמגיעים אליו. הספינות החדשות שהתפתחו החל במאה ה־15 אפשרו התפשטות למרחקים גדולים.
תאוריה היסטורית־פוליטית גורסת כי האימפריאליזם הוא למעשה המשך ישיר של הקולוניאליזם שהחל במאה ה־15. תאוריה זו טוענת שהקולוניאליזם היה השלב הראשון של האימפריאליזם, השלב שבו התרחשה אירופניזציה – הטמעת התרבות האירופית על ידי קבוצות פריפריאליות בקולוניות. השלב השני היה יישום המרקנטליזם, שמשמעו הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא באותה קולוניה, ולאחר מכן הוצאת העושר מתוכה אל המעצמה השולטת. השלב השלישי, לפי תאוריה זו, הוא השלב האימפריאליסטי, שבו הקולוניות משועבדות לטובת המעצמה.
התאוריה הפסיכולוגית: מניעים של גאווה וכמיהה למעמד ולעוצמה הם שהניעו את המעצמות למעין תחרות לכיבוש טריטוריות. המדינות המערביות חשות עליונות על מדינות הדרום מצד אחד, אך חסרות ביטחון אל מול המעצמות השכנות מצד שני.
התאוריה הכלכלית טוענת שהאימפריאליזם הוא השלב האחרון של הקפיטליזם. היות שלא נשארו מקומות להשקיע בהם באירופה, הייתה יציאה אל טריטוריות בעלות משאבי טבע שונים. זוהי טענה שהועלתה לראשונה על ידי לנין ומאוחר יותר בגישות סוציאליסטיות אחרות.
תאוריה נוספת גורסת כי האימפריאליזם התפתח בעקבות הקמת המפעלים כחלק מהמהפכה התעשייתית שגרמו לייעול ייצור הסחורה. בעקבות הקמת המפעלים נוצרו כמויות גדולות של סחורה באמצעות כוח אנושי מועט, מה שגרם לגידול בשיעורי האבטלה (גורם נוסף לגידול באבטלה היה הגידול הדמוגרפי) ובכמויות הסחורה המיותרת. לכן, נוצר רצון בקרב הממשלות לפתוח שווקים למכירת הסחורה ולהגירה של אזרחים מובטלים למדינות הפחות מפותחות על מנת שיפתחו גם אותן.
את ניתוח התפתחות האימפריאליזם לא ניתן לנתק משני מרכיבים חשובים:
גישת עליונות האדם הלבן – הגישה באותה תקופה הייתה שהעמים באפריקה ובמזרח הם עמים נחותים, ללא תרבות וללא ערכים. גישה זו מכונה "דרוויניזם חברתי". אחד ההוגים שהשפיעו על גישה זו היה הרברט ספנסר, מחבר הספר "שרידותם של החזקים", תפיסתו השפיעה באופן ישיר על המעצמות האימפריאליסטיות.
התפתחות יכולת טכנולוגית – התפתחות אוניות, גשרים, כלי נשק חדשים – כל אלו סייעו להאיץ ולפשט את התהליך האימפריאליסטי.
אימפריאליזם, דף שער בספרייה הלאומית
