מרד שבע בן בכרי

מֶרֶד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - הוא מרד שחולל שבע בן בכרי למטה שבט בנימין כנגד שלטונו של דוד המלך ושבט יהודה על עם ישראל. המרד דוכא ושבע בן בכרי הוצא להורג. תיאור המרד מופיע בספר שמואל ב', פרק כ'.

ציור מרד שבע בן בכרי, ואישה משליכה את ראשו מהחלון

הרקע למרד

המרד התחולל בזמן ניסיונות השיקום של חצר דוד מהשלכותיו של מרד אבשלום. במהלך הקרב שבו חוסל אבשלום (שהתרחש ביער אפרים), שהה דוד בעיר מחנים (בעבר הירדן המזרחי). לאחר שהסתיים הקרב ואבשלום נהרג, חצה דוד את הירדן (מערבה) בלווית פמליה מבני שבטו, שבט יהודה. הדבר עורר תרעומת בקרב שאר השבטים.^[1]

ברקע לסיפור, נמצאת גם העובדה ששבע בן בכרי הוא בן שבט בנימין, הקרובים למלך שאול, שתחתיו מלך דוד ולבסוף החליפו. בתום מרד אבשלום הטיל דוד קנס על אחד מצאצאיו האחרונים של שאול, מפיבשת בן יהונתן. הקנס הוטל עליו אחרי שנשפט שלא בפניו על אי סיוע למלך דוד בזמן מרד אבשלום ועל ניסיון למלוך תחתיו. הוא נשפט על כך, בהתאם לעדותו של ציבא עבד מפיבשת שהביא צידה לאנשי דוד בברחם.^[2] בתחילה הקנס היה שכל רכוש מפיבשת יעבור לציבא. לאחר שדוד פגש את מפיבשת וראה שניכר עליו שהיה שרוי בצער בזמן בריחתו מאבשלום הדבר עורר אצלו ספק באמיתות דבריו של ציבא. דוד החליט, לבסוף, לחלוק את רכושו של מפיבשת בינו ובין ציבא. מפיבשת, מצידו, אמר שלא היה מצטער אם כל הרכוש היה ניתן לציבא עבדו כל עוד דוד חזר בשלום.^[3] על פי המדרש כאשר אמר דוד שציבא ומפיבושת יחלקו את השדה יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.^{[דרוש מקור]}

הרב אמנון בזק^[4] טוען כי הסיבה שדוד נקט בצעדים אלו הייתה החלטתו לחזק את הקשר שלו עם בני שבטו, שבט יהודה, לאחר שאיבד את אמונו בבית שאול ובתומכיו. צעדים אלו, לדאבון ליבו של דוד, לא השיגו את התוצאה המבוקשת אלא רק עוררו את חמתם של בני שבט בנימין ושאר שבטי ישראל.

ניתן להוסיף גם את העובדה כי דוד החזיק צבא של שכירי חרב זרים, שתפקידם להטיל מרות על בני ישראל. הנחה נפוצה מוטעית היא שדוד היה אחראי על ביטולן של מסורות שבטיות, כגון העלאת ארון הברית לירושלים, בניגוד למקומו המסורתי, בהר אפרים, שם התגורר שבע בן בכרי.^{[דרוש מקור]}

בתשתית המרד עומד אופן ההמלכה של דוד על שבטי ישראל, כריתת ברית, מעין חוזה, בין שבטי הצפון לבין דוד, שהיה אז מלך יהודה.

התפתחות המרד

קריאת המרד של שבע בן בכרי נפלה על אוזניים קשובות, ושבטי ישראל מקבלים עליהם את מנהיגותו של שבע בן בכרי. ניסיון הפיזור הראשון של המרד נעשה באמצעות מינויו של עמשא בן יתר לגיוס צבא משבט יהודה לפיזור המרד, אלא שעמשא בן יתר מתמהמה בפעולה זו (למרות הבטחה כי יכהן כשר צבא במקום יואב בן צרויה).
דוד ממנה לכן את אחיינו, אבישי, לפזר את המרד. אבישי, בראש צבא הגיבורים של דוד, יצא למרדף אחר שבע בן בכרי. בתחנה הראשונה של המרדף, גבעון, הורג יואב בן צרויה את עמשא בן יתר. להוצאה להורג היה אפקט מלכד על צבאו של יואב והיא תרמה לגיוס שבטי ישראל לצד יואב. יואב החל אם כן רודף אחרי שבע בן בכרי שברח לעיר אבל בית מעכה.
צבאו של יואב צר על העיר ומתחיל לנסות לפרק את חומתה. אישה חכמה מן העיר מנהלת משא ומתן עם יואב בסופו מושלך ראשו של שבע בן בכרי מעבר לחומה והמצור מופסק.

השלכות המרד

בערוב ימיו יצווה דוד על בנו ויורשו שלמה להוציא להורג את יואב בן צרויה, משום שהרג את עמשא בן יתר במהלך המרד (ואת אבנר בן נר).
עם זאת, הקריאה אותה השמיע שבע בן בכרי "אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" הדהדה שני דורות אחר כך בעת פילוג הממלכה בזמנו של ירבעם בן נבט, אירוע שהיווה צימצום משמעותי בכוחו של בית דוד^[4].

ההשלכה ההלכתית הנלמדת מהמרד

מסיומו של המרד, נלמדת הלכה בתוספתא בעניין הסגרת אדם אל מותו לצורך הצלת רבים. הרמב"ם אף מזכיר בהלכותיו (הלכות יסודי התורה פרק ה) את שמו של שבע בן בכרי, ופוסק שמותר להסגיר רק אדם שחייב מיתה כמו שבע בן בכרי, במידה והזכירו את שמו של האדם ובמידה ועשה מעשים בדומה לשבע בן בכרי .

מרד שבע בן בכרי ותיקון הסופרים

הקריאה האמורה של שבע נכללת במסורות בדבר תיקון סופרים.
לגרסת מסורות אלו, הקריאה הייתה ""אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי אִישׁ לְאלהיך יִשְׂרָאֵל".
כלומר, אחת הסיבות למרד הוא ביטול מסורות פולחן שבטיות, כך ששבטי ישראל חשו שנותק הקשר בינם לבין אלוהים. כדי למנוע פגיעה בכבודו של האלוהים, וכדי למנוע פרשנות לפיה יש יותר מאל אחד, שונה נוסח הקריאה.

מרד שבע בן בכרי בתרבות העממית

בספר "מלכים ג" מאת יוכי ברנדס מוצג המרד כ"מרד המקדשים", והמניע המוצג הוא תקנה שתיקן דוד (לכאורה) המבטלת את המקדשים והבמות בערים מחוץ לירושלים.

הערות שוליים

1. ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוקים ל"ט–מ"ד
2. ספר שמואל ב', פרק ט"ז, פסוקים א'–ד'
3. ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוקים ל'–ל"א
4. הרב אמנון בזק, דוד-מפיבשת-ציבא: עבר הווה ועתיד, מגדים לד, תשרי תשס"ב