משפחת אל-אסד

משפחת אל-אסד (בערבית: عَائِلَة الْأَسَد), הידועה גם בשם שושלת אסד,^[1][2][3] שלטה בסוריה מאז שהגנרל חאפז אל-אסד הפך לנשיא סוריה ב-1971 מטעם מפלגת הבעת' ועד הבסת בנו בשאר אל-אסד במתקפת המורדים הסורים בדצמבר 2024.^[4]

משפחת אל-אסד
عَائِلَة الْأَسَد

משפחת אל-אסד, 1993. מקדימה: חאפז אל-אסד ורעייתו, אניסה מח'לוף. מאחורה, משמאל לימין: מאהר, בשאר, באסל, מאג'ד ובושרא אל-אסד
מדינה	סוריה סוריה
תארים	נשיא סוריה
מייסד	חאפז אל-אסד
ראש הבית הנוכחי	בשאר אל-אסד
אתניות	עלווים

משפחת אסד מגיעה במקור מקרדאחה, ליד לטקיה, בצפון-מערב סוריה. הם בני המיעוט העלווי ושייכים לשבט הקלבייה.^[5] שם המשפחה אסד ניתן ב-1927, כאשר עלי סולימאן (1875–1963) שינה את שם משפחתו לאל-אסד, בערבית "האריה", אולי בהקשר למעמדו החברתי כמתווך מקומי ולפעילותו הפוליטית. כל בני משפחת אסד המורחבת הם צאצאיו של עלי סולימאן ואשתו השנייה נאיסה, שהגיעו מכפר בהרי אנסריה.^[6]

קשרים משפחתיים ממשיכים להיות חשובים בפוליטיקה הסורית. כמה בני משפחה קרובים של חאפז אל-אסד מילאו תפקידים חשובים בממשלה מאז עלייתו לשלטון והמשיכו לאחר מותו.^[7][8] חאפז אל-אסד בנה את משטרו כבירוקרטיה סטליניסטית בסימן פולחן אישיות מובהק, שאינו אופייני בהיסטוריה הסורית המודרנית. תמונות, דיוקנאות, ציטוטים ושבחים של אסד מוצגים בכל מקום במדינה, מבתי ספר ועד לשווקים ציבוריים ומשרדי ממשלה. חאפז אל-אסד מכונה "המנהיג האלמותי" ו"אל-מוקדס" (المقدس, המקודש) באידאולוגיה האסדית הרשמית. חאפז ארגן מחדש את החברה הסורית בקווים מיליטריסטיים, הפעיל בהתמדה רטוריקה קונספירטיבית על הסכנות שטומנות למדינה מזימות בגיבוי זר ובשיתוף פעולה גיס חמישי בתוך המדינה, וקידם את הכוחות המזוינים כהיבט מרכזי בחיים הציבוריים. בעקבות מותו של חאפז, את פולחן האישיות ירש בנו ויורשו בשאר אל-אסד, שזכה לשבחים במפלגה כ"מנהיג הצעיר" ו"תקוות העם". בהשפעה רבה מהמודל של משפחת קים הצפון קוריאנית, התעמולה הרשמית מייחסת מאפיינים אלוהיים לשושלת אסד, ומעריץ את בני המשפחה כאבות המייסדים של סוריה המודרנית.^[9][10][11]

מקור

מקורה של משפחת אסד בעלי סולימאן אל-ווחש, אביו של חאפז אל-אסד, שנולד ב-1875 והתגורר בכפר קרדאחה שבהרי אנסריה. המקומיים כינו אותו "ווחש" (وحش), בערבית "חיית פרא", כי הוא היה חזק פיזית ולוחם טוב. אל-ווחש נשאר שם המשפחה עד שנות ה-20 של המאה ה-20, אז הוחלף לאל-אסד, שמשמעותו בערבית "האריה". בגלל כוחו ויכולת הקליעה של סולימאן, הוא זכה לכבוד בכפרו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שלח המושל העות'מאני של וילאייט חלב חיילים לאזור כדי לגבות מסים ולגייס חיילים. על פי הדיווחים, החיילים נלחמו על ידי סולימאן וחבריו שהיו חמושים רק בצברים ובמוסקטים ישנים. מכיוון שסולימאן זכה לכבוד, הוא היה מתווך מקומי בין משפחות מריבות. הוא גם היה אחד מהראשים המקומיים שהיו השליטים בפועל של האזור. ראשי המשפחות החזקות היו מספקים הגנה לשכניהם ובתמורה הם זכו לנאמנות וכבוד. הוא חי עד 1963, מספיק זמן כדי לראות את עליית בנו לשלטון. הוא התחתן פעמיים ולמעלה משלושה עשורים היו לו אחד-עשר ילדים. אשתו הראשונה סעדה הייתה ממחוז חפה. נולדו להם שלושה בנים ושתי בנות. אשתו השנייה הייתה נעיסה, צעירה ממנו בעשרים שנה. היא הייתה בתו של עות'מאן עבד מהכפר אל-קווטיליביה, תריסר קילומטרים יותר במעלה ההר. נולדו להם בת וחמישה בנים. חאפז נולד ב-6 באוקטובר 1930 והיה הילד הרביעי.

הדת של משפחת אל-אסד היא האסלאם השיעי ובפרט הזרם העלווי, שנחשב לקיצוני אף יותר מהאסלאם השיעי עצמו, עם זאת משפחת אל-אסד מתנהגת כמשפחת יחסית חילונית.

פולחן אישיות

כיכר בחלב המציגה את פסלו ודיוקנו של חאפז אל-אסד (2001)

בעקבות ההפיכה שהנהיג ב-1970, בה הדיח את יריבו סלאח ג'דיד, פיתח חאפז אל-אסד פולחן אישיות סביב עצמו בסגנון סטליניסטי, אשר תיאר אותו כדמות האב של האומה הסורית. לאחר מותו של חאפז הורחב פולחן האישיות לבנו, בשאר. אנדרטאות, תמונות, פסלים, סמלים ושלטי חוצות של שני המנהיגים מופיעים פעמים רבות במרחב הציבורי הסורי. פולחן האישיות נועד לבסס את רעיון "סוריה של אסד", ומשקיפים בין-לאומיים רואים במאמצי התעמולה הממלכתיים אסטרטגיה להבטחת ציות ההמונים ולזיהוי הלאומיות הסורית עם שושלת אסד.^{[12][13][14][15][16]} המדינה אסרה על דעות פוליטיות פרטיות המבקרות את המשטר ומעודדת אזרחים לדווח על קרובי משפחה וחברים שמפגינים עמדות לא רצויות. מדיניות הליברליזציה הכלכלית שהושמה במהלך שנות ה-2000 החמירה את השחיתות במדינה, ומאחר שהרווחים הלכו בעיקר למשפחה צמחו בסוריה אנשי עסקים המקורבים למשפחה, כמו ראמי מח'לוף.^[17][18][19]

בניגוד לדיקטטורות ערביות אחרות, תכונה זו של משטר הבעת' והריכוזיות המוחלטת של הכוח בידי בני אסד אפשרה לו להחדיר בהצלחה א-פוליטיות בקרב אזרחי המדינה. כתוצאה מכך, הפעילות הפוליטית בקרב העם הסורי נמוכה הרבה יותר בהשוואה למדינות ערביות אחרות. עד לאחרונה, האקטיביזם הפוליטי נדחה על ידי רבים, ובמקום זאת הם העדיפו את היציבות שמציע המשטר. עלייתם של האינטרנט ושידורי הלוויין, התרבות קבוצות מדוכאות בחברה האזרחית והופעתם של פעילים פוליטיים עצמאיים במהלך שנות ה-2000 החלו לערער את המונופול הממלכתי על מידע. מה שהוביל להתנגדות פוליטית גוברת בקרב הדורות הצעירים.^{[19][20][17][18]}

משפחתו של חאפז

חאפז אל-אסד

ערך מורחב – חאפז אל-אסד

הנשיא חאפז אל-אסד עם משפחתו בתחילת שנות ה-70. משמאל לימין: בשאר, מאהר, אניסה מח'לוף, מג'יד, בושרה ובאסל

• חאפז אל-אסד (1930–2000). נשיא סוריה בשנים 1971–2000.
• אניסה מח'לוף (1930–2016), רעייתו של חאפז והגברת הראשונה של סוריה.^[21]
  • בושרה אל-אסד, מתה בינקותה לפני 1960.^[22]
  • בושרה אל-אסד (נולדה ב-1960), רוקחת ונשואה (עם חמישה ילדים)^[23] לגנרל אסף שווכאת (1950–2012), היה סגן הרמטכ"ל של צבא סוריה וראש המודיעין הצבאי לשעבר. נהרג ב-18 ביולי 2012 בפיצוץ בדמשק, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.
  • באסל אל-אסד (1962–1994), היה המועמד המקורי לרשת את משרת הנשיא, אולם הוא נהרג בתאונת דרכים.^[24]
  • בשאר אל-אסד (נולד ב-1965), נשיא סוריה מאז שנת 2000. לפני מותו של באסל היה רופא עיניים. נשוי לאסמא אל-אסד (נולדה ב-1975). לפני שנישאה הייתה בנקאית השקעות. לזוג שלושה ילדים.^[8]
  • מג'יד אל-אסד (1966–2009), היה מהנדס חשמל. נפטר לאחר מחלה ממושכת, לא מוגדרת.^[25][26] היה נשוי לרועא איוב (נולדה ב-1976) ולא היו לו ילדים.^[27] מג'יד מת בדמשק ב-12 בדצמבר 2009.
  • מאהר אל-אסד (נולד ב-1967), מפקד משמר הרפובליקה, הידוע גם כמשמר הנשיאות, ודיוויזיית השריון הרביעית המובחרת של הצבא, שיחד עם המשטרה החשאית של סוריה מהווים את ליבת כוחות הביטחון של המדינה.^[28] הוא גם חבר בפיקוד המרכזי של מפלגת הבעת' ומספרים שיש לו אישיות תוקפנית ובלתי נשלטת. הוא נשוי ואב לשתי בנות.^[29][30] על פי הדיווחים הוא הפך לנכה באופן קשה בהפצצה בדמשק ב-2012 במהלך מלחמת האזרחים.^[31][32] מדווחים שהוא ירה באסף שווכאת בבטנו באוקטובר 1999 במהלך ויכוח. מאהר ידוע כאכזרי ביותר במשפחת אל-אסד.^[33]

אחיו של חאפז

ג'מיל אל-אסד

ערך מורחב – ג'מיל אל-אסד

• ג'מיל אל-אסד (1932–2004), חבר פרלמנט ומפקד מיליציה קטנה. נדחק לשוליים פוליטית שנים לפני מותו.
  • מונדיר אל-אסד (נולד ב-1961), נעצר ב-2005 בנמל התעופה של ביירות בעת שנכנס ללבנון.^[8] דווח שהיה מעורב בהברחת נשק למורדים בעיראק.^[34] בשנת 2011, האיחוד האירופי הטיל עליו עיצומים בשל היותו מעורב, יחד עם מיליציית שביחה, בדיכוי המפגינים במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.^[30][35]
  • פוואז אל-אסד (1962–2015), היה המנהיג האמיתי הראשון של השביחה.^[36] האיחוד האירופי הטיל עליו עיצומים ב-2011 בשל מעורבותו בדיכוי המפגינים במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.^[34][35]
  • בת נוספת.

רפעת אל-אסד

ערך מורחב – רפעת אל-אסד

רפעת וחאפז בתחילת שנות ה-80

• רפעת אל-אסד (נולד ב-1937). מפקד פלוגות ההגנה, שהיה אחראי לטבח חמה ב-1982. לאחר ניסיון הפיכה בשנת 1987, הוא יצא לגלות בצרפת וכיום הוא חי בלונדון.^[37] הוא נשוי עם ארבע נשים:
  • אמירה עזיז אל-אסד (נפטרה ב-2019), דודניתו.^[38]
  • צנע איסמעיל מכלוף (נפטרה ב-2021), ממשפחת אשתו של חאפז.^[38]
  • רג'אא בקראט, ממשפחה סונית דמשקאית עשירה.^[38]
  • לינה אל-חייר, אחותו של חסה בן טאראד אל-שאלן, אשתו של המלך הסעודי המנוח עבדאללה בן עבד אל-עזיז.^[38]
    לרפעת יש מספר ילדים מנישואים אלו, ביניהם:
    • ריבאל אל-אסד, חי מחוץ לסוריה מאז שהיה בן תשע, כיום מתגורר בארצות הברית.
    • סומר אל-אסד, תומך באביו באופן פעיל בהתנגדותו לבשאר.^[38]
    • לאמיה, נשואה לעלא אל-פיאד, בנו של שפיק פיאד, גנרל בצבא סוריה.^[34][38][39]
    • מודר אל-אסד, נשוי למאי היידר, בתו של המולטי-מיליונר הסורי מוחמד היידר.^[40]
    • תומדיר, נשואה למועיין נסיף חיירבק, המקושר בקשרי נישואים לרפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר.
    • פיראס אל-אסד. האשים את בן דודו, הנשיא בשאר, בהרג של יותר מ-100,000 עלווים ויותר מחצי מיליון סורים על מנת להישאר בשלטון.^[41]

משפחת שאליש

• אחותו של חאפז אל-אסד נישאה למשפחת שאליש. המשפחה, באמצעות הגנרל ד'ו אל-המה אל-שאליש, שומרת על רמה משמעותית של השפעה בממשלת בשאר אל-אסד. משפחת שאליש פעילה בעיקר בענפי הרכב והבנייה. מקורות ממשלתיים אמריקאים מדווחים גם המשפחה עסקה במגוון רחב של פעילויות בלתי חוקיות, כולל הברחות והלבנת הון.^[42]
  • גנרל ד'ו אל-המה אל-שאליש (נולד ב-1956), בן דודו של בשאר אל-אסד, הוא ראש הביטחון הנשיאותי ומהווה חלק ממעגל ההנהגה הפנימי של ממשלת בשאר אל-אסד.^[43][44] הוטלו עליו עיצומים על ידי ממשלת ארצות הברית על אספקת נשק לסדאם חוסיין ולממשלתו.^[43][45] ב-24 ביוני 2011, גם האיחוד האירופי הטיל עליו עיצומים על היותו מעורב באלימות נגד מפגינים במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.^[46]
    • אסף עיסא שאליש, אחיינו של ד'ו אל-המה, הוא מנהל חברת SES שהייתה מעורבת בסחר בנשק עם עיראק ואיראן.^[29][39][47]
  • ריאד שאליש, בן דודו של בשאר אסד ומנהל ארגון הבנייה הממשלתי "ממסד הדיור הצבאי", שבמהלך שנות ה-90 הצליח להפוך לחברה משלו. הוא הרוויח הון על עסקאות בנייה וקבלנות בסוריה הכוללות פרויקטים בקנה מידה גדול שמומנו על ידי מדינות ערביות אחרות. ב-24 ביוני 2011 הוטלו גם עליו עיצומים על ידי האיחוד האירופי.^[46][48]

אחמד אל-אסד

• אחמד אל-אסד (1910-1975), היה אחיו למחצה המבוגר של חאפז מאשתו הראשונה של עלי, סעדה.^[49]
  • אנואר אל-אסד
    • הילאל אל-אסד, היה נשיא אגודת הסוסים הערבים הסורית. נהרג ב-22 במרץ 2014, בקרב על מעבר בגבול טורקיה–סוריה בצפון לטקיה.
      • סולימאן אל-אסד, נעצר באוגוסט 2015 לאחר שרצח לכאורה קולונל בלטקיה.^[50] הוא נידון ל-20 שנות מאסר אך בסוף 2020 שוחרר לאחר ארבע שנים.^[51]
    • האאל אל-אסד, ראש המשטרה הצבאית של דיוויזיית השריון הרביעית של הצבא, שמפקדה הוא מאהר אל-אסד. הוא גם מנהל הכלא שבו מחזיק מאהר אל-אסד את אסיריו האישיים מחוץ לתחום השיפוט של המדינה.^[49]
    • הארון אל-אסד, נבחר ציבור בכפר קרדאחה.^[49]
    • דאאד אל-אסד, נשואה לגנרל זוהיר אל-אסד. זוהיר פיקד על הגדוד ה-90, יחידה של כ-10,000 איש שהופקדה על הגנה על הבירה.^[49]
      • כרם אל-אסד, מוביל קבוצת שביחה שהובילה תקיפה נגד ההפגנות השלוות במהלך לילת אל-קדר. התקיפה הסתיימה בשני הרוגים ועשרות פצועים.^[49]

אסמאעיל אל אסד

• אסמאעיל אל-אסד (1913–?) היה אח למחצה מבוגר של חאפז מאשתו הראשונה של עלי סעדה.
  • תאופיק אל-אסד
    • מוחמד אל-אסד, מנהיג נוסף של "חברות המאבק". נהרג בסכסוך עם אדם רב עוצמה על השליטה באזור קרדאחה שבמחוז לטקיה, ב-14 במרץ 2015.^[52]
      • חוסיין אל-אסד, בנו של מוחמד. השתלט על הרשת הפלילית של אביו וארגן אותה מחדש ליחידה חצי-צבאית, אריות חוסיין.^[53]

אבראהים אל-אסד

• אבראהים אל-אסד, היה אחיו-למחצה המבוגר של חאפז אל-אסד מאשתו הראשונה של עלי סולימאן, סעדה. היה נשוי לאום אנואר שהשתלטה על עסקי ההברחה של בנה מאלכ.^[54]
  • מאלכ אל-אסד היה המבריח הידוע הראשון במשפחת אסד.^[54]

על אחיו של חאפז שמתו מוקדם: באיאט, בהיג'אט ואחות לא ידועה, לא ידוע כמעט דבר.

אחיה של אניסה

משפחת מח'לוף

המח'לופים שייכים לשבט העלווי חדד,^[38][55] והן חאפז והן רפעת קשורים דרך נישואים למשפחה. משפחת מח'לוף הפכה ליועצת הפיננסית של חאפז אל-אסד לאחר שהנשיא לשעבר התחתן עם אניסה, בת המשפחה. המשפחה, בראשות מוחמד מח'לוף, הקימה אימפריה כלכלית עצומה במגזרי התקשורת, הקמעונאות, הבנקאות, ייצור החשמל וייצור הנפט והגז.^[42] השווי הנקי של המשפחה הוערך ב-2010 בכחמישה מיליארד דולר לפחות.^[29][56]

• מוחמד מח'לוף (1932–2020),^[57] עשה את הונו באמצעות ניהול חברות הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי.^[58]
  • ראמי מח'לוף (נולד ב-1969), איש עסקים והבעלים הראשי של SyriaTel, אחת משתי חברות התקשורת הסלולרית במדינה.^[29] לפי הפייננשל טיימס הוא נחשב שולט ב-60% מכלכלת סוריה באמצעות רשת האינטרסים העסקיים שלו הכוללים תקשורת, נפט וגז, בנייה, בנקאות, חברות תעופה וקמעונאות, והוא נתפס כזרוע העסקית של ממשלת אסד.^[30][59] מקורות ממשלתיים אמריקאים מדווחים כי מח'לוף השתמש במינהל הביטחון הכללי הסורי וביחסיו האישיים עם הנשיא אסד כדי להפחיד ולגנוב מיזמים עסקיים מבטיחים מאנשי עסקים אחרים.^[42] נחשב לאיש העשיר בסוריה – בשווי של כ-5 מיליארד דולר.^[60]
  • קולונל חאפז מח'לוף (נולד ב-1971), הוא סגן מפקד מינהל הביטחון הכללי הסורי וראש המודיעין בדמשק.^{[61][30][59][62][63]} חאפז, יחד עם מאהר אל-אסד, אסף שווכאת וד'ו אל-חמה שאליש, מהווים את המעגל הפנימי של המנהיגות.^[43]
  • איאד מח'לוף (נולד ב-1973), אחיו התאום של איהאב, קצין במינהל הביטחון הכללי. האיחוד האירופי, ארצות הברית,^[64] והממלכה המאוחדת^[65] הטילו עליו עיצומים בשל מעורבותו באלימות נגד האוכלוסייה האזרחית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.^[35]
  • איהאב מח'לוף (נולד ב-1973), אחיו התאום של איאד, סגן יושב ראש SyriaTel לשעבר^[66] ומטפל בענייני החברה האמריקאית של ראמי מח'לוף. האיחוד האירופי הטיל עליו עיצומים בשל מתן מימון לממשלת אסד ועל כך שהתיר אלימות נגד מפגינים במלחמת האזרחים בסוריה.^[35] על פי דיווחים הוא אחראי על יחידות הצלפים המשמשות לירי לעבר מפגינים במלחמת האזרחים.^[67]
• פאטמה מכלוף, אחותה של אניסה מח'לוף.
  • עאטף נג'יב, לשעבר ראש מינהל הביטחון הפוליטי בדרעא.^[68] האיחוד האירופי הטיל עליו עיצומים בשל מעורבותו באלימות נגד מפגינים במלחמת האזרחים בסוריה.^[30]
• גנרל עדנאן מח'לוף, בן דודה הראשון של אניסה, לשעבר מפקד משמר הרפובליקה.^[69]

בני הדודים של חאפז

• נמיר אל-אסד, שלפי הדיווחים הקים עם רפעת אל-אסד בשנות ה-80 את המיליציה הסורית שביחה.^[70]
• עדנאן אל-אסד, מנהיג מיליציית "חברות מאבק" בדמשק.^[71]
• גנרל שפיק פיאד, בן דודו של חאפז. מפקד הדיוויזיה השביעית בשנים 1973–1978.^[72] מפקד דיוויזיית השריון השלישית מאז 1978.^[73] על פי הדיווחים עבר התקף לב בסביבות 1991.^[72]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משפחת אל-אסד בוויקישיתוף

• המשפחה הראשונה של סוריה, באתר סלייט, 10 בפברואר 2012
• המעגל הפנימי של בשאר אל-אסד, באתר BBC‏, 10 במאי 2011
• אסתר פן, מנהיגי סוריה, באתר המועצה ליחסי חוץ, 10 במרץ 2006

הערות שוליים

1. Kmak, Björklund, Magdalena, Heta (2022). Refugees and Knowledge Production: Europe’s Past and Present. 4 Park Square, Milton Park, Abingdon, Oxon OX14 4RN: Routledge. p. 73. doi:10.4324/9781003092421. ISBN 978-0-367-55206-0.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
2. Turku, Helga (2018). "3: Long-Term Security Repercussions of Attacking Cultural Property". The Destruction of Cultural Property as a Weapon of War. palgrave macmillan. p. 74. doi:10.1007/978-3-319-57282-6. ISBN 978-3-319-57282-6.
3. Darke, Diana (2010). Syria (2nd ed.). Bradt Travel Guides. p. 311. ISBN 978-1-84162-314-6.
4. Eyal Zisser (2004). "Bashar al-Asad and his Regime – Between Continuity and Change". Orient. ארכיון מ-1 באוגוסט 2017. נבדק ב-2 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
5. McConville, Patrick Seale with the assistance of Maureen (1990). Asad of Syria: The Struggle for the Middle East. Berkeley: University of California Press. p. 9. ISBN 978-0-520-06976-3. Kalbiya seale.
6. Martin Stäheli: Die syrische Außenpolitik unter Hafiz Assad, Franz Steiner Verlag, Stuttgart 2001, מסת"ב 3-515-07867-3; p. 40
7. Robin Wright (22 בפברואר 2008). "Sanctions on Businessman Target Syria's Inner Sanctum". The Washington Post. ארכיון מ-20 באוגוסט 2011. נבדק ב-31 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
8. Bar, Shmuel (2006). "Bashar's Syria: The Regime and its Strategic Worldview" (PDF). Comparative Strategy. 25 (5): 380. doi:10.1080/01495930601105412. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 ביולי 2011. נבדק ב-15 במאי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
9. Halasa, Omareen, Mahfoud, Malu, Zaher, Nawara (2014). Syria Speaks: Art and Culture from the Frontline. 26 Westbourne Grove, London W2 5RH, UK: Saqi Books. pp. 125, 147–156, 161. ISBN 978-0-86356-787-2.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
10. Pipes, Daniel (1995). Syria Beyond the Peace Process. 1828 L Street, N.W., Suite 1050, Washington, D.C. 20036: Washington Institute for Near East Policy. pp. 6, 7, 13–17. ISBN 0-944029-64-7.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
11. Shamaileh, Ammar (2017). Trust and Terror: Social Capital and the Use of Terrorism as a Tool of Resistance. 711 Third Avenue, New York, NY 10017, USA: Routledge. pp. 66, 70–72, 82. ISBN 978-1-138-20173-6.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
12. L. Stanton, Andrea (2012). "Al-Assad, Hafez". Cultural Sociology of the Middle East, Asia, and Africa: An Encyclopedia. California, USA: SAGE. pp. 233–235. ISBN 978-1-4129-8176-7.
13. A. Reilly, James (2018). "7: Thirty Years of Hafez Al-Assad". Fragile Nation, Shattered Land: The Modern History of Syria. London, UK: I. B Tauris. pp. 160–162, 169. ISBN 978-1-78453-961-0.
14. Bonsen, Sabrina (2019). "2: Theoretical Framework, State of Research and Method". Martyr Cults and Political Identities in Lebanon. Muhlacker, Germany: Springer. p. 9. ISBN 978-3-658-28097-0.
15. Suzanne Kassab, Elizabeth (2019). "3: Tanwir Debates in Syria in the 1990s". Enlightenment on the Eve of Revolution: The Egyptain and Syrian Debates. Columbia University Press. pp. 172–173. ISBN 9780231549677.
16. Pipes, Daniel (1995). "1: Assad's Post-Soviet Predicament". Syria Beyond the Peace Process. Washington Institute for Near East Policy. pp. 6, 7. ISBN 0-944029-64-7.
17. Shamaileh, Ammar (2017). "2: Trust, Terror and the Arab Sprind: Egypt, Libya and Syria". Trust and Terror: Social Capital and the Use of Terrorism as a Tool of Resistance. 711 Third Avenue, New York, NY 10017, USA: Routledge. pp. 16–17. ISBN 978-1-138-20173-6.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
18. Turku, Helga (2018). "3: Long-Term Security Repercussions of Attacking Cultural Property". The Destruction of Cultural Property as a Weapon of War. Gewerbestrasse 11, 6330 Cham, Switzerland: palgrave macmillan. p. 74. doi:10.1007/978-3-319-57282-6_1. ISBN 978-3-319-57281-9.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
19. Aslan Ozgul, Billur (2019). Leading Protests in the Digital Age: Youth Activism in Egypt and Syria (1st ed.). Palgrave Macmillan. pp. 9–10, 41–44, 227. doi:10.1007/978-3-030-25450-6. ISBN 978-3-030-25449-0.
20. Stallard, Katie (2022). Dancing on Bones: History and Power in China, Russia and North Korea. 198 Madison Avenue, New York, NY 10016: Oxford University Press. p. 164. ISBN 978-0-19-757535-2.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
21. "Council Implementing Decision". European Union. נבדק ב-21 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
22. Mohamad Daoud (באוקטובר 2006). "Dossier: Bushra Assad". Mideast Monitor. אורכב מ-המקור ב-21 ביולי 2011. נבדק ב-2011-04-02. {{cite web}}: (עזרה)
23. "Cookies op AD.nl – AD.nl". www.ad.nl. ארכיון מ-3 במרץ 2016. נבדק ב-28 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
24. William E. Schmidt (22 בינואר 1994). "Asad's son killed in an auto crash". The New York Times. ארכיון מ-9 בפברואר 2011. נבדק ב-31 במרץ 2011. {{cite web}}: (עזרה)
25. "SANA: Bashar al-Assads Youngest Brother Dead". iloubnan.info. 12 בדצמבר 2010. ארכיון מ-6 באוקטובר 2011. נבדק ב-3 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
26. Martin Stäheli: Die syrische Außenpolitik unter Hafiz Assad, Franz Steiner Verlag, Stuttgart 2001, מסת"ב 3-515-07867-3; p. 42
27. "Majd Hafiz al-Assad, the younger brother of President Bashar al-Assad, died on Saturday December 12, 2009 at the age of 43". Joshua Landis Blog. 12 בדצמבר 2009. ארכיון מ-30 בינואר 2014. נבדק ב-12 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
28. "Syria's military: what does Assad have?". Reuters. 6 באפריל 2011. אורכב מ-המקור ב-1 במאי 2011. נבדק ב-5 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
29. Bar, Shmuel (2006). "Bashar's Syria: The Regime and its Strategic Worldview" (PDF). Comparative Strategy. 25 (5): 379. doi:10.1080/01495930601105412. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 ביולי 2011. נבדק ב-15 במאי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
30. "COUNCIL DECISION 2011/273/CFSP of 9 May 2011 concerning restrictive measures against Syria". Official Journal of the European Union. L121/11. 10 במאי 2011. ארכיון מ-16 במאי 2011. נבדק ב-10 במאי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
31. Syria: Bashar al-Assad's brother Maher 'loses leg', The Telegraph, 16 August 2012
32. "Assad's feared brother lost leg in bomb attack: sources". Reuters. 16 באוגוסט 2012. ארכיון מ-16 באוגוסט 2012. נבדק ב-16 באוגוסט 2012. {{cite news}}: (עזרה)
33. Brian Rokus; Brian Todd. "Syrian Maher al-Assad is ruthless aide to brother Bashar, analysts say". cnn.com. CNN. ארכיון מ-29 במרץ 2018. נבדק ב-28 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
34. Landis, Joshua. "An Asad Arrested for Smuggling Weapons". Syria Comment. ארכיון מ-10 בפברואר 2012. נבדק ב-16 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
35. "COUNCIL IMPLEMENTING DECISION 2011/302/CFSP of 23 May 2011 implementing Decision 2011/273/CFSP concerning restrictive measures against Syria". Official Journal of the European Union. L136/91. 24 במאי 2011. ארכיון מ-3 במרץ 2012. נבדק ב-25 במאי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
36. "The Original Shabiha". Joshua Landis. 2012-08-17. ארכיון מ-17 באוגוסט 2012. נבדק ב-2013-01-21. {{cite web}}: (עזרה)
37. Robert Fisk (16 בספטמבר 2010). "Freedom, democracy and human rights in Syria – Ribal al-Assad gives our writer a rare insight into the dynasty that has shaped modern Syria". The Independent. ארכיון מ-28 בפברואר 2011. נבדק ב-3 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
38. Bar, Shmuel (2006). "Bashar's Syria: The Regime and its Strategic Worldview" (PDF). Comparative Strategy. 25 (5): 381. doi:10.1080/01495930601105412. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 ביולי 2011. נבדק ב-15 במאי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
39. Duelfer, Charles (30 בספטמבר 2004). Comprehensive Report of the Special Advisor to the DCI on Iraq's WMD (PDF). Central Intelligence Agency. pp. 103–104. אורכב מ-המקור (PDF) ב-13 באוגוסט 2011. נבדק ב-16 במאי 2011. {{cite book}}: (עזרה)
40. Shmuel Bar: Bashar’s Syria: The Regime and its Strategic Worldview In: Comparative Strategy, 25, 2006, Special Issue, p. 382
41. "Assad's cousin: The regime has killed more than 500,000 Syrians". Middle East Monitor. 7 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
42. "Cable Viewer". Wikileaks. 2 בינואר 2006. ארכיון מ-13 בפברואר 2013. נבדק ב-21 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
43. Al Hendi, Ahed (3 במאי 2011). "The Structure of Syria's Repression". Foreign Affairs. ארכיון מ-8 בפברואר 2015. נבדק ב-5 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
44. "Biography for Dhu al-Himma Shalish". Siloworker. נבדק ב-16 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, October 2016)
45. "Alphabetical Listing of Specially Designated Nationals and Blocked Persons ("SDN List")". US Department of the Treasury. 31 במרץ 2011. ארכיון מ-16 במרץ 2011. נבדק ב-3 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
46. "Council Implementing Regulation (EU) No 611/2011 of 23 June 2011 implementing Regulation(EU) No 442/2011 concerning restrictive measures in view of the situation in Syria". Official Journal of the European Union. L164/54. 24 ביוני 2011. ארכיון מ-15 באוקטובר 2012. נבדק ב-25 ביוני 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
47. Bar, Shmuel (2006). "Bashar's Syria: The Regime and its Strategic Worldview" (PDF). Comparative Strategy. 25 (5): 395. doi:10.1080/01495930601105412. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 ביולי 2011. נבדק ב-15 במאי 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
48. "Biography for Riyad Shalish". אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2012. נבדק ב-25 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
49. Leverrier, Ignace (25 בפברואר 2012). "In Bashar al-Assad's Syria, the disinformation is also a family affair". Le Monde. ארכיון מ-29 בפברואר 2012. נבדק ב-8 במרץ 2012. {{cite news}}: (עזרה)
50. "Alawites rally after 'Assad's cousin killed officer'". www.aljazeera.com. ארכיון מ-11 באוקטובר 2017. נבדק ב-28 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
51. "An "unending nightmare," Bashar al Assad's nephew is out of prison". trtworld.com. 1 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
52. AFP Al Arabiya News (14 במרץ 2015). "Assad relative assassinated in Syria". Middle East: alarabiya.net. ארכיון מ-4 במרץ 2016. נבדק ב-2014-03-14. {{cite news}}: (עזרה)
53. Vincent Beshara; Cody Roche (11 בדצמבר 2016). "Assad Regime Militias and Shi'ite Jihadis in the Syrian Civil War". Bellingcat. ארכיון מ-17 באפריל 2019. נבדק ב-11 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
54. "Syria Comment » Archives » "The Original Shabiha," by Mohammad D". Joshualandis.com. 2012-08-17. ארכיון מ-17 באוגוסט 2012. נבדק ב-2013-01-21. {{cite web}}: (עזרה)
55. Briscoe, Ivan; Floor Janssen Rosan Smits (בנובמבר 2012). "Stability and economic recovery after Assad: key steps for Syria's post-conflict transition" (PDF). Clingendael: 1–51. אורכב מ-המקור (PDF) ב-19 בנובמבר 2012. נבדק ב-7 במרץ 2013. {{cite journal}}: (עזרה)
56. Tim Lister, and Jamie Crawford (7 במרץ 2012). "Meet Syria's wealthiest and most elusive man". CNN. ארכיון מ-12 במרץ 2012. נבדק ב-28 במרץ 2012. {{cite news}}: (עזרה)
57. "Syria's Bashar Al-Assad's Uncle Dies of COVID-19". Sada Elbalad. 12 בספטמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
58. "US embassy cables: US sought financial pressure on top Syrian officials". The Guardian. London. Wikileaks. 20 בדצמבר 2010. ארכיון מ-23 באפריל 2014. נבדק ב-16 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
59. Peel, Michael (27 באפריל 2011). "Assad's Family Picked up by the West's Radar". Financial Times. ארכיון מ-21 בינואר 2013. נבדק ב-6 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
60. Dow, Nicole. "Getting to know Syria's first family". cnn.com. CNN. ארכיון מ-11 באוקטובר 2017. נבדק ב-28 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
61. "Bomb kills Syria defense minister, Assad's brother-in-law and key aides". Al Arabiya. 18 ביולי 2012. אורכב מ-המקור ב-19 ביולי 2012. נבדק ב-18 ביולי 2012. {{cite news}}: (עזרה)
62. "Office of Foreign Assets Control: To List of Specially Designated Nationals and Blocked Persons" (PDF). Treasury Department. ארכיון (PDF) מ-3 בספטמבר 2011. נבדק ב-7 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
63. Shadid, Anthony (10 במאי 2011). "Syrian Elite to Fight Protests to 'the End'". The New York Times. ארכיון מ-13 במאי 2011. נבדק ב-11 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
64. "U.S. imposes sanctions on Syrians, entities linked to government". Reuters (באנגלית). 2017-05-16. נבדק ב-2022-05-20.
65. "Office of Financial Sanctions Implementation, HM Treasury. Financial Sanctions Notice, Syria" (PDF). 19 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
66. "U.S. imposes sanctions on Syrians, entities linked to government". Reuters (באנגלית). 2017-05-16. נבדק ב-2022-05-23.
67. Trombetta, Lorenzo (27 באפריל 2011). "Le sanzioni americane colpiscono i boss dell'apparato repressivo (American sanctions target the leaders of repression)". Europa. אורכב מ-המקור ב-30 באפריל 2011. נבדק ב-9 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
68. "Biography for Atif Najib". Silobreaker. Able2Act. אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2012. נבדק ב-17 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
69. "Cable Viewer". Wikileaks. 7 בפברואר 1994. ארכיון מ-13 בפברואר 2013. נבדק ב-21 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
70. Hugh Macleod; Annasofie Flamand (15 ביוני 2012). "Inside Syria's shabiha death squads". Toronto Star. ארכיון מ-15 באוגוסט 2012. נבדק ב-2013-01-21. {{cite news}}: (עזרה)
71. Seale, Patrick (1988). Asad of Syria: the struggle for the Middle East. University of California Press. p. 429. ISBN 0-520-06667-7.
72. Hanna Batatu (1999). Syria's Peasantry, the Descendants of Its Lesser Rural Notables, and Their Politics. Princeton University Press. p. 220. ISBN 978-0-691-00254-5. ארכיון מ-31 בדצמבר 2013. {{cite book}}: (עזרה)
73. "Syria's Praetorian Guards: A Primer". Middle East Intelligence Bulletin. Vol. 2 No. 7 (5 August 2000). ארכיון מ-4 ביולי 2012. נבדק ב-20 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)