פאול ריי

פאול לודוויג קארל היינריך ריי (בגרמנית: Paul Ludwig Carl Heinrich Rée ;‏ 21 בנובמבר 1849 - 28 באוקטובר 1901) היה פילוסוף, סופר ורופא, גרמני ממוצא יהודי.^[1] הוא ידוע בעיקר בשל ידידותו עם לו סלומה ועם פרידריך ניטשה, והיה בר פלוגתא שלו בחקר תולדות המוסר.

פאול ריי
Paul Rée

פאול ריי (במרכז) לצד ניטשה ולו סלומה
לידה	21 בנובמבר 1849 Niepars, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
פטירה	28 באוקטובר 1901 (בגיל 51) גראובינדן, שווייץ
שם לידה	Paul Ludwig Carl Heinrich Rée
מקום קבורה	San Gian (Celerina)
זרם	פוזיטיביזם
תחומי עניין	פילוסופיה של המוסר, אבולוציה
עיסוק	פילוסוף, סופר, רופא
הושפע מ	אריסטו, צ'ארלס דרווין, ז'אן-בטיסט דה לאמארק, ארתור שופנהאואר, ז'אן דה לה ברייר, פרנסואה דה לה רושפוקו, פרידריך ניטשה, לו אנדריאס-סלומה
השפיע על	פרידריך ניטשה
מדינה	ממלכת פרוסיה

ביוגרפיה

תחילת דרכו

ריי נולד בברטלשאגן, פרובנציית פומרניה, בפרוסיה באחוזת אצולה ("Rittergut Adlig Bartelshagen am Grabow") ליד החוף הדרומי של הים הבלטי. הוא היה הילד השלישי להורים ממשפחות של יהודים מתבוללים,^[1] אדון האחוזה פרדיננד פיליפ ריי מהמבורג וג'ני ג'ולי פיליפין ריי (לבית ג'ני אמילי ג'ולי ג'ורג'ין ג'ונאס).

מעמדו החברתי של ריי, כבנו של איש עסקים עשיר ובעל קרקעות, אפשר לו ללמוד פילוסופיה ומשפטים באוניברסיטת לייפציג. ריי גם קיבל קצבה חודשית ממשפחתו שאפשרה לו להתמקד בלימודיו. בתקופה זאת הוא קרא את דרווין, שופנהאואר ואת המורליסטים הצרפתים, בהם ז'אן דה לה ברייר ופרנסואה דה לה רושפוקו.

הגות וקריירה

ריי ריכז את מחקריו המגוונים בספרו הראשון משנת 1875 "עיונים פסיכולוגיים" (Psychologische Beobachtungen), המתאר את הטבע האנושי באמצעות אפוריזמים ומקסימות.

כל פעולה נובעת מפסיפס של מניעים מבלי שנוכל להבחין מכמה אנוכיות, יוהרה, גאווה, פחד, זולתנות וכו' היא מורכבת. הפילוסוף, שלא כמו הכימאי, אינו יכול להוציא לפועל ניתוח כמותי ואיכותי.
יתרה מזאת, הביטויים "אגואיזם", "יוהרה" וכו' אינם עולים בקנה אחד עם הרגשות שהם מציינים; למעשה הם רק מצביעים.
***
בדרך כלל אנו חושבים שהפעולות שלנו נקבעות על ידי העקרונות שלנו, כשלמעשה העקרונות שלנו נקבעים על ידי הפעולות שלנו.

המקור בגרמנית

Jeder Handlung liegt ein Mosaik von Motiven zu Grunde, ohne daß wir zu erkennen vermöchten, aus wieviel Egoismus, Eitelkeit, Stolz, Furcht, Nächstenliebe ec. es zusammengesetzt ist. Der Philosoph kann nicht, wie der Chemiker, eine qualitative und quantitative Analyse zur Anwendung bringen. Außerdem decken sich die Ausdrücke Egoismus, Eitelkeit ec. keineswegs mit den Empfindungen, welche sie bezeichnen: sie sind eigentlich nur Fingerzeige.

Gewöhnlich glauben wir die Handlungen nach unseren Principien einzurichten, wenn wir in Wahrheit die Principien nach unseren Handlungen einrichten

— 47–46§§ ,(1875) Psychologische Beobachtungen

באותה השנה השלים דוקטורט על מושג ה"אצילי" או ה"נאה" (כטוב מוסרי) באתיקה של אריסטו (Über den Begriff des Schönen [sittlich Guten] in der Moralphilosophie des Aristoteles).^[2]

ריי וניטשה הכירו לראשונה בבזל, באביב 1873, כשריי עדין עבד על הדוקטורט שלו, לאחר שנפצע במלחמת פרוסיה–צרפת, והידידות ביניהם נמשכה כשבע שנים.^[3] שיחותיהם המרובות הולידו את ספרו השני של ריי "מקורן של ההרגשות המוסריות" (Der Ursprung der moralischen Empfindungen) משנת 1877.^[3] הספר נכתב ברובו בסתיו של אותה השנה בסורנטו, שם עבד לצד ניטשה, בהזמנת מאלוידה פון מייזנבוג (אנ'). הספר ביקש לענות על שתי שאלות. ראשית, ריי ניסה להסביר את התרחשותם של רגשות אלטרואיסטיים בבני אדם. שנית, ריי ניסה להסביר את התהליך הפרשני שמוביל להתייחסות לרגשות אלטרואיסטיים כמוסריים. ריי חזר על המסקנות של ספרו הראשון, וטען כי אלטרואיזם הוא דחף פסיכולוגי אנושי מולד, שבמהלך מאות שנים התעצם בברירה טבעית.

בהקדמה לספר, ריי טען כי תהליך הכתיבה היה אינדוקטיבי. הוא צפה תחילה בתופעות האמפיריות שלדעתו מהוות את טבעו המוסרי של האדם, ולאחר מכן בחן את מקורותיהן. במבוא ריי כתב כי הוא יצא מנקודת הנחה שאנו חשים כי פעולות מסוימות הן טובות ואחרות רעות, כאשר התחושה של פעולות רעות מולידות את רגש האשמה. ריי היה שותף לדעתם של פילוסופים רבים שדחו את מושג הרצון החופשי, אשר לדידו הוליד את תחושת הצדק. ריי דחה הסברים מטפיזיים אודות מקורם של הטוב והרע. הוא חשב שההסברים הטובים ביותר הם אלה שהציעו דרווין ולאמארק, שמצאו את מקורן הסיבתי הטבעי של התופעות המוסריות. ריי טען שהרגשות המוסריים שלנו הם תוצאה של שינויים שהתרחשו במהלך דורות רבים. כמו לאמארק, ריי טען שניתן להוריש הרגלים נרכשים לדורות מאוחרים יותר כמאפיינים מולדים. כהרגל נרכש, התנהגות אלטרואיסטית הפכה בסופו של דבר למאפיין מולד. התנהגות אלטרואיסטית הייתה כל כך מועילה, טען ריי, שהיא זכתה לשבחים ללא תנאי, כמשהו טוב בפני עצמו, מלבד תוצאותיה.

הפילוסופיה של המוסר עוסקת בפעולות אנושיות. בהתחלה היא קובעת שפעולות מסוימות מורגשות כטובות, אחרות כרעות; שפעולות רעות מעוררות לעיתים קרובות חרטה; בגלל מה שנקרא חוש הצדק אנו דורשים ענישה על פעולות רעות. תופעות מוסריות אלו נחשבות לרוב למשהו על חושי - קולו של אלוהים, כפי שניסחו זאת התאולוגים. במאמרו "הדת בגבולות התבונה בלבד", קאנט הכחיש באופן נחרץ את ההתקשורת, אותה מכנה הכנסייה התגלות, בין העולם הזה לאחר. הוא גם הוכיח ב"ביקורת התבונה הטהורה" ששום ידיעה אודות הטרנסצנדנטי אינה מן האפשר, מכיוון שכושר ההכרה שלנו תקף רק במרחב ובזמן. למרות כל זאת, אפילו קאנט ראה בתודעה המוסרית משהו טרנסצנדנטי, במידה מסוימת התגלות מהעולם הטרנסצנדנטי. יש להודות, לפני הופעת תורת האבולוציה, לא ניתן היה להסביר רבות מהתופעות הללו על ידי סיבות אימננטיות, והסבר טרנסצנדנטי מספק בהרבה מאשר היעדר כל הסבר. אולם כיום, מאז כתיבתם של למארק ושל דרווין, ניתן לייחס תופעות מוסריות לסיבות טבעיות בדיוק כמו תופעות פיזיקליות: האדם המוסרי אינו קרוב יותר לעולם המובן מאשר האדם הפיזי. הסבר טבעי זה נשען בעיקרו על הטענה הבאה: החיות הנעלות יותר, התפתחו בברירה טבעית מהנחותות יותר, למשל, בני אדם מקופים. אני לא נכנס לטעמים לטענה זו. שכן אני מחשיב אותה כמוכחת על ידי כתבי דרווין, ובחלקה כבר על ידי אלה של למארק. כל מי שסבור אחרת, יכול באותה מידה גם לעזוב את העבודה הנוכחית מבלי לקרוא בה: אם הוא מכחיש את הנחות היסוד, אין הוא יכול להסכים עם המסקנות.

המקור בגרמנית

Die Moralphilosophie beschäftigt sich mit den Handlungen der Menschen. Vorallem konstatirt sie, dass gewisse Handlungen als gut, andere als böse empfun-den werden; dass auf böse Handlungen oft Gewissensbisse folgen; dass wir ver-möge des sogenannten Gerechtigkeitsgefühls für schlechte Handlungen Strafefordern.Diese moralischen Phänomene werden vielfach als etwas Uebersinnliches -als die Stimme Gottes, wie die Theologen sagen - betrachtet. Selbst Kant, ob-gleich er in seiner Schrift »Die Religion innerhalb der Grenzen der blossen Ver-nunft« jene Kommunikation zwischen dieser und jener Welt, welche die Kirche Offenbarung nennt, entschieden geleugnet und ausserdem in der »Kritik der reinen Vernunft« bewiesen hatte, dass überhaupt gar keine Erkenntniss des Trans-scendenten möglich ist, weil unser Erkenntnissvermögen nur innerhalb vonRaum und Zeit Gültigkeit hat, - selbst Kant sah in dem moralischen Bewusstseintrotz alledem etwas Transscendentes, gewissermassen eine Offenbarung aus dertransscendenten Welt. Freilich, bevor die Entwicklungstheorie auftrat, konntenmanche dieser Phänomene durch immanente Ursachen nicht erklärt werden, undgewiss ist eine transscendente Erklärung weit befriedigender, - als gar keine.Jetzt aber, seit La Marek und Darwin geschrieben haben, können die mo-ralischen Phänomene eben so gut auf natürliche Ursachen zurückgeführt wer-den, wie die physischen: der moralische Mensch steht der intelligiblen Weltnicht näher, als der physische Mensch.Diese natürliche Erklärung fusst hauptsächlich auf dem Satz:Die höheren Thiere haben sich durch natürliche Zuchtwahl aus den niederen,die Menschen sich aus den Affen entwickelt.Auf eine Begründung dieses Satzes gehe ich nicht ein. Denn ich halte ihndurch die Schriften Darwins und zum Theil schon durch die La Marek's für be-wiesen. Wer anderer Meinung ist, mag auch diese Abhandlung ungelesen lassen:da er die Voraussetzung läugnet, kann er die Folgerungen nicht zugeben

— (1877) Der Ursprung der moralischen Empfindungen

בתחילת ידידותם, ניטשה חש הערכה רבה כלפי ריי וגם בהשתפעו אימץ את המתודה של כתיבת באפוריזם, החל מספרו "אנושי, אנושי מדי". בכרך הראשון של ספר זה התייחס לריי (מחברו הגרמני של "עיונים פסיכולוגיים") כממשיך דרכם של ”לרושפוקו ואמני בחינת הנפש הצרפתים האחרים [...] [ה]דומים לצלפים הפוגעים פעם אחר פעם בעיגול השחור שבמרכז המטרה - אך זהו בעצם טבע האדם”.^[4]

אולם, בהקדמה לספרו לגנאלוגיה של המוסר (1887), אף שהעיד כי "מקורן של ההרגשות המוסריות" היווה לו מקור השראה עיקרי, ניטשה תקף בחריפות את מסקנותיו כפשטניות ותועלתנותיות:

את הדחיפה הראשונה להשמיע משהו מהשערותי על מוצא המוסר, נתן לי ספרון בהיר, שקוף, פיקח, ואף בפיקחות של זקנה, ממנו עלה לנגד עיני לראשונה בצורה בהירה סוג מהופך ונלוז של השערות גֵניאלוֹגיוֹת, זה הסוג האנגלי האמיתי והוא משך אותי בזה כוח המשיכה החבוי בכל המנוגד, האנטיפודי. שמו של הספרון היה "מקורן של ההרגשות המוסריות" ומחברו ד"ר פאול רֵי; שנת הופעתו 1877. ייתכן שמעודי לא קראתי דבר שכל משפט ומשפט בו, כל היקש, יעוררו את שלילתי אותם במידה שעורר ספר זה: אך ללא שמץ של מרירות ורוגז.

— ניטשה, לגנאלוגיה של המוסר, "הקדמה" §4 (תרגום: ישראל אלדד)

ידידותו של ריי עם ניטשה התפרקה כחמש שנים קודם לכן, בסתיו 1882, בין היתר בעקבות יחסיהם המשותפים עם לו סלומה. בשנת 1885 השלים שני חיבורים נוספים, "עליית המצפון" ( Die Entstehung des Gewissens) ו-"ואשליית חופש הרצון" (Die Illusion der Willensfreiheit).

הוא וסלומה חייו יחדיו כחמש שנים בברלין,^[5] עד 1887, כשסלומה נישאה לבלשן פרידריך קרל אנדראס (אנ'). יחיסהם דעכו ודרכיהם נפרדו.

בשנת 1890 השלים לימודי רפואה והתפרנס כרופא במשך עשור.

מותו

ריי מת בנפילה בזמן טיול באלפים הברניים ליד סלרינה, ב-28 באוקטובר 1901.^[6] גופתו נמצאה באותו יום בנהר אין.^[7] לפי הפילוסוף רודיגר ספרנסקי (Rüdiger Safranski) בביוגרפיה שיחבר על ניטשה, רי נפל ממדרון חלקלק ולא ברור אם זו הייתה תאונה או התאבדות. זמן לא רב לפני מותו ריי הצהיר כי ללא התפלספות עדיף לו למות.

ביבליוגרפיה

• Psychologische Beobachtungen. 1875.
• Der Ursprung der moralischen Empfindungen. 1877.
• Die Entstehung des Gewissens. 1885.
• Die Illusion der Willensfreiheit. 1885.
• Philosophie. Nachgelassenes Werk. 1903.
• Gesammelte Werke 1875-1885. Eingeleitet, kommentiert und herausgegeben von Hubert Treiber. de Gruyter, Berlin/ New York 2004. (Supplementa Nietzscheana, Bd. 7), ISBN 978-3110150315

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פאול ריי בוויקישיתוף

• פאול ריי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• רות אלמוג, סיפורה של חברות מהוללה: פאול רה וניטשה, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2005

הערות שוליים

1. Paul Rée, Nietzsche, and the Myth of Libertas • Liberal Arts, liberalarts.org.uk, ‏2020-08-30 (באנגלית בריטית)
2. Brendan Donnellan, Friedrich Nietzsche and Paul Rée: Cooperation and Conflict, Journal of the History of Ideas 43, 1982, עמ' 595–612 doi: 10.2307/2709345
3. ולטר קאופמן,ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט, תרגם מגרמנית ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1982, עמ' 49
4. ניטשה, אנושי, אנושי מדי, כרך ראשון §36
5. Mark M. Anderson, "The Poet and the Muse", The Nation, 3 July 2006, pp. 40–41.
6. Ree, Paul; Small, Robin (1 באוקטובר 2010). Basic Writings. University of Illinois Press. p. 17. ISBN 9780252092244. {{cite book}}: (עזרה)
7. Von der Lippe, Angela (10 בנובמבר 2008). The Truth About Lou: A Novel After Salomé. Counterpoint Press. p. 127. ISBN 9781582436579. {{cite book}}: (עזרה)