עדי שורק

עדי שורק (נולדה ב-1970, נס ציונה) היא סופרת ישראלית, חוקרת ספרות יהודית ועורכת-מייסדת של סדרת הפרוזה "ושתי" בהוצאת רסלינג.

ערך זה עוסק בסופרת, עורכת וחוקרת ישראלית. אם התכוונתם לחייל צה"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים, ראו היכן החייל.

עדי שורק

לידה	1970 (בת 55 בערך) נס ציונה, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
בן או בת זוג	עידן צבעוני

ביוגרפיה

בילדותה ובנעוריה התגוררה בנס ציונה, בקיבוצים אלומות ועין גב, בחיפה ובעיירה פייר לון (Fair Lawn) שבמדינת ניו ג'רזי בארצות הברית. משנת 1992 היא מתגוררת בתל אביב. במשך כעשור התפרנסה מצביעה אמנותית ("שתי צבעיות"). בגיל 27 החלה בלימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב, שאותם סיימה בהצטיינות. במקביל ערכה פעילות תרבותית וערבי קריאה במועדון "הגדה השמאלית".

בשנת 2001 ראה אור ספרה הראשון "שבע מטרוניתות", זוכה המקום השני בפרס מוזס. בשנת 2004 יסדה את "ושתי" – סדרה לפרוזה סיפית מתורגמת בהוצאת רסלינג. הסדרה מתמקדת ביצירות הבוחנות את גבולות הכתיבה, מערבות נושאי טאבו ומאתגרות סוגות ספרותיות. בשנה זו אף ראתה אור הנובלה "חללים" פרי עטה. בשנת 2005 ראה אור ספרה "תיירות פנים", בשנת 2013 התפרסם "לפעמים מאבדים אנשים", זוכה פרס לייב גולדברג, ובשנת 2018 ראה אור הרומן "נתן". בשנת 2019 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.^[1]

בשנת 2014 שבה ללימודים גבוהים לתואר שני, אותם סיימה בהצטיינות יתרה. שם עבודת המחקר שכתבה בחוג לספרות: "ערימה ופקעת – עירוב הגוף והכתב ביצירתו של ש"י עגנון". העבודה דנה בתצורות מורכבות של איסוף ידע בספרות. תצורות אלו קשובות למובנים חושניים (גופניים) שאינם ניתנים לביטוי פשוט במילים והן דומות לערימה (ערימת ספרים, למשל) או לפקעת חוטים. בשנת 2018 החלה בכתיבת דוקטורט בנושא "הספרות כעיר מקלט – קריאה תלמודית ביצירות של ש"י עגנון וז'ורז' פרק" (בית הספר לתרבות, המחלקה לספרות, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' גלילי שחר).

פרסמה עד כה חמישה ספרי פרוזה ושתי נובלות. מלבדם, סיפורים ומסות פרי עטה ראו אור בכתבי עת ובאנתולוגיות שונים כגון: "אורות", "סטודיו", "רסלינג", "הכיוון מזרח", "גרנטה", "מעבורת". לצד פעילותה הספרותית, פועלת כאמנית בין תחומית המציגה מיצבי-כתב.

בת זוג לעידן צבעוני ולהם בן ובת, מתגוררת בתל אביב.

יצירה בפרוזה

"נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים", קובץ סיפורים, ידיעות ספרים (סדרת "ניירות ערך" בעריכת סלין אסייג, עורכת הספר: מעיין איתן) 2024 – אישה יוצאת למסע בעיר. מבטה מתעכב על חסרי הבית ועל האבודים; בזכותם תוכל לבחון מחדש זיכרון משפחתי כמוס. המסע מסתעף כשנשזרים בו קרעי חלום וּוידויים, המסכנים את הסדר הקיים. במהלך הספר האני נעשה גמיש, ואנו נעים עמו: מעיין פלאי נהפך לגל כביר, צמד שדיים נהפך לשלושה, דוב קוטב מאיים לטרוף את הבת הקטנה, הנה אנחנו בערימה של חסרי בית, האם אלה שברי עברנו, או שמא פיסות מעתידנו? אנחנו מתוודעים למתים, מנסים למצוא מרפא לשלושה ילדים קבצנים ובעיקר מבקשים שלא לשכוח בעֵרוּת את מה שכתב הלילה בחפצים.

"ונציה", נובלה, תרסט, (עורך: עודד מנדה-לוי) 2024 – ונציה שוקעת בעקבות קטטה שמסתבכת בין ריבוא תיירים המצלמים את עצמם ב"מוט סלפי". איש אינו יודע כיצד החלה אותה קטטה מחרידה, עד שעלה מן התהום פנקס רשימות השופך אור חדש על האירועים, שאותו כתבה הסופרת A אחת מן הנעדרות הרבות.

"נתן", רומן, כתר, (עורך: עודד וולקשטיין) 2018 – נתן, איש עסקים מצליח שאיבד את פרנסתו והסתבך בחובות כבדים, משאיר את משפחתו בישראל ונוסע לאמריקה לחפש עבודה. הוא ישן אצל ידיד בברוקלין וחולם להתקבל לריאיון אצל איל ההון האל גריפית', שבכוחו – כך מספרים לו – לשנות הכל. בעיר הגדולה נחשפת בפני נתן חברת השפע, בה היה עד לא מזמן שותף מצליח. אך לא רק אמריקה – כסימן לעולם חדש ולתקווה – נחשפת בפניו באופן מתעתע, אלא גם ישראל, מולדתו, שמובנת לו לפתע כמרחב רווי סדקים ופערים. מועמד הרשימה הארוכה בפרס ספיר, זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2019.

"לפעמים מאבדים אנשים", ידיעות ספרים, (עורכת: נוית בראל) 2013 – בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק "לפעמים מאבדים אנשים" – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. זוכה פרס לייב גולדברג לשנת 2012.

"תיירות פנים", קובץ סיפורים, ידיעות ספרים, (עורכת: מיכל בן-נפתלי) 2005 – מקבץ מספר סיפורים קצרים וכן שלושה מחזורים הערוכים על פי סדר הא"ב: "אלף-בית תל אביב", אלף-בית אישה" ו"אלף בית חיפה". לכל מחזור חוקיות כתיבה משלו הקובעת את נושאי הערכים – המרכיבים את הלקסיקון שהוא מייצר. תנועת השפה במקרה זה יוצרת מעברים בין טקסטים אינטימיים לבין טקסטים בעלי אופי לאקוני ורוקמת מעין מילון ומפה פרטיים-ציבוריים.

"חללים", רסלינג, 2004, בתוך "חללים, שדות תעופה, קניון – סיפור ושתי מסות" בשיתוף עם עידן צבעוני ועודד מנדה-לוי – מתאר מסע פרגמנטרי בבתים שונים המצויים במהלך בנייתם וכן במגדלי עזריאלי שאף הם הולכים ונבנים. הגיבורה, צבעת המתמחה בצביעה אמנותית, מתארת את מפגשיה עם פועלים, בעלות-בית, עובדים זרים וארכיטקטים. הטקסט כתוב באופן המשלב מסה ופרוזה.

"שבע מטרוניתות" רומן, ידיעות ספרים, (עורכת: לילי פרי) 2001 – מורכב משתי עלילות מקבילות: האחת מתארת אישה צעירה המתגוררת בדרום תל אביב וכושלת לביים סרט והשנייה מתארת פרגמנטים של זכרונות ילדות. לקראת סוף הרומן מתלכדות העלילות והגיבורות נפגשות בבית חולים שבו הייתה מאושפזת הילדה. איגנץ, הקבצן מספרו של עגנון "אורח נטה ללון", הוא אחת הדמויות בספר – לצד שבע מטרוניתות, פועלים זרים הגרים בסמוך ועוד. זוכה המקום השני בפרס מוזס לכתבי-יד בשנת 1999.

יצירה בין-תחומית

"עיר מקלט" מיצב-כתב ("המקרר", תל אביב 2019) אוצרות: איריס פשדצקי. במרכז המיצב מרצפות טקסטואליות התלויות במכסים של ארגז ארכיב. הן מהדהדות יומן-מקום שנכתב בידי האמנית בכיכר התרבות (כיכר הבימה) בתל אביב, במשך שנה (סתיו 2014 – קיץ 2015) ומתמודדות עם תהום המקלט העצום החפור תחת הכיכר, ועם כיסוייו: דלתות סתרים מרוצפות, הנפתחות בעת מלחמה ומובילות אליו. המבנה הגרפי של העבודה מתכתב הן עם המרצפות המחפות על המקלט בכיכר הבימה והן עם צורת דפי תלמוד העוסקים בערי מקלט. המארג שנוצר מבקש לבדוק מהו מקלט כמבנה לשוני-תרבותי – מתוך עמידה על פערים וזיקות בין עיר המקלט שנועדה למנוע מעגלי דם, לבין המתרחש בתל אביב כיום.

"המבקש לחם" מיצב-כתב ("המקרר", תל אביב 2018) אוצרות: גילי זיידמן ואיריס פשדצקי. במרכז המיצב עומדת עגלת-קניות גדושה בטיוטות ובנירות קמוטים. בה חבויים פרגמנטים המתעדים את הוויית דרי-הרחוב בתל אביב, שברי-ציטוט המתייחסים למצבי עוני וחוסר-בית במסורת היהודית ופסוק-שיר בערבית שניטל מבית עתיק. הם מערבים מארג תרבותי שנוצר בהוויית גלות ייחודית, עם המתקיימים במרחב היום-יום, כגולים בעירנו. מן הצד עורב משקיף על שברי המילים וערֵב להן, כדר-רחוב קדום ועכשווי.

"מואזין" מיצב-סאונד (פסטיבל מוסררה מיקס, 2013) הנחיה והשתתפות בשיתוף עם ליאור פינסקי וסטודנטים מהמחלקה לניו מדיה בבית-הספר מוסררה לאמנות. אוצרים: שרון הורודי ושראון פז. עיבוד מוזיקלי לטקסטים שנוצרו בעת קריאת המואזין בידי סטודנטים שהשתתפו בשיעור כתיבה. צליליו התערבו במעשה ידם והיוו לו השראה משנעתרו לנוכחות המיוחדת במרחב.

"פורנוטומיה" מיצג בין-תחומי ("הבימה", 2001) יחד עם האמנית ורה קורמן והאופנאית נאית רוזנפלדר. אוצרת: נטעלי בראון.

"ושתי" מיצב-כתב (אוניברסיטת תל אביב 2000) יחד עם האמניות רחל מוזס וורה קורמן.

"כפרה" צעדה (רחובות תל אביב, אוקטובר 2000) יחד עם האמנית רחל מוזס, הסופר והעורך עידן צבעוני, אמנים נוספים ואקטיביסטים.

מבחר ספרים בעריכתה – סדרת ושתי

ספרים מתורגמים:

• השימוש במילים – נטלי סארוט (תרגום מצרפתית – חגית בת-עדה), 2004.
• דיוקן האמן ככלב צעיר – דילן תומאס (תרגום מאנגלית – עודד פלד), 2004.
• פריז, צרפת – גרטרוד שטיין (תרגום מאנגלית – עדית שורר, אחרית דבר – ד"ר אורלי לובין), 2004.
• מניפסט החלאה – ואלרי סולאנס (תרגום מאנגלית ועריכה מדעית – דלית באום), 2005.
• פרוסט – סמואל בקט, (תרגום מאנגלית – עדית שורר, תרגום מובאות מצרפתית – הלית ישורון, עריכה מדעית – פרופ' אברהם עוז), 2005.
• אולי הלב – אמילי דיקנסון (בתרגום ובעריכת לילך לחמן), 2006.
• נדז'ה – אנדרה ברטון (תרגום מצרפתית – מיכל בן-נפתלי), 2007
• ממערב לירדן – לילא חלבי (תרגום מאנגלית – דפנה רוזנבליט), 2008.
• האירוע – אנני ארנו (תרגום מצרפתית – נורה בונה), 2009.
• נמר מנייר – זכריא תאמר (תרגום מערבית – אלון פרגמן), 2012.
• אורליה שטיינר – מרגריט דיראס (תרגום – מאיה מיכאלי, עריכה מדעית ד"ר דפנה שניצר), 2014.
• הזיכרון שוחח איתי והסתלק – סלמאן נאטור (תרגום מערבית – יהודה שנהב-שהרבני), 2014.
• אני אצמח ואניב פירות; תאנים – פיאם פילי (תרגום מפרסית – אורלי נוי), 2015.
• טירת אוטרנטו – הוראס וולפול (תרגום מאנגלית – יהונתן דיין), 2017.

ספרי מקור

• חללים, שדות תעופה, קניון – סיפור ושתי מסות, עדי שורק, עידן צבעוני, עודד מנדה-לוי, 2004.
• ספר, ילדות – מיכל בן-נפתלי, 2007.
• על הפרישות – מיכל בן-נפתלי, 2009
• המעבר בתעלות הדמע תקין – נועה צדקה, 2010.

אנתולוגיות ספרות בהשתתפותה (מבחר)

• "תסתכלו עליו", (סיפור), בתוך: "תוכו רצוף אהבה", שי צור ומיכל חרותי (עורכות), הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
• "תמו כלים וניקוד" (מסה), בתוך: "איך נקרא אבות ישורון", לילך לחמן (עורכת), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
• "פליטה" ו"מסגר" (סיפורים), בתוך "שתיים", תאמר מסאלחה, תמר וייס, אלמוג בהר (עורכים), הוצאת כתר, 2014.
• "קשור בסרט" (סיפור), בתוך "גם אצלכם זה בוכה?", ריקי כהן (עורכת), בוקסילה, אסופה דיגיטלית, 2013.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עדי שורק בוויקישיתוף

• "פה ושם", הבלוג של עדי שורק
• מידע על עדי שורק בקטלוג הספרייה הלאומית
• עדי שורק, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• עדי שורק, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• רשימת הפרסומים של עדי שורק, בקטלוג הספרייה הלאומית
• השיחה המפורקת של החיים(הקישור אינו פעיל) – ריאיון עם עינת יקיר באתר של בית אבי חי
• עדי שורק, במיזם "סופרים קוראים" של המרכז לספריות וספרות בישראל
• עדי שורק, איש יונה, באתר כתב העת אורות
• עדי שורק, ארכיטקט בכיכר, כתב העת מעבורת
• עדי שורק, המבקש לחם, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 28.12.2017
• לפעמים מאבדים אנשים, תל אביב, 2013, מתוך מאגר הספרים הסרוקים של הספריה הלאומית – ישראל
• עדי שורק, דף שער בספרייה הלאומית
• עדי שורק, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

על יצירתה:

• רון דהן, עדינות שמובילה את הטקסט, באתר ynet, 27 ביוני 2024
• יוני ליבנה, "נתן": ספר חכם שמאתגר את קוראיו, באתר ynet, 3 בנובמבר 2018
• רן בן-נון, החיבוק האחרון, ידיעות אחרונות, 4.12.2018 [על "נתן"]
• קרן דותן, על קו התפר, ישראל היום, 13.12.2018 [על "נתן"]
• איתן גלס, "נתן": לעדי שורק יש עין חדה ורגישות רבה, באתר הארץ, 21 במאי 2019

• עינת יקיר, העין הרושמת של עדי שורק, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013 [על "לפעמים מאבדים אנשים"]
• אלי אליהו, עדי שורק בודקת את גבולות הספרות, הארץ, "גלריה", 8.7.2013 [על "לפעמים מאבדים אנשים"]
• אלכס בן-ארי, לברוא את הכלי הנכון – על האוסף 'איך נקרא אבות ישורון', מעריב, 14.11.11
• דרור בורשטיין, לדלג בין הרחובות עם האומגה הדמיונית של הקריאה, כתב-העת "רציף", גיליון 1 2007 [על "תיירות פנים"].
• מיכל בן נפתלי, בין הנוף הפיזי לנפשי, בין ערנות לחלימה, נקרא בהשקת הספר, דיזנגוף סנטר, תל אביב, 2006 [על "תיירות פנים"]
• עמרי הרצוג, אזור דמדומים של זמן, מרחב, אשליה / בית של מלים / משא הנשים, באתר הארץ, 21 ביולי 2004 [על "חללים"].