Loading AI tools
סופרת בריטית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרגרט פורסטר (באנגלית: Margaret Forster; 25 במאי 1938 – 8 בפברואר 2016) הייתה סופרת בריטית, היסטוריונית ומבקרת ספרות. היא התפרסמה בגיל צעיר בזכות רומן שכתבה, בשנת 1965, בשם ג'ורג'י גירל (נערה ושמה ג'ורג'י).
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
לידה |
25 במאי 1938 קרלייל, הממלכה המאוחדת |
---|---|
פטירה |
8 בפברואר 2016 (בגיל 77) לונדון, הממלכה המאוחדת |
מדינה | הממלכה המאוחדת |
מקום לימודים | סאמרוויל קולג', אוקספורד |
שפות היצירה | אנגלית |
תחום כתיבה | סיפורת |
יצירות בולטות | יומנה של אישה רגילה |
בן או בת זוג | האנטר דייוויס (1960–?) |
צאצאים | קייטלין דייוויס |
פרסים והוקרה | עמית החברה המלכותית לספרות |
פורסטר נולדה בשכונה של דיור ציבורי בקרלייל, שבצפון מערב בריטניה, למשפחה ממעמד הפועלים. אביה, ארתור פורסטר, היה מכונאי שעבד במפעל, ואמה, ליליאן (לבית הינד), הייתה עקרת בית שעבדה כפקידה לפני נישואיה.[1][2][3]
פורסטר למדה בבית ספר תיכון לבנות בקרלייל (1949–1956), שהיה מוסד חינוכי לתלמידות מצטיינות.[2][4] היא זכתה במלגה ללימודי היסטוריה בקולג׳ לנשים סומרוויל שבאוקספורד וסיימה את לימודיה שם בשנת 1960.[3]
המשרה הראשונה שלה הייתה כמורה לאנגלית בבית הספר לבנות באיזלינגטון שבצפון לונדון, שם היא לימדה במשך שנתיים (1961-1963). במהלך תקופה זו החלה לכתוב, אך טיוטת הרומן הראשון שלה נדחתה.[2]
הרומן הראשון שכתבה פורסטר פורסם בשנת 1964 בשם "Dames' Delight" (תענוג הגברות, על שם מקום המרחץ על גדות הנהר צ'רוול באוקספורד שבו נשים יכלו לטבול בעירום), והתבסס באופן כללי על חוויותיה באוקספורד. הרומן השני שלה, "נערה בשם ג'ורג'י", פורסם בשנה שלאחר מכן, והיה לרב מכר. הספר מתאר את האפשרויות שנפתחות בפני אישה צעירה ממעמד הפועלים בלונדון במהלך שנות השישים. הספר עובד לסרט קולנוע בשנת 1966 בכיכובם של לין רדגרייב כג'ורג'י, שארלוט רמפלינג, אלן בייטס וג'יימס מייסון.[1][2][5] פורסטר גם כתבה יחד עם פיטר ניקולס את התסריט.[6] הסרט זכה להצלחה רבה. שיר הנושא של הסרט היה ללהיט בביצוע המשחרים, ובהמשך גם דורג בין חמישים השירים הגדולים מבין "500 שירי הפופ הגדולים בכל הזמנים" של המגזין "רולינג סטון". הספר עובד גם למחזמר בברודוויי, בשנת 1970, והוצג במשך תקופה קצרה מעל במת התיאטרון.
במהלך שנות השישים והשבעים גידלה פורסטר שלושה ילדים, והמשיכה לכתוב ולפרסם. מאוחר יותר ביקרה היא עצמה את הרומנים המוקדמים שלה, אותם היא תיארה כ"ספרים סנטימנטליים מדי".[2] לדבריה, רק ברומן שפרסמה בשנת 1974, "The Seduction of Mrs Pendlebury" (הפיתוי של גברת פנדלברי) היא החלה למצוא את קולה האמיתי. הרומנים המוקדמים שלה הם קלילים והומוריסטיים, והם מונעים קדימה על ידי עלילה חזקה.[3] יוצא מן הכלל הוא The Travels of Maudie Tipstaff (מסעותיה של מודי טיפסטף, 1967), המתמקד בהבדלים בין-דוריים של ערכים שקיימים במשפחה מן העיר גלאזגו שבסקוטלנד.
הנושא של מערכות יחסים במשפחה הפך לבולט ביצירותיה המאוחרות יותר. "Mother, Can You Hear Me" (אמא, את יכולה לשמוע אותי? 1979) ו - "Papers Private" (מסמכים אישיים) (1986) הם ספרים בעלי גוון אפל יותר. פורסטר התמודדה עם נושאים כמו אמהות חד הוריות ועבריינים צעירים[3] ברומן ״האם לא מספיק לגברים?״ (1989). בספר אחר היא בוחנת את הטיפול בקשישים ובמחלת אלצהיימר. הספר נכתב עקב ההתדרדרות במצבה הרפואי של חמותה ומותה כתוצאה מהמחלה.[7] בשנת 1991, פורסטר ובעלה, האנטר דייוויס, השתתפו בפרק בסדרת הטלוויזיה "When Love Isn't Enough" (כשאהבה לא מספיקה), שגולל את סיפורה של מריון דייוויס, אמו של האנטר. פורסטר מתחה ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה הבריטית בנושא הטיפול בקשישים.[8]
המבקרת ומוציאה לאור, "כרמן כליל", סבורה שהרומן ״המשרתת של הגברת״ (Lady's Maid - 1990) הוא ספרה הטוב ביותר של פורסטר. זהו רומן המבוסס על עדויות היסטוריות שאספה פורסטר בזמן שכתבה את הביוגרפיה על אליזבט בראונינג, אך היא בחרה לספר אותו מנקודת מבטה של דמות בדיונית: המשרתת של אליזבת בארט בראונינג.
״יומנה של אישה רגילה״ (2003) מסופר במתכונת יומן של אישה בדיונית ,אשר חיה את האירועים המרכזיים של המאה העשרים. עלילתו מציאותית עד כדי כך שקוראים רבים האמינו כי מדובר ביומן אותנטי.[3][5][7] רומנים מאוחרים יותר של פורסטר כוללים את ״תיבת הזיכרון״ (1999)[6] ו"האם אפשר לעזור לך?״ (2005). הרומן האחרון שלה, ״כיצד מודדים פרה״, פורסם במרץ 2016.[1]
פורסטר פרסמה למעלה מ־25 רומנים.[5] היא הייתה פמיניסטית וסוציאליסטית, ומרבית יצירותיה עסקו בנושאים אלו.[1][2] כליל סבורה שתפישת עולמה של פורסטר עוצבה על ידי הרקע המעמדי שלה. מרבית סיפוריה היו על חיי נשים. הסופרת ולרי גרוב מאפיינת את הרומנים שלה כספרים שעוסקים בחיי נשים ובשקרים השוררים בקרב משפחות.
יצירתה העיונית של פורסטר כללה 14 ביוגרפיות, יצירות היסטוריות וממוארים.[3] הביוגרפיות הידועות ביותר שלה הן של הסופרת דפנה דה מוריאה והמשוררת אליזבת בארט בראונינג.[1][5] הביוגרפיה שלה על דה מוריאה פורסמה בשנת 1993 והייתה התחקות פורצת דרך אחר מיניותה של הסופרת, כמו גם בחינת הקשר שקיימה עם גרטרוד לורנס. הביוגרפיה עובדה לסרט ״דפנה״ של ה-BBC בשנת 2007. בביוגרפיה שכתבה פורסטר על אליזבט בארט בראונינג בשנת 1988, פורסטר הסתמכה על מכתבים ומסמכים שהתגלו זמן קצר לפני כן ושפכו אור על חיי המשוררת לפני שנפגשה וברחה כדי להינשא לרוברט בראונינג. פורסטר כתבה מחדש את המיתוס של המשוררת הנכה שאביה המאיים שמר עליה מכל משמר, ותיארה אשה מורכבת, פעילה ובעייתית ששיתפה פעולה עם הסגר שהוטל עליה.[9][10][11]
פורסטר כתבה גם ביוגרפיות בדיוניות של הסופר ויליאם מייקפיס תאקרי (1978)[1][5] ושל האמנית גוון ג'ון (2006).[12] הספר ״אחיות משמעותיות״ (1984) מתאר את תחילתה של התנועה הפמיניסטית דרך חייהן של שמונה נשים בריטיות ואמריקאיות, שהיו חלוצות בתחום: קרוליין נורטון, אליזבת בלקוול, פלורנס נייטינגייל, אמילי דייוויס, ג'וזפין באטלר, אליזבת קיידי סטנטון, מרגרט סנגר ואמה גולדמן.[2][3][13] הספר ״רעיות טובות״ (2001) חקר נשים מההיסטוריה ומהתקופה הנוכחית, הנשואות לגברים מפורסמים, כולל מרי ליווינגסטון, פאני סטיבנסון, ג'ני לי ומרגרט פורסטר עצמה.[6] הכתיבה ההיסטורית שלה כוללת את סיפורו של מפעל הביסקוויטים של קאר בקרלייל (1997).
פורסטר כתבה שני ממוארים המבוססים על הרקע המשפחתי שלה, Hidden Life: A Family Memoir" 1995, ובשנת Precious Lives 1998, וגם יצירה אוטוביוגרפית, "החיים שלי בבתים" (2014).[1][2][3] ספרה ״חיים נסתרים״ המבוסס על חיי סבתה, שהייתה משרתת שילדה בת בלתי חוקית, זכה לשבחי ההיסטוריונית והמבקרת קלייר טומלין, שתיארה את הספר כ"פלח היסטוריה שיש לזכור בכל פעם שאנשים מקוננים על העולם היפה שאיבדנו". ספר זה היווה עבור פרנסס אוסבורן השראה להפיכתה לביוגרפית, אשר כתבה כי ספר זה פקח את עיניה וסייע לה לראות "עד כמה ההיסטוריה של נשים מהמציאות בבית הסמוך יכולה להיות מרתקת".[14] ספר ההמשך,"חיים יקרים" (Precious Lives), עסק בנושא אביה של פורסטר, שלפי הדיווחים לא חיבבה אותו.
פורסטר הייתה חברה בוועדה המייעצת של ה-BBC בנושא ההשפעות החברתיות של הטלוויזיה (1975-1977) ובפאנל הספרותי של מועצת האמנות (1981-1978).[6] היא כיהנה כשופטת פרס בוקר בשנת 1980.[15] היא הייתה המבקרת העיקרית בנושאי ספרות עיונית בעיתון איוונינג סטנדרט (1980-1977).[2] היא הופיעה לעיתים קרובות בתוכניות טלוויזיה העוסקות בספרות בטלוויזיה וברדיו 4 של BBC, וגם כתבה בעיתונים ובמגזינים. בשנת 1994 היא רואיינה על ידי סו לוליי לרדיו 4 וגם לתוכנית ״תקליטים לאי בודד״ של רדיו 4.[16]
פורסטר נבחרה לעמיתה של החברה המלכותית לספרות בשנת 1975.[2] היא זכתה במספר פרסים על ספרי העיון שלה. הביוגרפיה על אליזבת בארט בראונינג זכתה בפרס היינמן של האגודה המלכותית לספרות (1988). הביוגרפיה על דפנה דה מוריאה זכתה בפרס גילדת הסופרים למען הספרות הטובה ביותר (1993)[7] ובפרס הספרים של אגודת פוסט (1994).[3] הספר על בית החרושת לביסקויטים זכה בפרס לקס של ספרים העסקים העולמים (1998).[17] ״חיים יקרים״זכו בפרס ג'יי.אר אקרלי לאוטוביוגרפיה (1999).
בנעוריה פגשה פורסטר את הסופר, העיתונאי והשדרן האנטר דייוויס בקרלייל, שם התגוררו שניהם. הם נישאו בשנת 1960, מיד לאחר שפורסטר סיימה את לימודיה בקולג'. נישואים אלו נמשכו עד יום מותה.[1][2] בני הזוג עברו ללונדון, שם מצא דייוויס עבודה. תחילה הם גרו בשכירות בשכונת המפסטד; לאחר מכן הם קנו ושיפצו בית ויקטוריאני ברחוב בוסקאסל בפארק דארטמות' בצפון לונדון, שנותר מקום המגורים העיקרי שלהם.[3][4][18]
לאחר ההצלחה של הרומן ״נערה ושמה ג׳ורג׳י״ באמצע שנות השישים, קנתה פורסטר בית לאמה.[2] לזוג נולדו שלושה ילדים: בן ושתי בנות. בתם קייטלין דייוויס היא סופרת ועיתונאית.[5] המשפחה חיה זמן מה באלגארבה בפורטוגל, ואחר כך חזרה ללונדון. היו להם בתים גם בקלדבק וב-Loweswater ובאזור האגמים.[4]
פורסטר העדיפה לחיות רחוק מאור הזרקורים, ולעיתים קרובות סירבה להשתתף באירועים שיווקיים ובחתימה על ספרים.[3] על חבריה נמנו השדרן מלווין בראג והמחזאי דניס פוטר.[2][19] פורסטר חלתה בסרטן שד בשנות השבעים ועברה שתי כריתות שד. היא אובחנה שוב בסרטן בשנת 2007. ב-2014 הפכה מחלתה לגרורתית.[18]
|
|
|
|
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.