ציבא

צִיבָא הוא דמות מקראית, המתוארת בספר שמואל כעבד שאול המלך, ולאחר מכן כעבד לנכדו מפיבושת.

וְדָוִד, עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ, וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִיבֹשֶׁת, לִקְרָאתוֹ; וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים, וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ--וְנֵבֶל יָיִן.

— ספר שמואל ב', פרק ט"ז, פסוק א'

איור מתוך תנ"ך מורגן, דוד בורח מירושלים וציבא נער מפיבושת בא לקראתו

שמו ומוצאו

נראה שמוצא שמו של ציבא הוא מן הלשון הארמית, מהמילה, סיב, שפירושה: לשון ענף. משה צבי סגל מפרש משורש צ-ב-ה, כלומר - רצה, הזדקק לדבר, או שהשם ציבא הוא קיצור של השם ציביהו.^[1] רד"ק בפירושו לשמואל ב', ט' דורש בעקבות רז"ל: ”כן נראה מדברי רז"ל כי ציבא עבד כנעני היה...”.

ברשימת היחס של שבט בנימין בספר דברי הימים א', ח', ט' מופיע השם: צִבְיָא, אך לדעת מיכאל קוכמן חוקר המקרא מדובר במשפחה או קבוצה נבדלת מבני בנימין.^[2]

סיפור המעשה

הקורא נפגש לראשונה עם דמותו של ציבא בספר שמואל ב', פרק ט'. הסיפור המסופר במרכזו של פרק ט' הוא החסד, שעשה דוד למפיבושת בן יהונתן. עיקרו של סיפור זה הוא החסד וקיום ההבטחה, שעושה דוד עם הנותרים בבית שאול. דוד מבקש לברר אם יש עוד צאצא לבית שאול על מנת לעשות עמו חסד. לשם כך הוא מזמן אליו את ציבא, עבד שאול. ציבא מספר לדוד כי ליהונתן נשאר בן נכה רגליים הנמצא בבית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בעיר לִדְבִר. דוד בתגובה קורא למפיבושת ומודיע לו על החסד שיעשה עמו: הוא ישיב לו את הנחלה שירש מפיבושת משאול אביו - וכמסתבר הוחרמה ממנו - וישים אותו בין אוכלי שולחנו. בין מפיבושת וציבא נערו קיים ניגוד. המחבר המקראי מספר כי נכדו של שאול הוא נכה וחסר כל ויש לו ילד אחד ואילו נערו ציבא, הוא בעל מעמד ורכוש. לציבא חמישה עשר ילדים ולרשותו עומדים עשרים עבדים. דוד מכנה את ציבא 'עבד' או 'נער'. על דרך הניגוד מכונה מפיבושת בפי דוד כ'בן אדוניך'. דוד מצווה על ציבא ועבדיו לעבוד את האדמה אשר למפיבושת. תשובת ציבא מנומסת והיא ביטוי להכנעה: ”וַיֹּאמֶר צִיבָא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ”.^[3]

בשמואל ב', ט"ז מסופר על דוד הבורח מירושלים מפני אבשלום. נערו של שאול אשר לאחר מותו של שאול 'עובר בירושה' למפיבושת בא לקראת דוד וברשותו אספקה לדוד ולצבאו. בהיותו ממונה על רכושו של מפיבושת, יש ביכולתו לספק לדוד וצבאו מזון. חשיבות פירוט המזון בשמואל ב' ט"ז א'-ד', היא בהבלטת המחווה של ציבא. לשאלתו של דוד עונה ציבא בפירוט רב. מתוך נימוס לדוד הוא אומר, שהתוצרת ברשותו מיועדת לבית המלך ולנעריו, כלומר לצבאו.^[4] דוד שואל את ציבא: וְאַיֵּה בֶּן-אֲדֹנֶיךָ. שאלתו של המלך נועדה לברר את סיבת העדרו של מפיבושת. ציבא עונה כי אדונו נמצא בירושלים והוא מוסיף את הסיבה כך שתצטייר כנאמרה בפי מפיבושת עצמו: כִּי אָמַר, הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. דוד פוסק מבלי לשאול את מפיבושת: הִנֵּה לְךָ, כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת. בתגובה זו בולטת צורת הדיבור המנומסת של ציבא. ייתכן כי סיפור משני זה בצד מרד אבשלום משקף אנטגוניזם, שהיה קיים בקרב שבט בנימין, שבטו של שאול, שאיבד את המלוכה.^[5]

בשמואל ב' י"ט, מסופר המעשה מנקודת מבטו של מפיבושת. מפיבושת יורד לקראת דוד. הוא טוען בפני דוד, כי ציבא שיקר. דוד פוסק שוב כי: אַתָּה וְצִיבָא, תַּחְלְקוּ אֶת-הַשָּׂדֶה. יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים מתאר את דברי מפיבושת בפירוט רב, ואילו פסיקתו של דוד באה אצל בן מתיתיהו בצורה שונה מן הכתוב במקרא, מפיבושת על פי יוסף בן מתתיהו מקבל את דברי דוד בהכנעה: 'יהי הכל לציבא דיי שהוחזרה לך המלכות'.^[6]

דמותו

הערכת דמותו של ציבא תלויה בשאלה אם הדברים שסיפר לדוד על אודות מפיבושת היו נכונים, או שציבא שיקר, ודברי מפיבושת הם הנכונים. אם ציבא סיפר לדוד את האמת, משמע שהיה אחד מתומכיו הנאמנים ביותר של דוד, שסייע לו בשעתו הקשה. לעומת זאת אם שיקר לדוד - וכך סבורים רוב המפרשים - הרי שהיה תככן ואופורטוניסט, המוכן לבגוד באדונו ברגע שהוא סבור שיש ביכולתו להפיק מכך תועלת, ובוודאי לא הנאמנות לדוד היא שהניעה אותו. בסיפור עצמו אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו, והיא נמסרת להכרעתו של הקורא. הפרשנים הקלאסיים סבורים שציבא שיקר לדוד. במחקר המודרני הדעות חלוקות. רוב הפרשנים סבורים, כאמור, שציבא שיקר, אך חלק מהם מאמינים שהוא דיבר אמת ומפיבושת הוא ששיקר. יש הסבורים שהטקסט מעורפל במתכוון ומאפשר את שתי הפרשנויות הסותרות. הפרשנים הסבורים שציבא שיקר מסתמכים בעיקר על עדות הכתוב שמפיבושת נהג מנהג אבלות: "ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס" למן היום, שדוד נמלט מירושלים בשל המרד ועד שובו. הם טוענים, שלמפיבושת לא הייתה סיבה לנהוג כך אם קיווה לנפילת בית דוד והעובדה שעשה זאת, מעידה על צערו הכן.

לקריאה נוספת

‎

• Stuart Lasine, "Judicial Narratives and the Ethics of Reading: The Reader as Judge of the Dispute between Mephibosheth and Ziba", Hebrew Studies 30 (1989), pp. 49-69
• Jeremy Schipper, "'Why Do You Still Speak of Your Affairs?': Polyphony in Mephibosheth's Exchanges with David in 2 Samuel, Vetus Testamentum 54 (2004), pp. 344-351

הערות שוליים

1. מרדכי צבי סגל, ספרי שמואל, ירושלים: קרית ספר, 1987, ע"מ רצב.
2. מיכאל קוכמן, עולם התנ"ך: דברי הימים א', תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 126.
3. שמואל ב', ט', י"א.
4. השוו דברי אביגיל לדוד: שמואל א' כ"ה, כ"ז.
5. עמוס פריש, הקריעה הגדולה: סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים, באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון, 2013, עמ' 32-31.
6. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 252.