פלישת אלכסנדר הגדול להודו

פלישתו של אלכסנדר הגדול להודו
	אלכסנדר נלחם בפורוס, מאת שארל לה ברן
	אלכסנדר נלחם בפורוס, מאת שארל לה ברן
	מלחמה: מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
תאריכים	327 לפנה"ס – 325 לפנה"ס (כשנתיים)
מלחמה לפני	כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה
מלחמה אחרי	אין - זאת המערכה האחרונה בסדרת הכיבושים של אלכסנדר הגדול
מקום	תת-היבשת ההודית
עילה	פלישתו של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית
תוצאה	ניצחון יווני-מוקדוני
שינויים בטריטוריות	חלק מתת-היבשת ההודית (בעיקר בשטח פקיסטן המודרנית) נכבשת על ידי אלכסנדר הגדול
הצדדים הלוחמים
מוקדון ובעלות בריתה	שאריות מורדים באקטרים; ; מדינות הודיות;
מפקדים
אלכסנדר הגדול	פורוס;
כוחות
	ללא כוחות קבועים

פלישתו של אלכסנדר הגדול להודו החלה בסוף האביב או בתחילת הקיץ 327 לפנה"ס^[1] והסתיימה ב-325 לפנה"ס. הפלישה לא התפתחה למלחמת כיבוש ואלכסנדר הסתפק בשיקום גבולות האימפריה הפרסית ויצירת אזור חיץ בהודו.^[2]

עובדות מהירות תאריכים, מלחמה לפני ...

סגירה

רקע גאוגרפי

ערך מורחב – חבל פנג'אב

האזור שהיה ידוע בעת העתיקה כ"הודו" לא חופף לגבולותיה של הודו המודרנית. אזור זה חולק בשנת 1947 בין הודו המודרנית ופקיסטן, שקיבלו את עצמאותן מהאימפריה הבריטית. אלכסנדר לא העמיק מעבר לעמק האינדוס והפלישה הייתה מוגבלת לשטחן של דרום אפגניסטן ושל פקיסטן המודרניות.

האזור תחום מצפונו בהרי הינדו-כוש הגבוהים ובמרכזו נהר האינדוס הענק שאורכו למעלה מ-3,000 ק"מ, שהוא המאפיין הגאוגרפי העיקרי של האזור. נהר זה היה בעל משמעות היסטורית ותרבותית רבה ואף העניק את שמו לתרבות עמק האינדוס. בחלקו הצפוני של האינדוס הוא מתפצל לחמישה נהרות גדולים, האינדוס עצמו, ג'לום (ביוונית עתיקה: הידספס), צ'נאב, ראבי וסאטלג'. אלה נהרות גדולים שמאפשרים תעבורה ימית נוחה. אלכסנדר ניצל את הנהרות בדרכו דרומה לעבר האוקיינוס ההודי והושיט חלק מצבאו לאורך הנהר.

האקלים באזור מאופיין בשלוש תקופות מוגדרות: העונה החמה (אפריל-יוני), עונת המונסון (יולי-ספטמבר) והעונה הקרה. העונה החמה מתאפיינת בטמפרטורות גבוהות ואילו עונת המונסון גשומה מאוד עם הצפות תכופות. העונה הקרה למרות שמה אינה קרה כל כך והטמפרטורה לא יורדת מתחת לאפס.

רקע פוליטי

עמק האינדוס היה חלק מהאימפריה הפרסית אך ריחוקו ממרכזי השליטה הפרסיים החלישו מאוד את האחיזה הפרסית.^[3] כתוצאה מכך, האזור היה עצמאי כמעט לחלוטין ונהנה מאוטונומיה רבה. חולשת ההשפעה הפרסית באה לידי ביטוי בהשתתפות הדלה של בני המקום בקרב גאוגמלה (331 לפנה"ס). בשביל קרב מכריע זה גייסו הפרסים את כל כוחות האימפריה וההשתתפות ההודית הדלה מצביעה על כך שהשפעת השלטון הפרסי הייתה מינימלית.

בעמק האינדוס התקיימו ממלכות רבות בגודל קטן ובינוני. מלבדן התקיימו ערי מדינה ושבטים עצמאיים. בדומה לאזורים אחרים שאליהם פלש אלכסנדר גם פה חלק ניכר מהמקומיים שיתפו פעולה עם הפולש המוקדוני. חלקם סיפקו לו אספקה וחלקם אף שירתו באופן פעיל בצבאו.

מזרחית לעמק האינדוס התקיימה אימפריית ננדה הגדולה, אם כי ימיה היו ספורים והיא עתידה הייתה להתפרק עד שנת 321 לפנה"ס בעקבות עליית האימפריה המאורית. שמועות על צבאה הענק כביכול, שכלל לפי השמועות למעלה מ-200,000 חיילים וגרוע מכך 3,000 פילי מלחמה הרתיעו את הצבא היווני-מוקדוני מפלישה לשטחה. כתוצאה מכך נאלץ אלכסנדר לפנות דרומה לעבר האוקיינוס ההודי כדי לחזור מערבה, היות שהדרך מזרחה הייתה חסומה במדבר ולחזור על עקבותיו לא רצה כי הייתה בכך הודאה בתבוסתו.

הודים

צבאות הודיים

הצבא ההודי העתיק היה מורכב מארבעה חילות: פרשים, רגלים, מרכבות ופילים. המרכבות יצאו זה מכבר מאופנת הלחימה היוונית ואילו הפיל היה חיה חדשה ובלתי מוכרת.

הפרשים היו מעטים יחסית ולא יעילים. הסוסים ההודים היו קטנים והם נאלצו לייבא סוסים מהצפון. זה הגביל את גודלו של חיל הפרשים ההודי ומנע את פיתוחו.^[4] הפרשים ההודים היו חמושים בחרבות ובחניתות קצרות. הסתערות עם רמחים שלופים, בדומה לחיל הפרשים המוקדוני לא הייתה מקובלת. בגלל חולשת חיל הפרשים ההודי, נותרו בשירות מרכבות הקרב, שנעלמו משדות הקרב האירופאיים מזה מאות שנים, לאחר שהפרשים לקחו על עצמם את תפקידיהם.

המרכבות ההודיות היו גדולות יחסית ובניגוד למרכבות שהיו נפוצות בתקופת הברונזה המאוחרת במזרח התיכון לא שימשו כפלטפורמות ירי מהירות, אלא דמו יותר לעגלות כבדות. המרכבות ההודיות רתומות לשניים או ארבעה סוסים ולעיתים אפילו שישה סוסים. מרכבות אלה היו מתקרבות לאויב, עוצרות או מאטות מאוד ומשמתמשות ביתרון הגובה כדי להמטיר חצים לעבר האויב. לוחמים נוספים שהיו על המרכבה היו חמושים בכלי נשק לקרב פנים מול פנים ואלה מנעו את עליית האויב על המרכבה והגנו על הקשתים.^[5]

הרגלים ההודים היו חמושים ברמחי במבוק קלים ומוגנים בשריון קל. המגן היה עשוי ממסגרת במבוק ועליה נמתח עור קשה. מגן כזה היה יעיל נגד כלי נשק הודיים קלים, אך היה חסר תועלת נגד הסריסות הארוכות של הפלנקס המוקדוני. בנוסף, השתמשו ההודים בקשת ארוכה עשויה מבמבוק.

לוחמה הודית

טקטיקת השדה ההודית התבססה על השימוש בפילי מלחמה. הפילים הוצבו באחד משני אופנים: במרכז המערך הוצבו הפילים במרחק מה זה מזה וביניהם הוצבו רגלים רבים. תפקיד הרגלים היה להגן על הפילים מפני התקפות הכוחות הקלים של האויב שהיו יכולים לפגוע בפילים במיני כלי הטלה. במבנה זה תפקיד הפילים היה לשבור את הקו של היריב, למוטט את המערך שלו ובכך לגרום לעזור לכוחות קלים יותר להשמיד את האויב. טקטיקה אחרת הייתה הצבת הפילים באגפים נגד התקפות פרשים. במבנה זה השתמשו ההודים במראהו של הפיל ובעיקר בריחו העז כדי להרתיע סוסים. הצבת הפילים באגפים הייתה יעילה מאוד נגד איגוף, אך זה הותיר את הפילים חשופים בעצמם לירי חצים. לכן, במערך זה הוצבו בדרך כלל פרשים באגפי הפילים כדי להגן עליהם.

מלבד פילים כללה הזרוע הניידת של הצבאות ההודיים גם מרכבות ופרשים. אלה היו חלשים יחסית בגלל העדר סוסים ראויים. הפרשים הוצבו בדרך כלל באגפים ותפקידם היה הגנתי בעיקרו של דבר. המרכבות נהנו במידה מסוימת מהילת העבר המפואר ויצאו לעיתים לפעולה התקפית.

לוחמת מצור באזור זה הצטמצמה לביצור ערים בחומות אבן שנבנו בבנייה יבשה וגובהן עד 3 - 3 וחצי מטר. לא נמצא תיעוד לשימוש בכלי ארטילריה שהומצאו במערב וככל הנראה הסתערות על חומות העיר הוגבלה לשימוש בסולמות ובאילי ניגוח. בזמן הפלישה של אלכסנדר הגדול ביצורים כאלה היו נפוצים מאוד ונראה שכל הערים החשובות הוקפו בחומה.^[6]

מוקדונים

הצבא המוקדוני

הצבא כלל שלושה מרכיבים עיקריים: בני מוקדון, שכירי חרב ובעלי ברית מהבלקן ובני המזרח. המוקדונים שירתו בעיקר בתור פזטיירוי, כרגלים כבדים בפלנקס. הפזטיירוי היו חמושים ברומח הסריסה שאורכו הגיע עד 5.5 מטרים. חרב קצרה שימשה נשק משני, אם הסריסה נשברה בקרב. למיגונו השתמש במגן פלטה קטן. קסדה ולעיתים שריון קל ומוקיים השלימו את מיגונו של החייל. כמו כן, חיילים מוקדונים הרכיבו את חיל ההיפספסטים, חיילי עלית שחימושם אינו ודאי והוא היה ככל הנראה קל יותר מחימוש החיילים ששירתו בפלנקס, אך כבד יותר מזה שהוקצה לפלטסטים. ייתכן שהיו חמושים בדומה להופליטים יוונים בני התקופה במגן גדול ובחנית קצרה.^[7] חלק קטן מבני מוקדון שירת בחיל הרגלים הקלים, בעיקר בתור קשתים.

הפרשים המוקדונים שירתו בחיל הפרשים הכבדים האליטיסטי, ההטיירוי, והיו נושאי רומח רכובים. הם היו חמושים ברומח קסיסטון ובחרב מעוקלת מעט בשם קופיס, ששימשה כנשק משני. למיגונם עטו שריון גוף וקסדה טובה, אך לא השתמשו במגן. חלק מההטיירוי שירתו באילה (פלוגה) המלכותי המכונה גם האגמה הרכובה ושימשו שומרי ראשו של המלך בקרב. כמו כן שירתו חלק מהמוקדונים בחיל הפרשים הקלים מסוג פרודומוי (סיירים רכובים) שהיו חמושים ברומח, אך מיגונם היה דל.

הצבא התבסס על תיאום בין חיל רגלים כבד ופרשים כבדים.^[8] הרגלים הכבדים היו מסודרים במערך פלנקס צפוף ושימשו בדרך כלל ככוח רתק, שנועד לרתק את האויב לחזיתו, בעוד הפרשים הכבדים שימשו ככוח הלם נייד, שנועד להכריע את הקרב באמצעות הבקעת מערך האויב ומיטוטו. לעיתים, כפי שאירע בקרב גרניקוס, תקפו הפרשים, לאחר הבקעת מערך האויב, את כוחותיו מעורפם, ודחקו אותם לכיוון הפלנקס, ששימש כסדן עליו נחת הפטיש בדמותם של הפרשים הכבדים. תפקיד חיל הרגלים הקל והפרשים הקלים היה להגן על אגפי הכוחות הכבדים ולנצל את מהירותם להטרדת האויב. אף על פי שהצבא כלל יסודות כבדים רבים, הוא היה נייד מאוד ובעל יכולת תמרון גבוהה בשדה הקרב הודות לרבגוניות בין סוגי החיילים השונים שאיפשרה גמישות רבה בהפעלת הצבא.

שכירי החרב מהבלקן כללו בעיקר תראקים, אך גם כמות גדולה של יוונים. יוונים אלה היו במקור חברי הליגה הקורינתית שנוסדה לפני הפלישה של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית. בהתחלה שירתו היוונים מתוקף היותם בעלי ברית, אך לאחר שאלכסנדר הסכים לשחררם מהשירות, רבים התגייסו מחדש, הפעם בתור שכירי חרב.

היסוד המזרחי בצבא גויס מהפרסים ומבאקטרים. באקטרים היו קשתים רכובים מעולים ואלכסנדר נתקל בהם בעת כיבושיו באסיה התיכונה. הטקטיקה האופיינית לפרשים אלה הייתה התקפות פגע וברח. הם היו יעילים במיוחד נגד אויב נייח או במרדף. שילוב הפרסים נעשה בהתאם לרצונו של אלכסנדר ליצור כור היתוך בצבאו בין היסודות היוונים-מוקדונים לנתיניו החדשים. בניגוד לבאקטרים, פרסים רבים שירתו ביחד עם מוקדונים, אפילו בחיל ההטיירוי היוקרתי. הדבר גרם למרמור רב בקרב היוונים והמוקדונים שראו בפרסים ברברים והסתייגו ממתן זכויות שוות לאנשים אלה.

פיקודו של הצבא המוקדוני

הפיקוד העליון היה נתון בידיו של אלכסנדר הגדול.

הלוחמה המוקדונית

ערך מורחב – לוחמה בתקופה ההלניסטית

בקרבות סדורים, הטקטיקה המוקדונית התבססה על תיאום בין חיל רגלים כבד ופרשים כבדים.^[9] הרגלים הכבדים היו מסודרים במערך פלנקס צפוף ושימשו בדרך כלל ככוח רתק, שנועד לרתק את האויב לחזיתו, בעוד הפרשים הכבדים שימשו ככוח הלם נייד, שנועד להכריע את הקרב באמצעות הבקעת מערך האויב ומיטוטו. הרגלים והפרשים הקלים סייעו בהגנה מפני קשתי האויב, הגנו על האגפים וביצעו סיורים.

הטקטיקה של אלכסנדר הגדול הייתה גמישה מאוד והוא התאים את עצמו לתנאים המשתנים. לפני הכניסה להודו לא נתקל צבאו בפילי מלחמה,^[10] אך הצליח למצוא שיטה שהצליחה להביס צבאות הודיים שהיו בהם פילים רבים. כמו כן, השתמש הצבא המוקדוני בתנאי השטח לטובתו. כך למשל הפך האינדוס לכביש מהיר לכיבושה של הודו - האספקה הכבדה הושטה בנהר על גבי רפסודות ענקיות ובכך הקטינה את הצורך בלוגיסטיקה מורכבת.

לעיתים, כפי שאירע בקרב גרניקוס, תקפו הפרשים, לאחר הבקעת מערך האויב, את כוחותיו מעורפם, ודחקו אותם לכיוון הפלנקס, ששימש כסדן עליו נחת הפטיש בדמותם של הפרשים הכבדים. תפקיד חיל הרגלים הקל והפרשים הקלים היה להגן על אגפי הכוחות הכבדים ולנצל את מהירותם להטרדת האויב. אף על פי שהצבא כלל יסודות כבדים רבים, הוא היה נייד מאוד ובעל יכולת תמרון גבוהה בשדה הקרב הודות לרבגוניות בין סוגי החיילים השונים שאיפשרה גמישות רבה בהפעלת הצבא.

הצבא המוקדוני השתמש בטכנולוגיה מתקדמת מאוד לזמנה בכל הקשור למלאכת מצור. היו ברשותו כלי הטלה שונים כמו בליסטראות וקטפולטות לדיכוי ההגנה על החומה. להסתערות השתמשו באילי ניגוח ובמגדלי מצור. הכלים האלה הורכבו אד-הוק בקרב העיר הנצורה ורק החלקים המתכתיים הובלו במטען. השימוש בכלי הטלה אלה לא היה מקובל בשדות הקרב בגלל גודלם הרב.

הכנות לפלישה - מערכה בקופס ובאאורנס

קופס (Κωφής קופס) הוא שמו היווני של נהר קאבול. באזור זה ייסד אלכסנדר הגדול את אלכסנדריה בקווקז (בגראם המודרנית) כ-60 ק"מ צפונית לקאבול.^[11]

ממלכות פאוראווס

מרד הצבא

מערכה נגד המאלים

סוף מסע המלחמה ומסעו של נארכוס

לאחר ניצחונו של מוקדון, ובמשך כ-200 שנה, בשתי המאות האחרונות לפני הספירה, התקיימה במקום ממלכה הודו-יוונית (Indo-Greek kingdom) (אנ'). זו הייתה ממלכה הלניסטית, שהתפרשה על צפון מזרח תת-היבשת ההודית, וכללה חלקים משטחי אפגניסטן המודרנית, פקיסטן וצפון מערב הודו. במהלך שתי המאות האחרונות לפני הספירה היא נשלטה על ידי יותר משלושים מלכים, שלעיתים קרובות התנגשו זה עם זה.

הממלכה האינדו-יוונית בתת-היבשת ההודית התחלקה בסופו של דבר למספר ממלכות משנה. שפת השלטון הייתה יוונית, בעוד העם המשיך לדבר בשפה המקומית. המלכים המקומיים קיבלו עליהם את התרבות ההלניסטית ונשארו בתפקידם. השלטון היה סובלני לדתות המקומיות, ובלבד שהמקומיים יכבדו גם את האמונות ההלניסטיות.

במהלך שתי מאות שנות שלטונם, שילבו המלכים ההודו-יוונים את השפות והסמלים היוונים וההודים, כפי שניתן לראות על מטבעותיהם, ושילבו רעיונות יוונים והודים, כפי שנראו בשרידים הארכאולוגיים. לפיזור התרבות ההודו-יוונית היו השלכות שמורגשות עד היום, בעיקר בהשפעת האמנות היוונית-בודהיסטית. נראה כי האתניות של ההודו-יוונית הייתה היברידית. החיילים והמתיישבים ההלניסטיים נישאו למקומיים, ולאחר כמאתיים שנות שלטון הייתה כבר היטמעות מוחלטת של המתיישבים היווניים באוכלוסייה המקומית.

מקורות עתיקים

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.^[12]

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס^[13] וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:

אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.^[14]
היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.^[15] כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
סיכום להיסטוריה של טרוגורס, ספרים 11 - 12, יוסטינוס. ספרו של יוסטינוס הוא המרושל מכולם והכי פחות אמין^[16]

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו.^[17] למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

מחקרים מודרניים

במהלך השנים נכתבו מאות ספרים ומאמרים אודות אלכסנדר הגדול. רשימה קצרה זו סוקרת מדגם מייצג מהספרות הקיימת על הנושא.^[18]

דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
ביל יני, אלכסנדר הגדול - לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן - (מהדורה ראשונה בשנת 2010)
הרולד למב, אלכסנדר מוקדון - המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967.
קלושה פאול, אלכסנדר הגדול, ת"א: מזרחי, 1963

Pierre Herman Leonard Eggermont, Alexander's Campaign in Southern Punjab, Peeters,
Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press, 1992.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press, 1994.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press, (1997).
Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of .Alexanders' Empire. Blackwell publishing, 2006.
Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the great, Cambridge University Press, 2008.
Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss., 1973.
W. W. Tarn, Alexander the Great. Cambridge: Cambridge University Press, 1948.
Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003.
Kaushik Roy, India's Historic Battles: From Alexander the Great to Kargil, Permanent Black, 2004

סרטים דוקומנטריים

סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול - מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000) פרק 4

מאמר על פורוס באתר ליוויוס (באנגלית)
מרד בהיפסיס באתר ליוויוס(הקישור אינו פעיל, 22.12.2023) (באנגלית)
לוחמה הודית עתיקה (באנגלית)
היסטוריה צבאית של הודו באתר של משרד הביטחון הפקיסטני. (באנגלית)
קשרים בין הודו לעולם היווני
כתבה של רקש קרישנן סימהא
כתבה נוספת
המלך הנשכח
סקירת סרט סיקנדר באתר פותוס

[1]
ראו תארוך ליציאתו מבאקטריה - Waldemar Heckel (2006), p 26
[2]
Waldemar Heckel (2008), p 112
[3]
Heckel (2008), p. 112
[4]
Kaushik Roy p 15
[5]
פרק התקופה הוודית באתר המוקדש ללוחמה הודית עתיקה
[6]
פרק לוחמת מצור באתר משרד הביטחון הפקיסטני
[7]
Nich Secunda, Alexander The Great his armies and camaigns, osprey, 1998, p 41 - 42
[8]
N. G. L. Hammond,The Battle of the Granicus River, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73
[9]
N. G. L. Hammond,The Battle of the Granicus River, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73
[10]
אריאנוס מזכיר פילי מלחמה בצבא הפרסי בקרב גאומגלה, אך הם לא לקחו חלק פעיל בקרב
[11]
מדידת מרחק בעזרת מפה של גוגל
[12]
על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420
[13]
Cleitarchus(הקישור אינו פעיל, 22.12.2023)
[14]
על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356 - 323, university of california press, p 569
[15]
P. A. Brant, Persian accounts of Alexander's campaigns, The Classical quarterly new series vol 12 No 1, may 1962 p 141 - 155
[16]
על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great Cambridge university press, 2008 p 9
[17]
Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8
[18]
פרופ' בדיאן סקר את הספרות העיקרית שנכתבה בין 1948 ל-1967 במאמר זה: E. Badian, Alexander the Great, 1948-67, The Classical World, Vol. 65, No. 2 (Oct., 1971), pp. 37-56 המשך המאמר ב: The Classical World, Vol. 65, No. 3 (Nov., 1971), pp. 77-83P.

[1] [1]
ראו תארוך ליציאתו מבאקטריה - Waldemar Heckel (2006), p 26

[2] [2]
Waldemar Heckel (2008), p 112

[3] [3]
Heckel (2008), p. 112

[4] [4]
Kaushik Roy p 15

[5] [5]
פרק התקופה הוודית באתר המוקדש ללוחמה הודית עתיקה

[6] [6]
פרק לוחמת מצור באתר משרד הביטחון הפקיסטני

[7] [7]
Nich Secunda, Alexander The Great his armies and camaigns, osprey, 1998, p 41 - 42

[8] [8]
N. G. L. Hammond,The Battle of the Granicus River, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73

[9] [9]
N. G. L. Hammond,The Battle of the Granicus River, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73

[10] [10]
אריאנוס מזכיר פילי מלחמה בצבא הפרסי בקרב גאומגלה, אך הם לא לקחו חלק פעיל בקרב

[11] [11]
מדידת מרחק בעזרת מפה של גוגל

[12] [12]
על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420

[13] [13]
Cleitarchus(הקישור אינו פעיל, 22.12.2023)

[14] [14]
על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356 - 323, university of california press, p 569

[15] [15]
P. A. Brant, Persian accounts of Alexander's campaigns, The Classical quarterly new series vol 12 No 1, may 1962 p 141 - 155

[16] [16]
על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great Cambridge university press, 2008 p 9

[17] [17]
Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8

[18] [18]
פרופ' בדיאן סקר את הספרות העיקרית שנכתבה בין 1948 ל-1967 במאמר זה: E. Badian, Alexander the Great, 1948-67, The Classical World, Vol. 65, No. 2 (Oct., 1971), pp. 37-56 המשך המאמר ב: The Classical World, Vol. 65, No. 3 (Nov., 1971), pp. 77-83P.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

רקע גאוגרפי

רקע פוליטי

הודים

צבאות הודיים

לוחמה הודית

מוקדונים

הצבא המוקדוני

פיקודו של הצבא המוקדוני

הלוחמה המוקדונית

הכנות לפלישה - מערכה בקופס ובאאורנס

ממלכות פאוראווס

מרד הצבא

מערכה נגד המאלים

סוף מסע המלחמה ומסעו של נארכוס

מקורות עתיקים

מחקרים מודרניים

סרטים דוקומנטריים

רקע גאוגרפי

רקע פוליטי

הודים

צבאות הודיים

לוחמה הודית

מוקדונים

הצבא המוקדוני

פיקודו של הצבא המוקדוני

הלוחמה המוקדונית

הכנות לפלישה - מערכה בקופס ובאאורנס

ממלכות פאוראווס

מרד הצבא

מערכה נגד המאלים

סוף מסע המלחמה ומסעו של נארכוס

מקורות עתיקים

מחקרים מודרניים

סרטים דוקומנטריים

רקע

צבאות ופיקוד

מהלך המערכה

השלכות ניצחונו של מוקדון: ממלכה אינדו-יוונית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים