אטלנטה הוקס
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אטלנטה הוקס (באנגלית: Atlanta Hawks) היא קבוצת כדורסל מהעיר אטלנטה שבג'ורג'יה, ארצות הברית, המשחקת בליגת ה-NBA. הקבוצה משובצת בבית הדרום-מזרחי שבאזור המזרח, ומארחת את משחקיה הביתיים באולם סטייט פארם ארנה.
 | |||||
| מידע כללי | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| תאריך ייסוד | 1946 | ||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||
| אולם ביתי | סטייט פארם ארנה (19,445 מושבים) | ||||
| מיקום | אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||
| ליגה | ליגת ה-NBA | ||||
| אזור | האזור המזרחי | ||||
| בית | הבית הדרום-מזרחי | ||||
| היסטוריה |
טריי סיטיז בלקהוקס (1946–1951) מילווקי הוקס (1951–1955) סנט לואיס הוקס (1955–1968) אטלנטה הוקס (1968-הווה) | ||||
| בעלים | טוני רסלר | ||||
| מנכ"ל | טראוויס שלנק | ||||
| מאמן | קווין סניידר | ||||
| צבעי תלבושת | אדום, לבן, זהב, שחור | ||||
| תארים | |||||
| |||||
| תלבושת | |||||
| מדי בית וחוץ של אטלנטה הוקס | |||||
| |||||
| אתר הקבוצה | |||||
הקבוצה מחזיקה במשך הזמן השני הארוך ביותר ללא תואר אליפות ב-NBA (אחרי סקרמנטו קינגס), במשך 64 עונות. אליפות ה-NBA היחידה בה זכתה הקבוצה, כמו גם כל 4 הופעות הגמר שלה, היו כאשר הקבוצה שכנה בסנט לואיס ונקראה "סנט לואיס הוקס".
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
1946–1954: השנים הראשונות
המועדון נוסד בשנת 1946 כ"בפאלו ביזונס", ושיחק באולם באפלו ממוריאל אודיטוריום שבבאפלו, ניו יורק, כשבשורותיה משחק הגארד/פורוורד והמאמן-שחקן דיאנג'לו קינג. ב-27 בדצמבר 1946 החליט הבעלים בן קרנר להעביר את המועדון לעיר מולין שבאילינוי, שהייתה באותו הזמן חלק מאזור הידוע בשם "שלוש הערים"[1] (כיום אזור זה ידוע בכינוי "ארבע הערים"). קרנר שינה את שם המועדון לטריי-סיטיז בלקהוקס, כהתייחסות למלחמת הנץ השחור, שנערכה בעיקר באילינוי. הבלקהוקס הפכו לאחד מ-17 המועדונים המקוריים לאחר האיחוד שנערך בשנת 1949 של ליגת ה-NBA בת ה-12 שנה עם ליגת ה-BAA בת ה-3 שנים. הבלקהוקס הגיעו למשחקי הפלייאוף בעונת הפתיחה של ליגת ה-NBA תחת הנהגתו של המאמן רד אאורבך, אך עונה לאחר מכן, לאחר שהמועדון בחר את בוב קוזי הם ביצעו טעות גסה, כאשר העבירו את הזכויות עליו לשיקגו סטאגס (שבשלב מאוחר יותר העבירו את הזכויות עליו לבוסטון סלטיקס, לאחר שהקבוצה התפרקה ובוצע דראפט מיוחד על שחקני המועדון). ההוקס נכשלו בניסיונם הראשון להגיע אל משחקי הפלייאוף. בשנת 1951 שינה המועדון מיקום ועבר למילווקי, ויסקונסין, והפך למילווקי הוקס.
1965-1954 עדין סנט לואיס תקופת בוב פטיט
בשנת 1954 בחרו ההוקס את בוב פטיט, לימים MVP של העונה הסדירה ב-NBA. למרות זאת, היו ההוקס לאחת הקבוצות הגרועות בליגה, ובשנת 1955 עברו שוב, הפעם לסנט לואיס, מיזורי, יריבתה של העיר מילווקי בתעשיית הבירה, והפכו לסנט לואיס הוקס.
ב-1956 זכה בוב פטיט בתואר MVP של העונה הסדירה ב-NBA, וההוקס בחרו במקום השני בדראפט את ביל ראסל, אבל הם העבירו אותו מיד בטרייד לבוסטון סלטיקס עבור קליף האגן ואד מקולי, אשר לימים יהיו חברי היכל התהילה.[2]
ב-1957 ההוקס סיימו במאזן 34-38, אבל עם זאת, האזור המערבי של הליגה היה חלש ביותר באותה שנה. לאף קבוצה באזור לא היה מאזן חיובי. הם גמרו במקום הראשון באזור שלהם, לאחר שניצחו את מיניאפוליס לייקרס ופורט וויין פיסטונס בשוברי שוויון של משחק אחד. לאחר מכן, הם ניצחו את הלייקרס בגמר המערב כדי לעלות לגמר, והפסידו לבוסטון סלטיקס במותחן גדול בהארכה במשחק השביעי.
ב-1958, לאחר שהצליחו בפעם הראשונה לגמור את העונה במאזן חיובי של 41-31, הם שוב עלו לגמר, בו הם נקמו את תבוסתם מול הסלטיקס מהשנה הקודמת, ניצחו בסדרה 4-2 והשיגו להוקס את אליפות ה-NBA הראשונה והיחידה שלהם. בוב פטיט קלע 50 נקודות במשחק האחרון של הסדרה. בעונה שלאחר מכן בוב פטיט הוביל את ההוקס למאזן 49-23, הטוב ביותר באזור המערבי, הסיבה בגינה זכה בפרס ה-MVP השני שלו.[3]
ההוקס נשארו אחת הקבוצות הבכירות של ה-NBA בעשור הבא. בעונת 1959/1960, תחת המאמן אד מקולי, עלתה הקבוצה לגמר, אך הפסידה לסלטיקס במותחן נוסף שהגיע למשחק מספר שבע. בעונה שלאחר מכן, עונת 1960/1961, עם רכישת הרוקי לני וילקנס, ההוקס חזרו על הצלחתם, אך פגשו שוב את הסלטיקס בגמר ה-NBA של 1961, והפסידו בו בחמישה משחקים.
למרות ההצלחה, הפך הבעלים קרנר למודאג בכל הקשור לאולם המזדקן בן 10,000 המקומות בו שיחקו ההוקס, קייל אודיטוריום. מדי פעם שיחקו ההוקס באולם סנט לואיס ארנה (בעיקר נגד יריבות פופולריות), אך קרנר לא היה מוכן להעביר את הקבוצה באופן מלא לאולם, מכיוון שהוא לא תוחזק כראוי מאז שנות ה-40. קרנר היה מעוניין באולם חדש כדי להגדיל את הרווחים, אך הוא נתקל בסירוב מהעירייה בכמה הזדמנויות.
1965–1982: המעבר לאטלנטה
בתחילת 1967 העמיד קרנר את ההוקס למכירה לזמן קצר.[4] אחד מהמציעים הייתה קבוצה בניו אורלינס בראשות מנחה השידור העתידי של תוכנית האירוח מורטון דאוני ג'וניור, אך העסקה קרסה וקרנר הוציא זמנית את הקבוצה שלו מהשוק.[5]
בשנת 1968, לאחר שלא הצליח קרנר לפתור את בעיית האולם, נמכר המועדון ליזם הנדל"ן, טום קאזנס, ולמושל מדינת ג'ורג'יה לשעבר, קארל סאנדרס, ועבר לאטלנטה, ג'ורג'יה. בעוד שהאולם החדש היה בשלבי בנייה, שיחקו ההוקס באולם של המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, אלכסנדר ממוריאל קוליסאום. הם זכו בתואר אלופת הבית הראשון שלהם בעונת 1969/1970 עם מאזן של 34–48 באזור המערב. חברת הבנייה של קאזנס פתחה במהרה את אולם האומי קולסאום, בן ה-16,500 מקומות, שהיה לאולם חדיש בעיר התחתית של אטלנטה. האולם שימש את ההוקס ואת קבוצת ה-NHL החדשה אטלנטה פליימס בשנת 1972, כשלב הראשון בקומפלקס ענקי לספורט, משרדים, בית מלון, ומסחר, שכיום רובו משמש כיום כמרכז CNN. כמו כן, בשנת 1972 ההוקס הציגו לראשונה לוגו חדש וצבעים חדשים, תוך שהם מחליפים את ערכת הצבעים הירוקים והכחולים שבהם השתמשה הקבוצה במשך שנתיים, לטובת לבן, זהב ואדום, אותם צבעים בהם של הלהבות. צללית ראש הנץ בתוך עיגול נשארה בתור הלוגו של הקבוצה, אם כי בצורה מפושטת.
בשנים הראשונות לאחר מעבר ההוקס לאטלנטה הם הציגו קבוצה מוכשרת, שכללה שחקנים כריקי ג'ביס, ומייקל מגנלי, אך לאחר תקופה זו של הצלחה נכנס המועדון לתקופה של בנייה מחדש. תהליך זה נראה היה בכיוון הנכון, כאשר הקבוצה זכתה בבחירה הראשונה והשלישית בדראפט של שנת 1975, אך הוא נכשל לאחר ששתי הבחירות, דייוויד תומפסון, וגיילורד מקלווין חתמו במועדונים מליגת ה-ABA.
יזם רשת הכבלים והבעלים של אטלנטה ברייבס, טד טרנר, רכש את המועדון בשנת 1977 ושכר את יובי בראון לתפקיד המאמן הראשי.[6] ההוקס היו לקבוצת הכדורסל היחידה בדרום מזרח ארצות הברית, כמו שהאטלנטה ברייבס היו לקבוצת המייג'ור ליג בייסבול היחידה באזור במהלך שנים רבות. בעלותו של טרנר על המועדונים הייתה כלי מרכזי בהישארותם של המועדונים באזור. יובי בראון נבחר למאמן השנה בשנת 1978.
בעונת 1979/1980 סיימו ההוקס את העונה הסדירה במאזן של 32–50 וזכו באליפות הבית המרכזי. היה זה תואר האליפות הראשון שלה בבית המרכזי ותואר שני מאז מעברם לעיר אטלנטה. בעונה שלאחר מכן, עונת 1980/1981 ההוקס התחילו עם מאזן 4-0, ואז הפסידו 13 מתוך 14 המשחקים הבאים. כאשר נותרו עוד 3 משחקים לסיום עונה, פיטרו ההוקס את המאמן הראשי יובי בראון בדרך למאזן של 51–31 של הקבוצה.
1982–1994: תקופת דומיניק וילקינס
בשנת 1982 העביר אליו המועדון את דומיניק וילקינס,[7] לאחר שזה נבחר בבחירה השלישית בדראפט של שנת 1982 על ידי יוטה ג'אז, אך סירב לשחק שם, וקידם את מייק פראטלו לתפקיד המאמן הראשי שנה לאחר מכן. לאחר צניחה במספר הצופים, שיחקו ההוקס 12 משחקי בית במהלך עונת 1984/1985 באולם לקפרונט ארנה שבניו אורלינס, לואיזיאנה. בתקופה זו דומיניק וילקינס זכה בתחרות ההטבעות של משחק האולסטאר של שנת 1985 (מאוחר יותר זכה וילקינס בתחרות זו שוב בשנת 1990), וזאת לאחר יריבות מדהימה עם מייקל ג'ורדן. שחקן נוסף של אטלנטה, ספאד וב, זכה אף הוא בתואר תחרות ההטבעות בשנת 1986, ובאותה שנה גם זכה פראטלו בפרס מאמן השנה ב-NBA.
בין השנים 1985–1989, היו ההוקס בין קבוצות הצמרת של הליגה, כשהם מסיימים את השנים האלו עם מאזן של 50 ניצחונות ומעלה בכל עונה. המועדון זכה בתואר אליפות שלישית של הבית בו שיחקו בעונת 1986/1987 עם מאזן שיא של המועדון 25–57 בעונה הסדירה. הייתה זו האליפות השנייה של הבית המרכזי בה הם זכו, אך הקבוצה לא הצליחה להתקדם מעבר לחצי גמר המזרח במשחקי הפלייאוף, כשהפסידו בשלב זה למי שהיו אלופות המזרח או אלופות ה-NBA, בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס. לאחר מספר עונות בינוניות מונה לני וילקינס לתפקיד המאמן הראשי בשנת 1993.
בעונת 1993/1994, וילקינס הוביל את המועדון ל-57 ניצחונות, כשהמועדון משווה את שיא הניצחונות שלו בעונה הסדירה. ההוקס גם זכו באליפות הבית הרביעית שלהם מאז עבר המועדון לאטלנטה והשלישית בבית המרכזי. וילקינס גם זכה בתואר מאמן השנה באותה עונה, אך הקבוצה כשלה שוב במשחקי הפלייאוף, כשהפסידה לאינדיאנה פייסרס בשישה משחקים בחצי גמר המזרח. העונה גם נפגמה עם העברתו של דומיניק וילקינס, שנשאר הקלע המצטיין של המועדון בכל הזמנים, תמורת דני מאנינג, שבמהרה עזב תחת סעיף שחקן חופשי לפיניקס לאחר סיומה של העונה. ב-6 במרץ 2015 דומיניק ווילקינס קיבל פסל מול הפיליפס ארנה.
1994–2005: תקופת מעבר
בתחילת עונת 1994/1995 ההוקס העבירו את הפורוורד קווין וויליס למיאמי היט עבור סטיב סמית' וגרנט לונג. במהלך העונה המאמן לני וילקינס שבר את שיא הניצחונות למאמן (שהוחזק קודם על ידי רד אאורבך) עם 939 ניצחונות בקריירה. ההוקס הגיעו למקום החמישי בבית המרכזי עם שיא של 42–40, אבל הם נוצחו בסוויפ על ידי אינדיאנה פייסרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
בעונת 1995/1996 ההוקס סיימו במקום הרביעי בבית המרכזי, עם מאזן של 46–36. באמצע העונה הם רכשו את כריסטיאן לייטנר ממינסוטה טימברוולבס. הם הדיחו את הפייסרס המדורגת שלישית בסיבוב הראשון של הפלייאוף בתוצאה 3-2, אך הפסידו בתוצאה 1-4 לאורלנדו מג'יק בחצי הגמר. בערך בזמן הזה הוחלט, שצריך להחליף את ה-omni באולם חדש. ה-omni תוכנן עם פלדת בליה, שנועדה להחליד לתוך אטם מסביב לאולם כדי שיוכל להחזיק מעמד עשרות שנים. עם זאת, המעצבים והאדריכלים לא התחשבו באקלים הסובטרופי הלח של אטלנטה. כתוצאה מכך, הוא לא הפסיק להחליד, ונראה מיושן במקצת למרות היותו בן 25 בלבד. בסופו של דבר, הוחלט שה-Omni ייהרס ועל אותו שטח ייבנה אולם חדש עבור ההוקס.
בעונת 1996/1997 ההוקס התקשו בפתיחת העונה עם מאזן של 6–5, אך עד מהרה הצליחו לחזור למאזן חיובי כשהקבוצה החתימה את קלעי השלשות הנקודות הנרי ג'יימס בדצמבר, ובהמשך שחררה את ברטון לשוק החופשי בינואר לאחר ששיחק רק 24 משחקים. ההוקס רשמו שיא של 2–14 בינואר, שכלל רצף של עשרה ניצחונות, ולאחר מכן החזיקו במאזן שיא של 15–31 בפגרת האולסטאר, ורשמו רצף של 7 ניצחונות במרץ. הקבוצה גם ניצחה 20 משחקי בית רצופים בין 12 בנובמבר ל-12 בפברואר. בסיום העונה ההוקס גמרו במקום השני בבית המרכזי עם מאזן 26–56, בעודם רשמו את מאזן הבית השלישי הטוב בליגה עם 5–36. דיקמבה מוטומבו העמיד ממוצעים של 13.3 נקודות, 11.6 ריבאונדים ו-3.3 חסימות למשחק, זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה בפעם השנייה בקריירה שלו, והוביל את ההוקס להיות הקבוצה עם הדירוג את ההגנתי השלישי בטיבו ב-NBA.[8] בפלייאוף הצליחו ההוקס לעבור בסיבוב הראשון את דטריוט פיסטונס בתוצאה 3-2 אבל הפסידו בסיבוב השני לשיקגו בולס (שלבסוף גם זכו באליפות באותה עונה). לאחר הפלייאוף של 1997, ההוקס חזרו לשחק ב-McCamish Pavilion, כאשר הג'ורג'יה דום שימש למשחקים בעלי קיבולת גדולה יותר, עד שנפתח הפיליפס ארנה לפני תחילת עונת 1999/2000.
בעונת 1997/1998 סיימו ההוקס את העונה הסדירה במקום החמישי במזרח עם מאזן של 50-32. באותה שנה זכה מוטומבו בתואר שחקן ההגנה של השנה בפעם השנייה ברציפות, וגם הפאוור פורוורד אלן הנדרסון זכה בפרס השחקן המשתפר של השנה. למרות זאת, הם הודחו על ידי שארלוט בסיבוב הראשון של הפלייאוף. בעונת 1998/1999, שהייתה מקוצרת עקב שביתת השחקנים, הצליחו ההוקס להשיג מאזן של 31 ניצחונות, אבל לא הצליחו לעבור מעבר לסיבוב השני של הפלייאוף.
בשנת 1999 ביצעו ההוקס טרייד על סטיב סמית' לפורטלנד טרייל בלייזרס תמורת אייזיאה ריידר וג'ים ג'קסון. סמית' היה אחד מהשחקנים הפופולריים ביותר של ההוקס במהלך שנות ה-90, ולא מכבר זכה בפרס האזרחות על שם ג'יי. וולטר קנדי בעבור פעילויות הצדקה הרבות שנטל בהן חלק. בניגוד לו, סבל ריידר מהיסטוריה של בעיות התנהגות בתוך ומחוץ למגרש. התנהגותו הבעייתית המשיכה גם לאחר הגיעו לאטלנטה. ריידר החמיץ את יום מחנה אימונים הראשון ואיחר לשני משחקים. לאחר שנפוצו שמועות כי עישן מריחואנה במלון באורלנדו במהלך מסע משחקים בחודש ינואר, תבעה הנהלת הליגה כי ישתתף בייעוץ לגמילה מסמים, וקנסה אותו בסכום של 200,000 דולר עד שהסכים להשתתף.[9] כאשר הופיע באיחור למשחק בחודש מרץ, שחררה אותו הנהלת המועדון. שנה לאחר מכן העבירו ההוקס גם את ג'קסון. הטריידים של סמית' וריידר גרמו להוקס להידרדר למטה, והם לא הצליחו לחזור אל הפלייאוף במשך תשע העונות הבאות.
בשנת 2001 בחרו ההוקס את הכוכב הספרדי פאו גאסול כבחירה השלישית בדראפט, אך הזכויות עליו הועברו לממפיס גריזליס בטרייד שכלל את שריף עבדור-רחים. בחודש פברואר 2004 שיחק עבור ההוקס שחקן האול סטאר ראשיד וולאס משחק אחד. וואלאס הועבר להוקס מפורטלנד טרייל בלייזרס יחד עם וסלי פרסון תמורת עבדור-רחים, ת'יאו ראטליף ודן דיקאו.[10] במשחקו היחיד בעבור ההוקס השיג וולאס 20 נקודות, 6 ריבאונדים, 5 חסימות, 2 אסיסטים וחטיפה אחת, בהפסדם של ההוקס לניו ג'רזי נטס.[11] לאחר משחק זה הועבר וואלאס לדטרויט פיסטונס בטרייד, שכלל גם את בוסטון סלטיקס. דטרויט שלחה את הגארד בובי סורה, ואת הסנטר ז'ליקו רבראצ'ה, ובחירת סיבוב ראשון בדראפט לאטלנטה. הסלטיקס שלחו גם את הפורוורד כריס מילס לאטלנטה כדי להשלים את העסקה.[12] בשנת 2003 ארחה אטלנטה את משחק האול סטאר, האחרון שקבוצה מאזור מזרח תארח במשך תשע השנים הבאות.
ב-31 במרץ 2004 המועדון נמכר לקבוצת מנהלים בשם Atlanta Spirit LLC על ידי טיים וורנר.[13] במהלך הקדם עונה ההוקס בחרו במקום ה-17 את ג'וש סמית' וגם שלחו בטרייד את ג'ייסון טרי, אלן הנדרסון, ובחירת סיבוב ראשון עתידית לדאלאס מאבריקס, עבור אנטואן ווקר וטוני דלק. לאחר השינוי בבעלות, ההוקס עדיין התקשו, ובעונת 2004/2005 ההוקס היו הקבוצה הגרועה ביותר בליגה עם 13 ניצחונות בלבד. זו הייתה גם השנה שבה זכה הרוקי ג'וש סמית' בתחרות ההטבעות.
2005–2013: תקופת ג'ו ג'ונסון וג'וש סמית'
למרות מאזנם הגרוע בעונה הקודמת, זכו ההוקס רק בבחירה השנייה בדראפט של שנת 2005 (הבחירה הראשונה הלכה למילווקי באקס). בבחירה השנייה בחרו ההוקס את מרווין ויליאמס מאוניברסיטת קרוליינה הצפונית..
בקיץ של שנת 2005 השלימו ההוקס עסקה של "החתם והעבר" (sign and trade) עם פיניקס סאנס שבה קיבלו את ג'ו ג'ונסון תמורת בוריס דיאו ושתי בחירות דראפט עתידיות ראשונות. כמו כן, החתימו ההוקס את זאזה פאצ'וליה ממילווקי באקס. שינויים אלה התרחשו לאחר מה שנראה כמאבקי כוח בין הבעלים של המועדון שנמשכו כמעט שלושה שבועות לפני שהעסקאות נחתמו.[14]
תקווה ליציאה ממצבה העגום של הקבוצה החלה להופיע באופק בתחילת שנת 2007, כאשר ההוקס זכו במקום השלישי בבחירת הדראפט של אותה שנה. הם בחרו את אל הורפורד מאוניברסיטת פלורידה, בחירה שהתבררה כנכונה. הורפורד כמעט והצליח להשיג ממוצעים דו ספרתיים בעונת הרוקי שלו, והוא היה היחיד שנבחר פה אחד לנבחרת הרוקיז של העונה. כמו כן, הוא היה מועמד לתואר רוקי השנה. העונה נפתחה בצורה חיובית כאשר ההוקס גברו במשחק הראשון על דאלאס מאבריקס 101-94, והעלו את רף התקווה של אוהדי הקבוצה. הפעם האחרונה בה הצליח המועדון לנצח במשחק פתיחת העונה היה בשנת 1998, שהייתה גם העונה האחרונה בה הגיעה המועדון למשחקי הפלייאוף. לכבוד עונת 2007/2008, עדכנו ההוקס את צבעי המדים שלהם לכחול, אדום ולבן, וזאת הייתה הפעם הראשונה בה השתמש המועדון בצבעים אלה מאז ימיהם בסנט לואיס.
באמצע העונה ביצעו ההוקס טרייד שהעביר אליהם את מייק ביבי, שהעלה את תקוותיהם לגבי הפלייאוף. בזמן שהתבצע הטרייד היו ההוקס במאזן של 22–28, ולאחר מכן הם הצליחו לנצח 15 מ-32 המשחקים האחרונים של העונה וסיימו את העונה הסדירה במאזן של 37-45. אף על פי שההוקס סיימו את העונה במאזן שלילי, הם הצליחו להתברג לפלייאוף לראשונה מאז שנת 1999. במהלך הפלייאוף ההוקס התחילו להראות שיפור, כשמשכו את מי שלאחר מכן הפכה לאלופת ה-NBA, בוסטון סלטיקס, לסדרה בת שבעה משחקים. ההוקס הצליחו לנצח בכל שלושת משחקי הבית שלהם בפיליפס ארנה, שאירח לראשונה את משחקי הפלייאוף והתמלא עד אפס מקום לראשונה בתולדות המועדון.
בעונת 2008/2009 ההוקס הצליחו לנצח 47 משחקים, וסיימו את העונה במאזן חיובי לראשונה מאז שנת 1999. עם סגל שחקנים שנותר כמעט ללא שינוי מהעונה הקודמת, הצליחו ההוקס לקחת צעד נוסף קדימה בהתפתחות שלהם. גם הפעם נדחפו ההוקס לסדרה בת שבעה משחקים, בסיבוב הראשון של הפלייאוף, אך הפעם נהנו מיתרון ביתיות במשחק המכריע. את היתרון זה ניצלו כדי לנצח בסדרת הפלייאוף לראשונה מאז שנת 1999 נגד מיאמי היט. לאחר מכן, בסיבוב השני של הפלייאוף, ההוקס הודחו בסוויפ בידי קליבלנד קאבלירס.
בעונת 2009/2010 ההוקס הראו שיפור נוסף ביכולתם. הקבוצה ניצחה 53 משחקים במהלך העונה הסדירה, עונה ראשונה עם 50+ ניצחונות לראשונה משנת 1997. אל הורפורד נבחר לראשונה בקריירה למשחק האולסטאר, ויחד עם ג'ו ג'ונסון שגם נבחר, ההוקס שלחו לראשונה מאז שנת 1998 שני שחקנים למשחק האולסטאר. בפלייאוף, לעומת זאת, ההוקס לא הראו שיפור בהישגים. הם גברו על מילווקי באקס בסדרה ארוכה וקשה לאחר שבעה משחקים, אך הובסו בסוויפ בידי אורלנדו מג'יק בחצי גמר המזרח, כאשר כל אחד מהמשחקים היה חד צדדי לחלוטין. לאחר העונה פיטרו ההוקס את המאמן מייק וודסון ומינו במקומו את לארי דרו.
בעונת 2010/2011 נסוגו ההוקס צעד לאחור, כשסיימו את העונה הסדירה עם 44 ניצחונות, אף על פי שהורפורד וג'ונסון נבחרו שוב למשחק האולסטאר. באמצע העונה העבירו ההוקס את מייק ביבי לוושינגטון ויזארדס תמורת קירק היינריך, אך המצב רק הורע כאשר ההוקס הפסידו בששת המשחקים האחרונים של העונה. בסיבוב הראשון של הפלייאוף ההוקס הצליחו לנקום באורלנדו מג'יק על ההפסד בעונה הקודמת בסדרה של שישה משחקים, אך הם נעצרו שוב בחצי גמר המזרח לאחר שהפסידו לשיקגו בולס בתוצאה 2-4.
באוגוסט 2011 נודע כי איש העסקים מקליפורניה אלכס מרואלו יהפוך לבעל רוב המניות של המועדון,[15] אך בנובמבר, עקב שביתת השחקנים, התבטלה העסקה.[16]
בדצמבר 2011 ההוקס החתימו את טרייסי מקגריידי, ג'רי סטקהאוס, ג'ייסון קולינס, ולדימיר רדמנוביץ', ג'נרו פארגו ווילי גרין. הם גם בחרו והחתימו את הרוקי דונלד סלואן ואיבן ג'ונסון בן ה-27. חודש לאחר מכן הם ויתרו על סלואן. ההוקס סיימו את עונת 2011/2012 עם מאזן של 40-26,[17] והעפילו לפלייאוף בפעם החמישית ברציפות. עם זאת, ההוקס הודחו בסיבוב הראשון על ידי בוסטון סלטיקס בשישה משחקים, מה שסיים את רצף שלוש השנים שבהם ההוקס עלו לסיבוב השני של הפלייאוף.
2013–2018: תקופת מייק בודנהולצר
לאחר מספר שנים של דשדוש וחוסר הצלחה, ב-25 ביוני 2012 הוחתם דני פרי, שהיה סגן נשיא סן אנטוניו ספרס, למנהל הכללי של הקבוצה.
במהלך דראפט 2012 בחרו ההוקס בגארד ג'ון ג'נקינס בבחירה ה-23 ובפאוור פורוורד מייק סקוט בבחירה ה-43.
ב-2 ביולי 2012 ההוקס העבירו את הסקורר המוביל ואת האולסטאר ג'ו ג'ונסון לברוקלין נטס עבור ג'ורדן פארמר, אנתוני מורו, ד'שון סטיבנסון, ג'ורדן ויליאמס ויוהאן פטרו, וכמו גם בחירת סיבוב ראשון ב-2013. באותו יום, ההוקס העבירו את הסמול פורוורד מרווין ויליאמס ליוטה ג'אז עבור הרכז דווין האריס.
ב-10 ביולי 2012 ההוקס החתימו את הגארד לו ויליאמס, וב-21 בינואר 2013, בעקבות פציעת שגמרה את העונה של לו ויליאמס במשחק מול ברוקלין נטס, החתימו ההוקס את הגארד ג'נרו פארגו על חוזה ל-10 ימים.[18]
ב-21 בפברואר 2013 ההוקס העבירו את אנתוני מורו לדאלאס מאבריקס תמורת דנטיי ג'ונס. באותו יום הם העבירו בחירה עתידית בסיבוב השני של הדראפט לגולדן סטייט ווריורס בתמורה לג'רמי טיילר, אשר ויתרו עליו 15 ימים לאחר מכן. ההוקס סיימו את עונת 2012/2013 עם מאזן של 44-38, והעפילו לפלייאוף עונה שישית ברציפות. עם זאת, הם הודחו על ידי אינדיאנה פייסרס בשישה משחקים בסיבוב הראשון. עד סוף העונה, כל שחקן שהיה מעורב בטריידים של ג'ונסון ו-וויליאמס רק שנה קודם לכן ההוקס או ויתרו עליו או לא החתימו אותו מחדש.
ולפני עונת 2013/2014 מינה דני פרי את מייק בודנהולצר, שהיה עוזר מאמן בסן אנטוניו, למאמן.[19]
ההוקס נכנסו לדראפט 2013 עם ארבע בחירות. הם בחרו את הרכזים דניס שרדר (בחירה 17) ושיין לארקין (בחירה 18). הם גם בחרו ברכז, רולזינו נטו, עם הבחירה ה-47 ובסמול פורוורד, ג'יימס אניס, עם הבחירה ה-50. עם זאת, ההוקס העבירו את לארקין לדאלאס מאבריקס תמורת זכויות הדראפט של מייק מוסקלה ולוקאס נוגיירה, כמו גם הגארד ג'ארד קנינגהם. הם גם העבירו את זכויות הדראפט של אניס למיאמי היט ושל נטו ליוטה ג'אז, בעד בחירה עתידית בסיבוב השני. ההוקס החזירו את קייל קורבר עם חוזה לארבע שנים של 24 מיליון דולר והחתימו את הפאוור פורוורד פול מילסאפ בחוזה לשנתיים בסכום של 19 מיליון דולר.
ב-26 בדצמבר 2013, הורפורד קרע את שריר החזה הימני שלו, וב-30 בדצמבר הודיעו ההוקס כי הוא יעבור ניתוח ויחמיץ את שארית העונה.
ההוקס סיימו את העונה במאזן של 38-44, מאזן שלילי לראשונה מאז 2008. עם זאת, בגלל חולשת המזרח באותה שנה, הם סיימו בתור המדורגת 8 והעפילו לפלייאוף נגד המדורגת ראשונה במזרח אינדיאנה פייסרס. ההוקס, שהיו מדורגים במקום השמיני, הצליחו למתוח את הסדרה מול הקבוצה מהמקום הראשון לסדרה של שבעה משחקים, אך לבסוף ניצחה אינדיאנה את הסדרה במשחק השביעי.
את עונת 2014/2015, סיימו ההוקס עם המאזן הטוב ביותר במזרח והטוב בתולדות הקבוצה. הצלחתו של בודנהולצר משמעותית מכיוון שבקבוצה לא שיחקו שחקנים שנחשבים מהטופ העולמי, ושחקנים דוגמת קייל קורבר, ג'ף טיג ופול מילסאפ הצטיינו תחת שרביטו. בסיום העונה נבחר בודנהולצר למאמן השנה.[20] בפלייאוף הגיעו ההוקס עד לגמר המזרח בו הפסידו לקליבלנד קאבלירס בתוצאה 0–4.
ב-22 ביוני 2016, ההוקס העבירו את ג'ף טיג לאינדיאנה בעסקה של שלוש קבוצות, מהלך שיעניק להוקס את הבחירה ה-12 של יוטה ג'אז בדראפט 2016.
ב-8 ביולי 2016 הורפורד חתם על חוזה לארבע שנים של 113 מיליון דולר עם בוסטון סלטיקס.[21] ב-12 ביולי 2016 דווייט הווארד הסכים לחזור הביתה לאטלנטה בחוזה לשלוש שנים של 70 מיליון דולר.[22] ההוקס סיימו את עונת 2016/2017 עם מאזן 43–39, מספיק טוב עבור המדורגת החמישית. אבל הם הפסידו בסיבוב הראשון של הפלייאוף לוושינגטון וויזארדס בשישה משחקים.
ב-20 ביוני 2017 הווארד הועבר בטרייד, יחד עם הבחירה ה-31 בדראפט 2017, לשארלוט הורנטס בתמורה למרקו בלינלי, מיילס פלומלי והבחירה ה-41 הכללית באותו דראפט. יומיים לאחר מכן ההוקס בחרו בפאוור פורוורד ג'ון קולינס בבחירה ה-19.[23] ב-13 ביולי 2017 פול מילסאפ עזב את ההוקס כשחתם חוזה רב שנתי עם דנבר נאגטס.[24] ההפסד של הווארד ומילסאפ הוכיח את עצמו כקריטי עבור ההוקס, כאשר הם סיימו את עונת 2017/2018 עם מאזן 24-58, אחרון במזרח, והחמיצו את הפלייאוף בפעם הראשונה מאז עונת 2006/2007.
ב-25 באפריל 2018 החליטו ההוקס והמאמן הראשי בודנהולצר להיפרד.[25] בודנהולצר חתם מאוחר יותר כמאמן מילווקי באקס.
2018–הווה: תקופת טריי יאנג
בדראפט ה-NBA 2018 בחרו ההוקס את לוקה דונצ'יץ' בבחירה השלישית, ומיד העבירו אותו בטרייד לדאלאס מאבריקס תמורת טריי יאנג (שנבחר חמישי) ובחירת דראפט עתידית.[26] בהמשך אותו הדראפט צירפה הקבוצה גם את קווין הרטר (בחירה 19). את עונת 2018/2019 סיימו ההוקס במאזן 29–53 ובמקום ה-12 במזרח.
בדראפט 2019 ההוקס בחרו בבחירה עשירית בקאם רדיש, ועשו טרייד בו צירפו את הבחירה הרביעית באותו דראפט דיאנדרה האנטר (בחירה רביעית).[27] באמצע עונת 2019/2020 צירפו ההוקס את הסנטר קלינט קפלה בטרייד בין ארבע קבוצות, בו ויתרו על אוון טרנר. באותה עונה, כוכב הקבוצה טריי יאנג נבחר לשחק במשחק האולסטאר לראשונה בקריירה, אך לא הצליח לעזור לאטלנטה לסיים את העונה במאזן חיובי, כשסיימו במאזן 20–47 ובמקום ה-14 בטבלת המזרח.
בעקבות העונה הרעה הנוספת,קיבלו ההוקס את הבחירה השישית בדראפט 2020, בה בחרו את אונייקה אוקונגוו. באותו קיץ צירפו ההוקס לשורות הקבוצה גם את בוגדן בוגדנוביץ' ואת דנילו גלינארי. הם גם החתימו את ראג'ון רונדו וכריס דאן כדי לחזק את הקו האחורי שלהם.[28] במרץ 2021 המאמן הראשי פירס פוטר לאחר שהקבוצה פתחה את העונה במאזן של 14-20, ונייט מקמילן מונה למאמן ראשי זמני.[29] לאחר שמקמילן מונה למאמן הראשי, ההוקס התחילו מיד רצף של שמונה ניצחונות. תחת המאמן מקמילן, ההוקס היו במאזן של 27-11, והם גמרו את העונה הסדירה במקום החמישי במזרח ובראש הבית עם מאזן של 31–41.[30] בסיבוב הראשון של הפלייאוף, הם ניצחו 4-1 את הניו יורק ניקס, ובסיבוב השני ניצחו את פילדלפיה 76' בתוצאה 4-3 והעפילו לגמר המזרח. זו הייתה רק הפעם השנייה ב-54 שנים שהמועדון הצליח לעבור את הסיבוב השני בפלייאוף. בגמר המזרח הם הפסידו לקבוצתו של מייק בודנהולצר, מילווקי באקס, בשישה משחקים. ההצלחה בפלייאוף באותה עונה כמעט הבטיחה שמקמילן יפסיק להיות מאמן זמני וימונה באופן רשמי למאמן ראשי; יומיים לאחר שההוקס הודחו, הם הודיעו שמקמילן יחתום לארבע שנים כמאמן ראשי במשרה מלאה.[31] העסקה נסגרה באופן סופי ב-7 ביולי.
ההוקס נכנסו לעונת 2021/2022 עם ציפיות גבוהות בהרבה מהשנה הקודמת בגלל ההופעה המפתיעה שלהם בגמר המזרח בעונה הקודמת, אבל התקשו בהגנה והיו כל העונה סביב 50% ניצחונות. ההוקס גמרו את העונה במקום התשיעי במזרח עם מאזן של 43-39 והעפילו לטורניר הפליי-אין נגד שארלוט הורנטס. ההוקס הצליחו לנצח את שארלוט במשחק הראשון של הפליי-אין וגם לנצח את קליבלנד במשחק השני, והצליחו להעפיל לפלייאוף דרך המקום השמיני, אבל הפסידו כבר בסיבוב הראשון, 1-4, למדורגת ראשונה, מיאמי היט.
נכון להיום ההוקס מחזיקים במקום השני (לאחר סקרמנטו קינגס) ברצף השנים ללא תואר אליפות. כל ההופעות בסדרת הגמר, והאליפות היחידה של המועדון התרחשו כאשר הקבוצה הייתה בסנט לואיס.
אולמות ביתיים
- בפאלו ממוריאל אודטוריום - 1946
- וורטון פילד האוס - 1946-51
- מילווקי ארנה - 1951-55
- קייל אודיטוריום - 1955-68 (באותן השנים המועדון השתמש לעיתים גם באולם סנט לואיס ארנה)
- אלכסנדר ממוריאל אודיטוריום - 1968-72 ו-99–1997
- אומני קוליסאום - 1972-97
- ג'ורג'יה קולסאום - 1997-97 (כמה משחקים שוחקו באולמה של אוניברסיטת ג'ורג'יה טק, אלכסנדר ממוריאל קולסאום; נעשה שימוש בשני האולמות עקב הריסתו של אולם אומני ובנייתו של אולם חדש באותו המקום)
- פיליפס ארנה - 1999-הווה
לוגואים
לוגו הקבוצה בין השנים 1949–1951
לוגו הקבוצה בין השנים 1951–1955
לוגו הקבוצה בין השנים 1955–1957
לוגו הקבוצה בין השנים 1957–1968
לוגו הקבוצה בעונת 1968/1969
לוגו הקבוצה בעונת 1969/1970
לוגו הקבוצה בין השנים 1970–1972
לוגו הקבוצה בין השנים 1972–1995
לוגו הקבוצה בין השנים 1995–2007
לוגו הקבוצה בין השנים 2007–2015
לוגו הקבוצה מאז שנת 2015
מאמני הקבוצה
סכם
פרספקטיבה
הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2023/2024:
| להצגת טבלת מאמני הקבוצה לחצו על "הצגה" משמאל | ||||||||||||
| # | מאמן | שנים | עונה סדירה | פלייאוף | הישגים | הערות | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| משחקים | ניצחונות | הפסדים | % הצלחה | משחקים | ניצחונות | הפסדים | % הצלחה | |||||
| 1 | רוג'ר פוטר | 1949 | 7 | 1 | 6 | 0.143 | — | — | — | — | — | [32] |
| 2 | רד אאורבך | 1949–1950 | 57 | 28 | 29 | 0.491 | 3 | 1 | 2 | 0.333 | אחד מ-עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA | [33] |
| 3 | דייב מקמילן | 1950 | 23 | 9 | 14 | 0.391 | — | — | — | — | — | [34] |
| 4 | ג'וני לוגן | 1950 | 3 | 2 | 1 | 0.667 | — | — | — | — | — | [35] |
| 5 | מייק טודורוביץ' | 1950–1951 | 42 | 14 | 28 | 0.333 | — | — | — | — | — | [36] |
| 6 | דוקסי מור | 1951–1952 | 66 | 17 | 49 | 0.258 | — | — | — | — | — | [37] |
| 7 | אנדרו לביין | 1952–1954 | 117 | 38 | 79 | 0.325 | — | — | — | — | — | [38] |
| 8 | רד הולצמן | 1954–1957 | 203 | 83 | 110 | 0.409 | 9 | 4 | 5 | 0.444 | אחד מ-עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA | [39] |
| 9 | סלייטר מרטין | 1957 | 8 | 5 | 3 | 0.625 | — | — | — | — | — | [40] |
| 10 | אלכס האנום | 1957–1958 | 103 | 56 | 47 | 0.544 | 23 | 16 | 7 | 0.696 | זכייה באליפות ה-NBA.[41] | [42] |
| 11 | אנדי פיליפ | 1958 | 10 | 6 | 4 | 0.600 | — | — | — | — | — | [43] |
| 12 | אד מקאולי | 1958–1960 | 137 | 89 | 48 | 0.650 | 20 | 9 | 11 | 0.450 | — | [44] |
| 13 | פול סימור | 1960–1961 | 93 | 56 | 37 | 0.602 | 12 | 5 | 7 | 0.417 | — | [45] |
| — | אנדרו לביין (2) | 1961–1962 | 60 | 20 | 40 | 0.333 | — | — | — | — | — | [38] |
| 14 | בוב פטיט | 1962 | 6 | 4 | 2 | 0.667 | — | — | — | — | — | [46] |
| 15 | הארי גלאטין | 1962–1964 | 193 | 111 | 82 | 0.575 | 23 | 12 | 11 | 0.522 | מאמן השנה ב-NBA (1962/1963) | [47] |
| 16 | ריצ'י גארין | 1964–1972 | 618 | 327 | 291 | 0.529 | 60 | 26 | 34 | 0.434 | מאמן השנה ב-NBA (1967/1968) | [48] |
| 17 | קוטון פיטסימונס | 1972–1976 | 320 | 140 | 180 | 0.438 | 6 | 2 | 4 | 0.333 | — | [49] |
| 18 | באמפר טורמולן | 1976 | 8 | 1 | 7 | 0.125 | — | — | — | — | — | [50] |
| 19 | יובי בראון | 1976–1981 | 407 | 199 | 208 | 0.489 | 16 | 6 | 10 | 0.375 | מאמן השנה ב-NBA (1977/1978) | [51] |
| 20 | מייק פראטלו | 1981 | 3 | 0 | 3 | 0.000 | — | — | — | — | — | [52] |
| 21 | קווין לוגרי | 1981–1983 | 164 | 85 | 79 | 0.518 | 5 | 1 | 4 | 0.200 | — | [53] |
| — | מייק פראטלו | 1983–1990 | 574 | 324 | 250 | 0.564 | 40 | 18 | 22 | 0.450 | מאמן השנה ב-NBA (1985/1986) | [52] |
| 22 | בוב וייס | 1990–1993 | 246 | 124 | 122 | 0.504 | 8 | 2 | 6 | 0.250 | — | [54] |
| 23 | לני וילקינס | 1993–2000 | 542 | 310 | 232 | 0.572 | 47 | 17 | 30 | 0.362 | מאמן השנה ב-NBA (1993/1994) אחד מ-עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA |
[55] |
| 24 | לון קרוגר | 2000–2002 | 191 | 69 | 122 | 0.361 | — | — | — | — | — | [56] |
| 25 | טרי סטוטס | 2002–2004 | 137 | 52 | 85 | 0.380 | — | — | — | — | — | [57] |
| 26 | מייק וודסון | 2004–2010 | 492 | 206 | 286 | 0.419 | 29 | 11 | 18 | 0.379 | — | [58] |
| 27 | לארי דרו | 2010–2013 | 230 | 128 | 102 | 0.557 | 24 | 10 | 14 | 0.417 | — | [59] |
| 28 | מייק בודנהולצר | 2013–2018 | 410 | 213 | 197 | 0.520 | 39 | 17 | 22 | 0.436 | מאמן השנה ב-NBA (2014/2015) | [60] |
| 29 | לויד פירס | 2018–2021 | 183 | 63 | 120 | 0.344 | — | — | — | — | — | [61] |
| 30 | נייט מקמילן | 2021–2023 | 179 | 99 | 80 | 0.553 | 23 | 11 | 12 | 0.478 | — | [62] |
| 31 | ג'ו פרונטי | 2023 | 2 | 2 | 0 | 1.000 | — | — | — | — | — | [63] |
| 32 | קווין סניידר | 2023–הווה | 103 | 46 | 57 | 0.447 | 6 | 2 | 4 | 0.333 | — | [64] |
מנהלי הקבוצה (ג'נרל מנג'רים)
| ג'נרל מנג'ר | תקופה | הישגים |
|---|---|---|
| בן קרנר | 1949–1960 | זכייה באליפות ה-NBA (1958) |
| מרטי בלייק | 1960–1970 | – |
| בוב קאזנס | 1970–1972 | – |
| ריצ'י גארין | 1972–1973 | – |
| פאט ויליאמס | 1973–1974 | – |
| ויליאם וילקוקס | 1974–1975 | – |
| באד סרטין | 1975–1977 | – |
| מייק סטורן | 1977 | – |
| מייקל גירון | 1977–1979 | – |
| לואיס שאפל | 1979 | – |
| סטן קאסטן | 1979–1990 | שתי זכיות בפרס מנהל השנה (1986, 1987) |
| פיט באבקוק | 1990–2003 | – |
| בילי נייט | 2003–2008 | – |
| ריק סאנד | 2008–2012 | – |
| דני פרי | 2012–2014 | – |
| מייק בודנהולצר | 2014–2017 | – |
| טראוויס שלנק | 2017–2022 | – |
| לנדרי פילדס | 2022–הווה | – |
הישגים ופרסים
סכם
פרספקטיבה
שיאים למשחק בודד
- חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.
נקודות: 57, בוב פטיט (1961), לו הדסון (1969) ודומיניק וילקינס פעמיים (1986).
ריבאונדים: 36, ביל ברידג'ס מול ניו יורק ניקס, 27 במרץ 1971.
אסיסטים: 23, מוקי בליילוק מול יוטה ג'אז, 6 במרץ 1993.
חטיפות: 10, מוקי בליילוק מול פילדלפיה 76', 14 באפריל 1998.
חסימות: 12, טרי רולינס מול פורטלנד טרייל בלייזרס, 21 בפברואר 1979.
שיאי קריירה בקבוצה
- הנתונים מתייחסים לעונה הסדירה בלבד, ומעודכנים לסוף עונת 2023/2024.[65] חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.
|
נקודות:
|
ריבאונדים:
|
אסיסטים:
|
חטיפות:
|
חסימות:
|
פרסים אישיים
שחקנים שמספר גופייתם הוצא לגמלאות
| מספר | שחקן | תפקיד | שנים בקבוצה | שנת הפרשה |
|---|---|---|---|---|
| 9 | בוב פטיט | פאוור פורוורד | 1954–1965 | 1971 |
| 21 | דומיניק וילקינס | סמול פורוורד | 1982–1994 | 2001 |
| 23 | לו הדסון | קלע, סמול פורוורד | 1966–1977 | 1977 |
| 40[א] | ג'ייסון קולייר (אנ') | סנטר | 2004–2005 | - |
| 44 | פיט מרוויץ' | קלע | 1970–1974 | 2017 |
| 55 | דיקמבה מוטומבו | סנטר | 1996–2001 | 2015 |
| 59[ב] | קאסים ריד (אנ') | ראש עיריית אטלנטה | - | 2017 |
| - | טד טרנר | בעלים | 1977–2001 | 2004 |
סגל שחקנים בעונת 2024/2025
סכם
פרספקטיבה
סגל אטלנטה הוקס | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שחקנים | מידע נוסף | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מאמן:
מקרא | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אטלנטה הוקס
אטלנטה הוקס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אטלנטה הוקס, ברשת החברתית אינסטגרם- אטלנטה הוקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אטלנטה הוקס באנציקלופדיית ג'ורג'יה החדשה
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.