עיר המחייבת הרשאות מיוחדות לכניסה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיר סגורה או עיר סודית (ברוסית: Закры́тое администрати́вно-территориа́льное образова́ние - ЗАТО מילולית: "מערך טריטוריאלי־מינהלי סגור" בראשי תיבות: זאט"ו) היא עיר ובה מתקנים צבאיים סודיים או מפעלי תעשייה ומכוני מחקר סודיים ובעלי חשיבות אסטרטגית. ערים כאלה נפוצו בברית המועצות בתקופה הסובייטית. ערים שהכילו מתקנים שהשתייכו לתוכנית החלל הסובייטית כונו "ערי חלל" (космоград, "קוסמוגרד") וערים שהכילו מתקנים שהשתייכו לפרויקט הגרעין הסובייטי נקראו "ערי גרעין" או "ערי אטום" (атомград, "אטומגרד").
מחוזות ברוסיה בהם יש ערים סגורותנקודת ביקורת בכניסה לעיר האטום סברסק
על עיר סגורה חלו מגבלות כניסה ויציאה, היא לא הופיעה במפות (למעט מפות מסווגות) ולא כיוונו אליה שלטי הכוונה בדרכים. האוכלוסייה כללה בדרך־כלל אנשי מקצוע שנבחרו בקפידה כגון מדענים שנהנו בתמורה לכליאתם, למעשה, מרמת חיים גבוהה יחסית, חינוך איכותי וחיי תרבות עשירים. תקלות במתקנים סודיים בערים סגורות שגרמו לאסונות נשארו בגדר סוד, לא דווחו ולא נחקרו כמעט. גם לאחר התפרקות ברית המועצות ישנן ברחבי רוסיה כ־40 ישויות עירוניות בעלות "פוטנציאל מדעי וטכנולוגי גבוה ומערך תעשייתי מדעי־טכנולוגי" הנקראות נַאוּקוֹגְרַד (ברוסית: наукоград, "עיר מדע"[1]) ולהן מעמד מסווג. בנוסף לערים סגורות נסגרו בתקופה הסובייטית מחוזות גבול מסיבות ביטחוניות (כגון קלינינגרד או האיים סארמאה והיומאה), שהכניסה אליהם הותרה לבעלי אישורים מתאימים בלבד. אזורים כאלה התקיימו גם במדינות נוספות בגוש המזרחי כגון הגבול בין שתי הגרמניות, מצידו המזרחי ואזור הספר של צ'כוסלובקיה. ארכיפלגנוביה זמליה נסגר עקב היותו מתקן לניסויים גרעיניים[2].
החל משנות הארבעים החל הממשל הסובייטי להקים ערים סגורות סודיות עבור תעשיית הנשק והתחמושת לטובת המאמץ המלחמתי הסובייטי במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התפתחו ערים סגורות לטובת פרויקטי הגרעין והחלל, בנוסף לתעשיות נשק מתקדמות. שמות הערים היו מיקוד שהורכב משם העיר הגדולה הקרובה ומספר כגון צ'ליאבינסק־70, צ'ליאבינסק־65 וזלטואוסט־35 במחוז צ'ליאבינסק. בשנת 1992 הוציא נשיא רוסיהבוריס ילצין צו נשיאותי שהשיב למרבית הערים את שמן ההיסטורי. היו אלה ערים קטנות יחסית שאכלסו מתקנים סודיים ביותר (כגון כורים גרעיניים או מתקנים להעשרת אורניום), שהיו סודיות לגמרי והכניסה אליהן נאסרה כליל, גם לאזרחים סובייטיים. בנוסף, היו ערים גדולות יותר בעלות חשיבות צבאית כגון סבסטופול, ולדיווסטוק או פרם, שהכניסה אליהן נאסרה לזרים וחלקים מהן היו סגורים.
מיקום הערים הסגורות נבחר במעמקי ברית המועצות, בסיביר או הרי אורל, הרחק מכל גבול. לרוב הוקמו לצד נהרות שאיפשרו אספקה אוטונומית של מים ואנרגיה (באמצעות תחנות כוח הידרואלקטריות). מפעלים להעשרת אורניום הוקמו בסמוך למכרות אורניום ומחצבים נדרשים אחרים (כגון בוקסיט).
שלט המורה על אזור סגור למעבר מלבד לתושבי מז'גורייה (Межго́рье) שבבשקיריה
מבקרים ותושבים נדרשו למערכת של בדיקה, סיווג והנפקת תעודות מעבר, שהופעלה על ידי ה־NKVD ולאחר מכן על ידי ה־KGB. הגישה לעיר הסגורה הייתה מסווגת ומפוקחת. מחסומים לבדיקת תעודות והרשאות הוקמו על דרכי גישה, קילומטרים רבים הרחק מהעיר עצמה. שירותי אוטובוס ורכבת בלתי־מסומנים יצאו מנקודות סודיות ולוחות הזמנים שלהם לא התפרסמו בגלוי, או שנראו כמכוונים לכפר קרוב.
ערים מסוימות, קריטיות במיוחד, הוקפו בגדרות ונשמרו על ידי מגדלי שמירה.
העובדים היו תחת מעקב מתמיד וצמוד של סוכני־חרש, על מנת לוודא נאמנות לשלטון ואי־הדלפה של מידע סודי לגורמי חוץ. על יהודים שעבדו בערים סגורות נאסרה עלייה לישראל גם שנים רבות לאחר שסיימו את תפקידם עקב "ידיעת סודות"[3].
ז'לזנוגורסק (Железного́рск) במחוז קרסנויארסק, היא עיר סגורה הקשורה לפיתוח התעשייה הגרעינית הרוסית שנודעה בשם קרסנויארסק־26. המפעל הוקם ב־1950 להפקת כלי נשק מפלוטוניום. בעיר הוקם על פי הוראה ממשלתית המשרד המזרחי של OKB-1 (שידוע כיום כתאגיד הטילים והחלל "אנרגיה"), בעיר קיימת גם תעשיית חלל ענפה ובה יושבת גם "חברת רצ'טנב - לווייני חלל מודיעיניים"[4]
אוסט־קמנוגורסק (כיום אוסקמן בקזחסטן) כוללת מכונים להפקת והעשרת אורניום.
סארוב (Саро́в) במחוז ניז'ני נובגורוד, נודעה עד 1995 בשם קרמליוב (Кремлёв). כאשר מ־1946 ועד 1991 נקראה בשם ארזאמס־16 (Арзама́с-16). זוהי העיר הסגורה ביותר ברוסיה שהכניסה לזרים אסורה אליה וזהו המרכז למחקר גרעיני של הפדרציה הרוסית. את תפקידה כמרכז תוכנית הגרעין הרוסית קיבלה ב־1946 כאשר נפתח בה מכון המחקר המדעי הסובייטי לפיזיקה ניסיונית[5].
נובואוראלסק, מחוז סברדלובסק - נודעה בעבר כסברדלובסק־44, ממוקמת במזרח הרי אורל כ־70 ק"מ צפונית ליקטרינבורג. התעשייה העיקרית בעיר הוא "מפעל החשמל הכימי של אוראל" (УЭХК) שהוא מכון להעשרת אורניום ופיתוח טכנולוגיית הסרקזות (צנטריפוגות). המפעל נפתח ב־1949 ופועל מאז. במקור הוא נקרא D-1.
אוזיורסק (Озёрск), מחוז צ'ליאבינסק, זוהי עיר סגורה שהוקמה ב־1945 על גדות נהר אירטיש ועד 1994 נודעה העיר בשם צ'ליאבינסק־65 וצ'ליאבינסק־40. ב־1994 העיר נפתחה לציבור ונקראה אוזיורסק. העיר נחשבת לעיר סגורה מאחר שבשטחה נמצא מפעל מאיאק - הספק העיקרי של פלוטוניום ברוסיה. מאיאק הוא מכון למחזור חומרים גרעיניים מכלי נשק גרעיניים מיושנים. המפעל מעסיק כ־15,000 איש ומתפרס על פני שטח של 90 קילומטרים רבועים. המפעל קולט פסולת גרעינית ממפעלי גרעין אחרים ומצוללות גרעיניות שהתיישנו. בעקבות תאונה חמורה שאירעה ב־1957 הנהר הסמוך זוהם קשות[6].
סנז'ינסק (Сне́жинск), מחוז צ'ליאבינסק היא עיר סגורה שהוקמה ב־1957 ביוזמת קיריל שצ'ולקין ונודעה בשם צ'ליאבינסק־70 עד שנת 1991, שנתיים לאחר מכן קיבלה העיר את שמה הנוכחי. סנז'ינסק היא אחת משני מרכזי מחקר של תוכנית הגרעין הרוסית, בעיר ממוקם "מרכז המחקר המדעי הכל רוסי לפיזיקה טכנית - מרכז הגרעין הפדרלי"[7].
לסנוי (Лесно́й), מחוז סברדלובסק היא עיר סגורה במרחק 254 ק"מ צפונית ליקטרינבורג על גדות נהר טורה. העיר נבנתה ב־1947 כאשר מפעל 418 החל להעשיר אורניום להפקת נשק גרעיני. בזמנים שונים נקראה בשם סברדלובסק־45. ב־1992 נחשפה העיר לראשונה והופיעה העיר לראשונה במפות.
סברסק (Се́верск) היא עיר סגורה במחוז טומסק, סיביר, במרחק 15 ק"מ צפונית מערבית לעיר טומסק על הגדה הימנית של נהר טום. הוקמה ב־1949 ונודעה כפיאטי פוצ'טובי (Пя́тый Почто́вый) עד 1954 כששמה שונה לטומסק־7 וזה היה שמה עד 1992. בעיר ממוקמת "החברה הסיבירית למיזמים כימיים" (Сибирский химический комбинат) שהוקמה ב־1954 ואחראית למספר כורים גרעיניים ומפעלים כימיים להפקת/העשרת אורניום ופלוטוניום[8].
זארצ'ני (Заре́чный) במחוז סברדלובסק היא עיר סגורה הממוקמת בצדו המזרחי של נהר פישמה, לא הרחק מיקטרינבורג. העיר קיבלה מעמד של יישוב עירוני ב־1957. בתחומי העיר נמצאת תחנת הכוח הגרעינית בלויארסק.
זלנוגורסק (Зеленого́рск) במחוז קרסנויארסק היא עיר סגורה שבעבר כונתה קרסנויארסק־45 והייתה מעורבת בהעשרת אורניום עבור תוכנית הגרעין הסובייטית. העיר ממוקמת בגדה השמאלית של נהר קאן. העיר נמצאת במרחק 160 קילומטר מהעיר קרסנויארסק[9].
טריוחגורני (Трёхго́рный) היא עיר סגורה במחוז צ'ליאבינסק שהוקמה ב־1952 בשם זלאטואוסט־36. בשטח העיר שוכן מפעל לייצור רכיבים עבור כורים גרעיניים.
סנז'נוגורסק (Снежного́рск), מחוז מורמנסק, הוקמה כיישוב ב־1970 ועשור לאחר מכן הפכה לעיר. בעבר נודעה בשם ו'יוז'ני ומורמנסק־60. המעסיק העיקרי בעיר הוא מפעל האוניות נרפה - המייצר את הצוללות גרעיניות של הצי הצפוני הרוסי.
זנאמנסק (Знаменск), מחוז אסטרחן, היא עיר סגורה לשעבר שנודעה בעבר בשם קפוסטין יאר־1 והייתה המכון הראשון ברוסיה שייצר טילים בעלי טווח ארוך כבר ב־1946. כיום את השם קפוסטין יאר נושא כפר סמוך השוכן לצד שדה ניסויים צבאי.
מז'גורייה (Межго́рье), בשקורטוסטן, היא עיר סגורה שנשאה בעבר את השם אופה־105 (Уфа́-105) ובלורצק־16 (Белоре́цк-16).
ויליוצ'ינסק (Вилючинск), מחוז קמצ'טקה, במזרח רוסיה, היא עיר סגורה שהוקמה ב־16 באוקטובר1968 בשם "סובייטסקי". מ־1970 ועד 1994 העיר נשאה את שם הצופן פטרופאבלובסק־קמצ'טסקי־50. בעיר שוכן מפעל לבניית צוללות (בין השאר גם גרעיניות) וזהו בסיס שייטת הצוללות של צי האוקיינוס השקט הרוסי, שהוקמה ב־1938.
דיקסון (Диксон) במחוז קרסנויארסק הוא כפר במעמד של העיר השוכן במתחם סגור בצפון רוסיה. נמל הים שלו הוא הנמל הצפוני ביותר ברוסיה.
סברומורסק (Северомо́рск) במחוז מורמנסק הוא עיר ימית בצפון רוסיה המאכלסת את הבסיס העיקרי של הצי הצפוני הרוסי, המחזיק בצי צוללות גרעיניות, שחונות בנמל סברומורסק.
זאוזיורסק (Заозёрск) היא עיר סגורה שבתקופה הסובייטית נקראה מורמנסק־150 (Му́рманск-150). זהו הבסיס העיקרי של הצוללות הגרעיניות של רוסיה. הוקם ב־1958.
