Remove ads
ניכור הורי (באנגלית: Parental Alienation) הוא מונח פסאודו מדעי שנטבע ב-1985 על ידי הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר. המונח מתאר מצב שבו ילדים מנתקים קשר עם הורה אחד (הורה מנוכר), תוך תהליך של הסתה ושטיפת מוח של ההורה השני (הורה מנכר). גרדנר האמין שמקבץ התנהגויות שראה בכמה משפחות במהלך תביעות למשמורת ילדים יכול לשמש לאבחון מניפולציה פסיכולוגית או השפעה בלתי הוגנת של הורה על הילד, בדרך כלל על ידי ההורה שמנסה למנוע מערכת יחסים מתמשכת בין הילד ובני משפחה אחרים על רקע של פרידה או גירושין.[1]
אף על פי שהמונח ידוע, השימוש בו לצורכי אבחנה לא התקבל על ידי הקהילה הרפואית או המשפטית, ומחקרו של גרדנר זכה לביקורת רחבה על ידי חוקרים משפטיים וחוקרי בריאות הנפש בשל היעדר תוקף ומהימנות מדעיים.[2][3][4]
Remove ads
ב-1985 טבע פרופ' ריצ'רד אלן גרדנר את המונח "ניכור הורי" על רקע ניסיוני הקליני מתחילת שנות ה-80.[5][1] הרעיון של הורה אחד המנסה להפריד את ילדו מההורה השני כעונש או כחלק מגירושים תואר לפחות מאז שנות ה-40,[6][7], אך גרדנר היה הראשון לתאר סינדרום ספציפי. ״תסמונת הניכור ההורי״ הוגדרה כהפרעה שמתפתחת בעיקר על רקע של מאבק על משמורת ילדים. הביטוי העיקרי שלה הוא מסע השמצה של הילד נגד ההורה, שנעשה ללא הצדקה. ההפרעה נובעת מהשילוב של אינדוקטרינציה על ידי ההורה המנכר ותרומתו של הילד עצמו להכפשת ההורה המנוכר.[1] גרדנר טען שהאינדוקטרינציה יכולה גם להיות לא-מודעת מצד ההורה המנכר.[8][9] גרדנר האמין בתחילה שהורים (בדרך כלל אמהות) העלו האשמות שווא של התעללות בילדים והתעללות מינית נגד ההורה השני (בדרך כלל אבות) על מנת למנוע קשר ביניהם.[10] תחילה טען גרדנר שב-90% מהמקרים האם היא ההורה המנכר, אך מאוחר יותר אמר ששני ההורים עשויים להיות המנכרים באותה מידה.[11] מאוחר יותר הוא גם הצהיר כי מניסיונו ברוב מוחלט של מקרי ניכור הורי לא היו האשמות של התעללות מינית.[12] גם אבות וגם אמהות עשויים להיות מנוכרים מילדיהם, בסיכון פחות או יותר שווה.[13][14]
Remove ads
גרדנר תיאר את התסמונת כעיסוק כפייתי של הילד בגינוי ההורה ובהאשמות כלפיו.[15] על פי גרדנר, התסמונת מאופיינת בהופעת מקבץ של שמונה סימפטומים בילד, הכוללים: (1) ביזוי והכפשת ההורה המנוכר והפניית ביקורת לא מציאותית ומוגזמת כלפיו; (2) השפעה של ההורה המנכר על התפתחות השנאה אצל הילד באמצעים מודעים ולא מודעים; (3) שימוש במילים ושפה שאינם אופייניים לילד ונשמעים כדקלום או שחזור; (4) הילד מצדיק את התנכרותו בהצגת סיבות או רציונליזציות חלשות, אבסורדיות או טיפשיות כגון סיפורים על אירועים פעוטים וחסרי חשיבות; (5) קבלת תמיכה ללא עוררין מההורה המנכר; (6) תפיסות אבסולוטיות והיעדר אמביוולנטיות - ההורה המועדף ייתפס ויתואר כטוב בלבד וההורה המנוכר כרע בלבד; (7) היעדר רגשות חרטה על הפגיעה בהורה המנוכר, וחוסר יכולת הזדהות או אכפתיות; (8) הניכור אינו רק כלפי ההורה, אלא גם כלפי משפחתו המורחבת וחבריו.[8][16][11][17]
גרדנר ואחרים סיווגו שלוש דרגות של חומרה של הניכור ההורי – רמה קלה, בינונית או חמורה. ההשערה הייתה שהמספר והחומרה של שמונת התסמינים יעלו ברמות השונות. ההמלצות לטיפול היו שונות בהתאם לרמת חומרת הסימפטומים של הילד. בעוד שאבחנה של התסמונת נעשית על סמך הסימפטומים של הילד, גרדנר הצהיר שכל שינוי במשמורת צריך להתבסס בעיקר על רמת הסימפטומים של ההורה המנכר.
ברמה הקלה נטען כי התסמונת מתבטאת בניכור קל, כעס ונקמנות מסוימת. ההסתה מתרחשת לפרקים. כאשר הושג הניכור ההורה המסית יפסיק. מקרים כאלו יכולים להיפתר, לפי גארדנר, מעצם סיום הסכסוך או הגעה להסכמה בין ההורים ואין צורך בצו בית משפט להסדרי ביקור.
ברמה הבינונית יופיעו בעיקר ביטויים של כעס וזעם על ידי ההורה המנכר—גינוי ההורה השני ונקמנות המתבטאת בניכור הילד בדרכים יצירתיות. ברמה זו תהיה בדרך כלל משמעות לצווי בתי משפט. המנכר יגיב אליהם ויאפשר ביקורים אם אלו יכפו על ידי בתי המשפט. גרדנר המליץ שהמשמורת העיקרית תישאר אצל ההורה המנכר אם שטיפת המוח צפויה להיפסק, אך אם לא, יש להעביר את המשמורת להורה המנוכר. בנוסף, הומלץ טיפול פסיכולוגי עם הילד להפסקת הניכור ולתיקון הקשר הפגוע עם ההורה המנוכר.
ברמה החמורה נמצאים ילדים שמציגים את רוב או כל שמונת הסימפטומים מסרבים לבקר את ההורה המנוכר, ועלולים לאיים לברוח או לפגוע בעצמם אם ייאלצו לבקר את ההורה השני. והמלצתו של גרדנר היא לקחת את הילד מההורה המנכר ולהעבירו לאמנה לפני מעבר לביתו של ההורה המנוכר, וכן לעשות שימוש בכל האמצעים חוקיים לחסום קשר וביקורים של ההורה האחר.[18]
Remove ads
הניסוח המקורי של גרדנר, שקבע שכמעט תמיד אמהות הן ההורה המנכר, זכה לתמיכה של קבוצות למען שוויון זכויות לאבות, שכן הוא אפשר לאבות להסביר את חוסר הרצון של ילדיהם לבקר אותם ולהטיל את האשמה על נשותיהם לשעבר.[19] לעומת זאת, קבוצות נשים מתחו ביקורת על התסמונת, בחשש שהיא תאפשר לאבות מתעללים לטעון שהאשמות על התעללות מצד האם או הילד הן תוצאה של הכפשה ושטיפת מוח מצד האם המנכרת.[20] תסמונת הניכור ההורי מאוזכרת לרוב במסגרת הליכי גירושין קשים ומאבקים על משמורת ילדים, במיוחד כהגנה מפני האשמות של אלימות במשפחה או התעללות מינית.[17][21]
מעמדה של התסמונת שנוי במחלוקת. היא לא התקבלה על ידי מומחים בפסיכולוגיה, חוקרים המתמחים בהתעללות בילדים, או חוקרים משפטיים[20][22][23][24] וספגה ביקורת רבה מחברי הקהילה המשפטית ואנשי בריאות הנפש, שקובעים כי במחינה מדעית ומשפטית ניכור הורי לא אמור להיות טיעון קביל בדיונים על משמורת ילדים.[21][25][26] אף איגוד מקצועי לא הכיר בניכור הורי כתסמונת רפואית או הפרעה נפשית. ניכור הורי לא רשום בסיווג המחלות הבינלאומי של ארגון הבריאות העולמי, אינו מוכר על ידי האיגוד הרפואי האמריקאי או האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה[10][23][25] והתסמונת לא נכללת ב-DSM-V, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי.[12][27]
מעמד מדעי
ניכור הורי ספג ביקורת כחסר בסיס מדעי[20][28] וכהשערה שתומכיה לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה המדעי על מנת לזכות בהכרה.[29][30] הפרסומים הראשונים על היו בפרסום עצמי ולא עברו ביקורת עמיתים[7][30], ועל אף שמאמרים מאוחרים יותר פורסמו בכתבי עת שפיטים, רובם כוללות ראיות אנקדוטליות בצורה של חקר מקרה.[30][31][32] בגלל המחקר המוגבל חסרות הוכחות לתקפות ולמהימנות של המושג[21][26] והיעדר מחקר אובייקטיבי והדירות, יכולת הפרכה ופרסום בלתי תלוי הובילו לטענות שתסמונת הניכור ההורי היא פסאודו-מדע או מדע זבל.[33][34]הבסיס התאורטי של התסמונת תואר כפשטני, שגוי ומתעלם מגורמים רבים (כולל התנהגויות הילד, ההורים ובני משפחה אחרים) שעלולים לתרום לניכור הורי, לחוסר תפקוד משפחתי ולשבירת ההתקשרות בין ההורה והילד.[7][24][35][36] על פי גישה זו, התסמונת מבלבלת בין תגובתו ההתפתחותית של ילד לגירושין לבין פסיכוזה, מפריזה במספר ההאשמות הכוזבות על התעללות מינית בילדים, מתעלמת מהספרות המדעית המצביעה על כך שרוב ההאשמות על התעללות מינית בילדים הן מבוססות ועל כן נועדו להגן על הילד מהורה מתעלל, וגם מגזימות בהשפעות המזיקות של ניכור הורי על ילדים ומציעה התערבות מסוכנת וחסרת תימוכין.[21][37] סקירה מ-2016 שבחנה את המחקרים האמפיריים בנושא מצאה כי יש הצטברות של ראיות התומכות במקבץ של התנהגויות מנכרות אצל הורים שיכולות להיות להן השפעה שלילית על חלק מהילדים במהלך תהליך הפרידה וכבוגרים בשנים מאוחרות יותר, אך אין ראיות מספקות התומכות ב"תסמונת" אבחנתית של ניכור הורי.[38] מנגד בסקירה מ-2022 נטען כי המחקר בתחום התפתח מאוד – כ-40% מהספרות בנושא התפרסמה מאז 2016 – ועל כן הטענות נגד ניכור הורי מיושנות ומבוססות על התקופה שהמחקר עוד היה בחיתוליו.[39]
מעמד קליני
עיקר ההתנגדות לגישתו של גרדנר נוגעת לשיטות הטיפול שהציע.[24] הטיפול שגרדנר מציע עבור 'ניכור הורי חמור'' הוא דרקוני וקיצוני וכולל ניתוק מוחלט של הקשר של הילד מהאם, כמו גם ''תכנות מחדש'' של הילד באמצעות מאמץ לשטיפת מוח לשנות את אמונתו של הילד שהוא עבר התעללות. טיפול זה יכול להיות יותר טראומטי מהחולי שהוא מתיימר לרפא.[20] ישנה ביקורת על כך שילדים עם אבחנה נפשית שעלולים להגיב בכעס לפרידה או גירושין של הוריהם מאובחנים באופן שגוי כסובלים מתסמונת הניכור ההורי.[40] הניתוח של גרדנר גם ספג ביקורת על כך שהוא מטיל באופן בלתי הולם את כל האחריות להתנהגות הילד על אחד ההורים כאשר התנהגותו של הילד היא לרוב, אם כי לא תמיד, תוצאה של דינמיקה שבה ההורים והילד ממלאים תפקיד.[36][41][42]
בהליכים משפטיים
למרות היעדר התמיכה המדעית בתסמונת הניכור ההורי ואי-קבלתה על ידי ארגונים רפואיים, הפך המושג "ניכור הורי" שגור בבתי המשפט לענייני משפחה.[20][25] בבתי משפט אלה וגם בערכאות ערעור מכירים בממצאים של אבחון ניכור הורי תוך עקיפת שאלת הקבילות.[20] מחקר בארצות-הברית שבחן תיקי משמורת בבית המשפט בשנים 2005–2014 מצא שבמקרים בהם עלו טענות מצד האם על אלימות כלפיה או התעללות פיזית או מינית כלפי הילדים בית המשפט האמין לה רק ב-40% מהמקרים, והמשמורת הועברה לאב ב-26% מהמקרים, אפילו במקרים בהם בית המשפט האמין לאם (13%). אך כאשר האב טען לניכור הורי בית המשפט האמין לטענות האם על אלימות או התעללות רק ב-23% מהמקרים, וב-50% מהמקרים הועברה המשמורת לאב. במקרים בהם בית המשפט מצא כי אכן הייתה אלימות מצד האב וגם ניכור הורי איבדו אימהות איבדו משמורת ב-43% מהמקרים. כלומר, במקרים אלה היה ניכור הורי בעקבות אלימות, אך בתי המשפט בחר לתת עדיפות לטענות בדבר ניכור הורי.[4]
גם בישראל חלה עליה בשימוש במושג בפסקי דין.[43] פסק הדין הראשון שהתייחס למושג היה ב-1998. עד שנת 2008, היו בממוצע 2.2 פסקי דין בשנה שבהם הוזכר המושג; בין 2008–2016 היו בממוצע 5.1 פסקי דין בשנה שבהם הוזכר המושג. משנת 2017 יש עלייה תלולה במספר פסקי הדין שבהם מוזכר המושג ניכור הורי: 17 פסקי דין בשנת 2017, 20 פסקי דין ב-2018, ובשנת 2019 היו 38 פסקי דין שבהם הוזכר המושג.[44] עקרונות הפסיקה העיקריים הנהוגים בישראל קובעים כי חובתו של ההורה להבטיח לילד קשר עם שני הוריו, אלא אם כן הקשר עלול לסכן את הילד, וכי במקרה של סירוב לקשר מצד הילד, על ההורה המשמורן להוכיח כי אין במעשיו כדי למנוע קשר.[45] הורה שאינו מאפשר קשר או אינו מעודד את קיום הקשר נוהג בצורה בלתי חוקית, מתעלל נפשית ופוגע בהתפתחותו הרגשית, הפסיכולוגית והחברתית של הילד ובשל כך, יש מצבים שבהם יועבר הילד למשמורת של ההורה המנוכר בנוסף להתערבויות הטיפוליות.[46] עם זאת, "יש לנקוט כלים שיפוטיים אלו ואחרים רק אם הובאו בחשבון כל ההיבטים המורכבים הקשורים לתופעת הניכור, ובהם בחינת האפשרות של קיום אלימות במשפחה; אבחון מעמיק של הילד ומשפחתו; בחינת טיב הקשר עם ההורה המנוכר וההשלכות שעשויות להיות על הילד אם יועבר למשמורתו בעודו רואה בו דמות שלילית; השלכות ניתוק הקשר עם ההורה המשמורן, היכול להיחוות כטראומטי; החשיבות בהסתכלות על תופעת הניכור כתופעה המושפעת מכל בני המשפחה ומשפיעה על כל המשפחה".[44]
החל מינואר 2019, מונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב שופט מוקד שתפקידו לטפל בתיקי ניכור הורי.[44] המתנגדים לנוהל זה טוענים כי טיפול מזורז על ידי שופט מוקד אינו הולם תיקי משפחה משום ששופט שאינו מכיר את מכלול הסכסוך המשפחתי, עלול לפסוק בצורה שתוביל לתוצאות קשות עבור ילדים, וחותר תחת העיקרון הבסיסי של בתי המשפט למשפחה של "משפחה אחת – שופט אחד".[47]
Remove ads
- קלימי, ד., מודל הכוח המניע לטיפול בניכור הורי ונתקים בקשר: הבנת מאפייני התופעה, סיבות ודרכי טיפול, באתר פסיכולוגיה עברית, 2021
- קלימי, ד., מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר: שלושה סוגים של "מנועים" ודגשים לתכנון ההתערבות, באתר פסיכולוגיה עברית, 2021
- נוי, ש., גישת "הניכור ההורי" - סכנה למקצועות בריאות הנפש, באתר פסיכולוגיה עברית, 2003
- לויטה, ז., עציון נ., ויטלי פ. וחב', (1997). סרבנות קשר – קונפליקט ביחסי הורה-ילד במצבי פרידה וגירושין. שיחות, יא', 106-100
- יעל לסר, מחשבה נוספת: ניכור הורי מנקודת המבט של התפתחות הילד, חברה ורווחה, כה 3, 2005
- * ד"ר ענבל קיבנסון בר-און המלצות להתמודדות, טיפול וחידוש קשר עקב ניכור הורי באתר עמותת "הורות משותפת-טובת הילד".
Remove ads
- מריה רבינוביץ', ניכור הורי ופעילות מרכזי קשר הורים – ילדים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 24 בדצמבר 2017
- ורד לוי-ברזילי, את מי אתה שונא יותר, את אבא או את אמא?, באתר הארץ, 17 ביולי 2002
- מלי קמפנר, אבא התגרש מאמא: הילדים התגרשו ממנו, באתר ynet, 12 ביולי 2006
- תמר דרסלר, "נודע לי על חתונת בתי מהפייסבוק": הורים שילדיהם מתנכרים להם מדברים, באתר מעריב אונליין, 25 באפריל 2017
- העולם הבוקר, אלפי ילדים בישראל עוברים הסתה כנגד אחד מהוריהם, באתר רשת 13, 23 ביוני 2017
שוש מולא, הכל נשבר במשפחה, באתר "ידיעות אחרונות", 1 בדצמבר 2017- איתי דודי, "אתה מתאבל על ילדים חיים": ההורים הגרושים שסובלים מניכור הורי, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 29 במאי 2018
- מירי בן־דוד ליוי, "הורים מנוכרים הם הורים שכולים לילדים חיים", באתר "ידיעות אחרונות", 29 בנובמבר 2018
- אסתר חיות, הוראות נוהל של נשיאת בית המשפט העליון בהליכים דחופים שעניינם חשש לפגיעה במוגנותם של ילדים והבטחת הקשר בין הורים לילדיהם, באתר ביהמ"ש העליון, 8 באוקטובר 2020
Remove ads
Remove ads
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads