Remove ads
עיר המחייבת הרשאות מיוחדות לכניסה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיר סגורה או עיר סודית (ברוסית: Закры́тое администрати́вно-территориа́льное образова́ние - ЗАТО מילולית: "מערך טריטוריאלי־מינהלי סגור" בראשי תיבות: זאט"ו) היא עיר ובה מתקנים צבאיים סודיים או מפעלי תעשייה ומכוני מחקר סודיים ובעלי חשיבות אסטרטגית. ערים כאלה נפוצו בברית המועצות בתקופה הסובייטית. ערים שהכילו מתקנים שהשתייכו לתוכנית החלל הסובייטית כונו "ערי חלל" (космоград, "קוסמוגרד") וערים שהכילו מתקנים שהשתייכו לפרויקט הגרעין הסובייטי נקראו "ערי גרעין" או "ערי אטום" (атомград, "אטומגרד").
על עיר סגורה חלו מגבלות כניסה ויציאה, היא לא הופיעה במפות (למעט מפות מסווגות) ולא כיוונו אליה שלטי הכוונה בדרכים. האוכלוסייה כללה בדרך־כלל אנשי מקצוע שנבחרו בקפידה כגון מדענים שנהנו בתמורה לכליאתם, למעשה, מרמת חיים גבוהה יחסית, חינוך איכותי וחיי תרבות עשירים. תקלות במתקנים סודיים בערים סגורות שגרמו לאסונות נשארו בגדר סוד, לא דווחו ולא נחקרו כמעט. גם לאחר התפרקות ברית המועצות ישנן ברחבי רוסיה כ־40 ישויות עירוניות בעלות "פוטנציאל מדעי וטכנולוגי גבוה ומערך תעשייתי מדעי־טכנולוגי" הנקראות נַאוּקוֹגְרַד (ברוסית: наукоград, "עיר מדע"[1]) ולהן מעמד מסווג. בנוסף לערים סגורות נסגרו בתקופה הסובייטית מחוזות גבול מסיבות ביטחוניות (כגון קלינינגרד או האיים סארמאה והיומאה), שהכניסה אליהם הותרה לבעלי אישורים מתאימים בלבד. אזורים כאלה התקיימו גם במדינות נוספות בגוש המזרחי כגון הגבול בין שתי הגרמניות, מצידו המזרחי ואזור הספר של צ'כוסלובקיה. ארכיפלג נוביה זמליה נסגר עקב היותו מתקן לניסויים גרעיניים[2].
החל משנות הארבעים החל הממשל הסובייטי להקים ערים סגורות סודיות עבור תעשיית הנשק והתחמושת לטובת המאמץ המלחמתי הסובייטי במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התפתחו ערים סגורות לטובת פרויקטי הגרעין והחלל, בנוסף לתעשיות נשק מתקדמות. שמות הערים היו מיקוד שהורכב משם העיר הגדולה הקרובה ומספר כגון צ'ליאבינסק־70, צ'ליאבינסק־65 וזלטואוסט־35 במחוז צ'ליאבינסק. בשנת 1992 הוציא נשיא רוסיה בוריס ילצין צו נשיאותי שהשיב למרבית הערים את שמן ההיסטורי. היו אלה ערים קטנות יחסית שאכלסו מתקנים סודיים ביותר (כגון כורים גרעיניים או מתקנים להעשרת אורניום), שהיו סודיות לגמרי והכניסה אליהן נאסרה כליל, גם לאזרחים סובייטיים. בנוסף, היו ערים גדולות יותר בעלות חשיבות צבאית כגון סבסטופול, ולדיווסטוק או פרם, שהכניסה אליהן נאסרה לזרים וחלקים מהן היו סגורים.
מיקום הערים הסגורות נבחר במעמקי ברית המועצות, בסיביר או הרי אורל, הרחק מכל גבול. לרוב הוקמו לצד נהרות שאיפשרו אספקה אוטונומית של מים ואנרגיה (באמצעות תחנות כוח הידרואלקטריות). מפעלים להעשרת אורניום הוקמו בסמוך למכרות אורניום ומחצבים נדרשים אחרים (כגון בוקסיט).
מבקרים ותושבים נדרשו למערכת של בדיקה, סיווג והנפקת תעודות מעבר, שהופעלה על ידי ה־NKVD ולאחר מכן על ידי ה־KGB. הגישה לעיר הסגורה הייתה מסווגת ומפוקחת. מחסומים לבדיקת תעודות והרשאות הוקמו על דרכי גישה, קילומטרים רבים הרחק מהעיר עצמה. שירותי אוטובוס ורכבת בלתי־מסומנים יצאו מנקודות סודיות ולוחות הזמנים שלהם לא התפרסמו בגלוי, או שנראו כמכוונים לכפר קרוב.
ערים מסוימות, קריטיות במיוחד, הוקפו בגדרות ונשמרו על ידי מגדלי שמירה.
העובדים היו תחת מעקב מתמיד וצמוד של סוכני־חרש, על מנת לוודא נאמנות לשלטון ואי־הדלפה של מידע סודי לגורמי חוץ. על יהודים שעבדו בערים סגורות נאסרה עלייה לישראל גם שנים רבות לאחר שסיימו את תפקידם עקב "ידיעת סודות"[3].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.