מצעד האביונים

מצעד האביונים (באנגלית: Poor People's March on Washington) או המערכה למען העניים (באנגלית: Poor People's Campaign) היה שמה של תנועת מחאה, שפעלה בארצות הברית בשנת 1968 לצמצום אי-השוויון הכלכלי והעוני בארצות הברית (אנ'). מנהיגי התנועה היו מרטין לותר קינג והתאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. הם ארגנו מצעד תמיכה ממיסיסיפי לוושינגטון, בדומה למצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות והמצעדים מסלמה למונטגומרי.

מצעד האביונים
Poor People's March on Washington

תאריכי המאבק	6 בדצמבר 1967 – 24 ביוני 1968 (202 ימים)
מטרה	צמצום אי-השוויון הכלכלי והעוני בארצות הברית
שיטת המאבק	מחאה לא אלימה
דמויות בולטות
מרטין לותר קינג

התנועה דרשה זכויות אדם וזכויות כלכליות עבור תושבי ארצות הברית מכל מוצא אתני וצבע-עור – שחורים, אינדיאנים, לבנים, אסייתים, לטינים ופורטו-ריקנים. קינג דרש תעסוקה עבור כל מי שמסוגל לעבוד, סיוע כלכלי לאלו שאינם מסוגלים לעבוד, דיור ציבורי לחסרי הבית והפסקת האפליה הגזעית בדיור (אנ').

קינג נרצח באפריל 1968, והמצעד לוושינגטון התרחש לאחר מותו. במהלך חודש מאי השתתפו כ-3,000 מפעילי התנועה במחאת אוהלים במול בוושינגטון, ולאחר מכן המאבק עצמו התמוסס וגווע נוכח מריבות פנימיות והתנגדות לקיומו.

רקע

לינדון ג'ונסון חותם על חוק זכויות האזרח, מאחוריו – מרטין לותר קינג.

נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון קידם עם כניסתו לתפקיד בשנת 1964 את חוק זכויות האזרח, ובחודש יולי חתם עליו בבית הלבן, בנוכחות מרטין לותר קינג וחברי קונגרס רבים שתמכו בחוק. כמו כן הוא השיק תוכנית כלכלית בת מספר שלבים, בשם "החברה הגדולה (אנ')", שמטרתה הייתה חיסול העוני והגזענות בחברה האמריקאית. התוכנית כללה רפורמות בחינוך, שירותי בריאות, תחבורה, ופרק בשם "המלחמה בעוני (אנ')" ובו דרכים לצמצום העוני בערים ובכפרים של ארצות הברית.

באותה תקופה בין 22 ל-33 אחוזים מתושבי ארצות הברית חיו מתחת לקו העוני. המלחמה בעוני הגבירה את כוחם הפוליטי של המעמדות הנמוכים בארצות הברית, וקינג ניסה להעלות את מודעות הציבור לעניים באוכלוסייה באמצעות מצעד לוושינגטון. הוא אמר: "אנחנו נבוא בעגלות רתומות לפרדות, כלי רכב ישנים וכל כלי תחבורה שאנשים יוכלו להשיג. אנשים יבואו לוושינגטון ויישבו באמצע הרחוב, אם יש צורך, ויאמרו – אנחנו פה, אנחנו עניים, אין לנו כסף, אתם הבאתם אותנו לכך... ואנחנו באנו לכאן ונישאר כאן עד שתעשו משהו בעניין."

במדינות הדרום השתמשו במס גולגולת כדי למנוע משחורים להצביע. רבים מהם העדיפו לא להצביע בגלל תשלום המס. מרטין לותר קינג פעל כבר משנת 1965 לביטול מס זה^[1].

יוזמת המערכה למען העניים הייתה שנויה במחלוקת. אזרחים אמריקאים רבים נרתעו ממלחמת מעמדות, והייתה הסתייגות גם בקרב הארגונים למען זכויות האזרח. אחד המתנגדים הבולטים היה ביירד רסטין, ממנהיגי הציבור האפרו-אמריקאי, שטען כי מטרות התנועה מעומעמות ודרישותיו של קינג אינן מציאותיות, והוא חשש כי בסיכומו של דבר המערכה תיכשל ויגבר הלחץ על השכבות החלשות ועל הציבור האפרו-אמריקאי.

התארגנות למצעד

מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה למען העניים בארצות הברית.

מרטין לותר קינג שקל להביא המוני עניים לבירת ארצות הברית לפחות מאוקטובר 1966, כאשר פעילים למען מדינת רווחה קיימו מצעד של יום אחד במול בוושינגטון די. סי. במאי 1967, במהלך פגישה עם אנשי התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית אמר קינג כי ההתאחדות תצטרך להגביר את רמת הפעילות הלא-אלימה כדי להפעיל לחץ על הקונגרס להעברת חוק זכויות כלכליות לעניי האומה. ההתאחדות החליטה להרחיב את המאבק לזכויות האזרח כך שיכלול דרישות לצדק כלכלי וכן התנגדות למלחמת וייטנאם. בפגישה נוספת שהתקיימה בנובמבר–דצמבר 1967 הוחלט לקיים את מצעד האביונים לוושינגטון. קינג אמר: "לא יהא זה סתם מצעד של יום אחד לוושינגטון, אלא מסע אל הבירה הנערך על ידי אזרחים סובלים וזועמים, אשר יישארו שם עד אשר תיעשה פעולה החלטית וחיובית לתת תעסוקה והכנסה לעניים."^[2]

בינואר 1968 פרסמה ההתאחדות נייר עמדה כלכלי ובו נתונים סטטיסטיים אודות העוני בארצות הברית, וכן פרטים על המצעד המתוכנן, עם דגש על מחויבות התנועה לאי-אלימות. על פי התכנון, הצועדים היו אמורים להגיע לוושינגטון ב-2 במאי.

בפברואר 1968 יצא קינג למסע גיוס תמיכה במצעד ברחבי ארצות הברית, והציג את מטרות התנועה: הקצאת 30 מיליארד דולר למניעת עוני, תעסוקה מלאה, הבטחת הכנסה ובניית 500,000 יחידות בשנה של דיור בר-השגה לשכבות החלשות.

ב-18 במרץ 1968 ביקר קינג בעיירה מרקס (אנ') במיסיסיפי. בבית הספר של העיירה הוא ראה מורה מחלק לתלמידים ארוחת צהריים המורכבת רק מפרוסת תפוח וכמה קרקרים, והתרגש עד דמעות. כמה ימים לאחר הביקור הוא נאם בוושינגטון ואמר: "אנחנו מגיעים לוושינגטון במערכה למען העניים. הייתי לפני כמה ימים בעיירה מרקס, מיסיסיפי, שנמצאת במחוז קיטמן, המחוז העני ביותר בארצות הברית, וראיתי שם מאות ילדים וילדות שחורים אביונים מסתובבים יחפים ברחובות." בעקבות הביקור החליט קינג שהמצעד יתחיל במרקס.

מנהיגי המערכה גייסו משתתפים רבים למצעד, בתחילה במזרח ובדרום ארצות הברית, ולאחר מכן בטקסס ובחוף המערבי. רבים מהמתנדבים ציינו שהם מעוניינים להשתתף בהחלטות שישפיעו על חייהם. רובם גרו בשכירות בשכונות בעלות מעמד סוציו-אקונומי נמוך, ולא קיבלו סיוע פדרלי כלשהו.

באחד הצעדים החשובים ביותר במערכה, התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית ארגנה ב-14 במרץ 1968 כנס של כ-80 נציגים של ארגוני קבוצות מיעוט אחרות, בהם היספנים מאטלנטה, כורי פחם לבנים מקנטקי וממערב וירג'יניה, פעילים אינדיאנים ופורטו-ריקנים, וארגוני חקלאים. בסוף הכנס החליטו מרבית הנציגים להשתתף בפעילויות התנועה, מתוך אמונה כי זו תשרת את מטרותיהם. כמו כן תמכו בתנועה ארגון המורים בארצות הברית, ימק"א, ארגוני קווייקרים וארגונים נוספים.

שביתת עובדי התברואה בממפיס

נשיא ארצות הברית ברק אובמה בפגישה עם משתתפי שביתת עובדי התברואה בממפיס, בשנת 2011.

בפברואר–מרץ 1968 שבתו עובדי התברואה של ממפיס, וקינג הכריז על השביתה כחלק מרכזי מהמערכה למען העניים. הוא נסע קינג לממפיס לסייע לפועלי זבל שחורים ששבתו מול בניין העירייה, וזכו ליחס עוין. באותה תקופה סבלו עובדים שחורים מאפליה בתעסוקה (אנ'), ובכללם פועלי הזבל. בין היתר הם לא הורשו ללון במבנים בעיר, ונאלצו לפעמים ללון בתוך הזבל או מתחת למשאית. שני פועלים מתו כאשר נמחצו מתחת לרכב לפינוי אשפה.

ב-28 במרץ התרחשו תקריות אלימות במחאה בממפיס, דבר שגרר פרסומים שליליים אודות המערכה למען העניים של קינג. בעיתונים פורסמו מאמרים שליליים (מאוחר יותר נחשף שהם נכתבו על ידי אנשי ה-FBI) ובהם נכתב כי ההתפרצויות ממפיס הן רק ההקדמה למהומות דומות שעלולות להתרחש במצעד האביונים בוושינגטון. בתגובה פרסמה התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית מאמרים בהם נכתב: "הנושא המונח על כף המאזניים הוא לא אלימות לעומת אי-אלימות, אלא מאבק בעוני ובגזענות".

תגובת הממשל

מסמכים שנחשפו הודות לחוק לחופש המידע מתארים כיצד ה-FBI הפיץ לעיתונות חדשות כזב אודות חילוקי דעות בין מנהיגי המחאה לבין קבוצת קווייקרים, בניסיון לפורר את התנועה.

ההכנות למצעד האביונים בוושינגטון עוררו חשש למהומות, וממשל ג'ונסון התכונן למצעד כאל אירוע ביטחוני. צבא ארצות הברית הציב 20,000 חיילים בוושינגטון, מוכנים לפעולה צבאית במקרה של התפרצות אלימה.

מספר חברי קונגרס סיפרו על הפחד שלהם מהמצעד, וניסו למצוא דרכים למנוע אותו. ריצ'רד ניקסון, שהתמודד באותה עת לתפקיד נשיא ארצות הברית, ביקש מחברי הקונגרס שלא להיכנע לדרישות המוחים.

הבולשת הפדרלית (FBI) ניסתה לשבש את פעילות התנועה, במבצע שנקרא POCAM (קיצור של Poor People's Campaign). אנשי הבולשת ביצעו האזנות סתר לשיחות הטלפון של קינג משנת 1962 וניסו להפריע לפעילותו במסגרת מבצע COINTELPRO. הם חששו מהשפעתו על שחורים וכן חששו מהתנגדותו למלחמת וייטנאם. הם הפיצו שמועות לפיהן קינג הוא קומוניסט והוא "מופעל על ידי כוחות חתרניים המבקשים לערער את יסודות האומה."

במבצע POCAM גויסו אלפי מלשינים בגטאות השחורים, ובוצעו בו האזנות סתר רבות. ה-FBI הפיץ שמועות שווא על סכסוכים פנימיים בין הגופים המארגנים את המצעד, וכן הפיץ שמועות שקריות לפיהן מי שישתתף במצעד יאבד את זכותו לקבל קצבאות רווחה. שמועות אלה הצליחו להקטין את מספר המתנדבים בתנועה במספר ערים בארצות הברית. כמו כן הוקם ארגון קש בשם "האמת על המרי האזרחי" (TACT) שקיים אירועים בהשתתפות אישה שחורה בשם ג'וליה בראון, שלטענתה הצליחה להסתנן לשורות התנועה לזכויות האזרח, ו"חשפה" כי חברי ההנהגה הם בעצם קומוניסטים.

ההתנקשות במרטין לותר קינג

ערך מורחב – רצח מרטין לותר קינג

ב-29 במרץ 1968 יצא קינג לממפיס, טנסי, כדי להצטרף למחאת פועלי התברואה האפרו-אמריקאים בעיר, ששבתו מ-12 במרץ במטרה לשפר את תנאי העסקתם ולהשוותם לפועלי התברואה הלבנים. ב-3 באפריל נשא קינג את הנאום "הייתי על פסגת ההר (אנ')", בו התייחס לשביתת עובדי התברואה בממפיס וקרא לאחדות, לחקיקת חוקים כלכליים לטובת העניים ולמחאה לא אלימה, תוך התבססות על ערכי היסוד של ארצות הברית.

קינג נרצח למחרת, בשעות הערב של 4 באפריל. בהלוויה של קינג ב-9 באפריל 1968 צעדו עשרות אלפים באטלנטה עם קורטה סקוט קינג, בעקבות ארונו של קינג שנישא על עגלת פרדות.

ברצח הורשע אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי שנעצר ב-8 ביוני 1968 בנמל התעופה לונדון הית'רו כשברשותו דרכון קנדי מזויף. לא ברור מה היו המניעים שלו ברצח קינג, וכיצד הגיע מביצוע עבירות רכוש לביצוע של רצח פוליטי. כמו כן התפתחו מספר תאוריות קשר סביב הרצח.

ההתנקשות בחייו של קינג פגעה קשות במערכה למען העניים, שכן הנהגת המחאה נותרה ללא מנהיג כריזמטי ומשפיע, ובהמשך פרצו מאבקים וסכסוכים בקרב ההנהגה.

המשך המאבק: מחאת האוהלים בוושינגטון

מחאת האוהלים בוושינגטון, מאי 1968

ראלף אברנתי (אנ') מונה למנהיג התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית לאחר מותו של קינג^[3]. הוא ערך כנס באטלנטה ב-16 באפריל בו הוחלט להמשיך בפעילות התנועה, לאור ההצלחה של שביתת עובדי התברואה בממפיס. ההתאחדות הגישה בקשה להיתר למחאת אוהלים במול של וושינגטון די. סי.

ב-16 באפריל פרסם מגזין "לוק (אנ')" מאמר של מרטין לותר קינג שכותרתו "Showdown for Nonviolence", שכתב זמן קצר לפני מותו, במסגרת המערכה למען העניים. המאמר מזהיר מפני התמוטטות חברתית קרובה, ומציע לדרוש חקיקת "חוק זכויות אדם כלכלי" שבאמצעותו יושג שינוי בדרכי שלום.

ב-7 במאי 1968 החלו המשתתפים במחאה לצעוד לכיוון וושינגטון^[4]. ב-21 במאי החלה מחאת אוהלים בוושינגטון, שנמשכה כשישה שבועות, בה השתתפו אלפי עניים מרחבי ארצות הברית. מנהיגי ההתאחדות הובילו קבוצות של תושבים לצעדות ומאבקים קטנים בניסיונות להיפגש עם חברי קונגרס. המחאה הייתה קטנה בהרבה מזו שקינג חזה ברוחו.

עצרת סולידריות תוכננה ל-30 במאי, אך נדחתה עקב חילוקי דעות בין אברנתי לבין ביירד רסטין, שפרש מהתנועה עקב המחלוקת^[5]. העצרת התקיימה לבסוף ב-19 ביוני והשתתפו בה בין 50,000 ל-100,000 בני אדם, בהם לבנים רבים^[6]. בפני ההמון נאמו אברנתי וקורטה סקוט קינג (שדיברה נגד מלחמת וייטנאם), וכן פעילי זכויות אדם היספנים ואינדיאנים, ונציגים של איגודי עובדים. בעצרת נאמו גם מספר פוליטיקאים, בהם יוג'ין מקארתי (שזכה לתשואות) ויוברט האמפרי (שזכה לקריאות בוז).

במחאת האוהלים אירעו גם מספר מקרים אלימים והתנגשויות עם המשטרה. ב-24 ביוני הגיעו למעלה מ-1,000 שוטרים לפנות את מחנה האוהלים, והמשטרה עצרה 288 מפגינים, בהם אברנתי.

דעיכת המאבק

דיוקנו של ראלף אברנתי, יורשו של מרטין לותר קינג, שהנהיג את המצעד לוושינגטון ואת עצרת ההמונים שהתקיימה ב-19 ביוני 1968.

חוק זכויות האדם הכלכלי, שהוצע על ידי קינג, מעולם לא הועבר, ובדיעבד מנהיגי התנועה התחרטו על הדרך בה נוהל המאבק. בכלי התקשורת תוארו המצעד לוושינגטון ומחאת האוהלים באופן שלילי, לעומת המצעד לוושינגטון של 1963, שתואר כמאורגן וחיובי.

עם זאת, המאבק סייע מעט למאבק בעוני והעלה את המודעות לבעיה. נוספו תקציבים לארוחות צהריים בבתי הספר ולתוכניות לפיתוח הקהילה במיסיסיפי ובאלבמה, הורחבה תוכנית בולי המזון, שופרו תנאי הסעד הפדרליים, וגופי ממשל הונחו להעניק תשומת לב רבה יותר להתמודדות עם העוני.

ריצ'רד ניקסון, שהתמודד בשנת 1968 לנשיאות, פגע קשות בפעילות התנועה. בקמפיין שלו הוא נהג לומר שהשחורים תמיד אלימים, הבטיח שיטור יתר בשכונותיהם, סנקציות על המתפרעים וקץ לאינטגרציה בחינוך. על אף זאת, לאחר שניקסון נבחר בשנת 1969 נפגשו איתו מנהיגי המערכה למען העניים, בראשות ראלף אברנתי, וביקשו ממנו לתת מענה לבעיות של רעב ושל תת-תזונה.

בערב שיגור אפולו 11 צעד אברנתי אל השער המערבי של מרכז החלל קנדי עם 25 משפחות שחורות עניות וארבע פרדות מטונפות שמשכו שני קרונות רעועים. הוא הסביר לתקשורת שאין הוא מוחה נגד שיגור החללית, אלא מטיל ספק במה שכינה "סדר העדיפויות הלאומי המעוות", שהותיר חמישית מהאזרחים ללא מזון, בגדים ומגורים. "אני רוצה שהמדענים והמהנדסים של נאס"א ינצלו את כישוריהם להתמודד עם הבעיות הקיימות כיום בחברה", אמר^[7].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצעד האביונים בוויקישיתוף

• מצעד האביונים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. פיליפ בן, ד"ר קינג קורא להחרים סחורות מתוצרת אלבמה, מעריב, 29 במרץ 1965.
2. מצעד עניים יעלה על וושינגטון, על המשמר, 6 בדצמבר 1967.
3. היינץ פכטר, מנהיגם של העניים באמריקה, על המשמר, 31 במאי 1968.
4. צעדת העניים החלה בארצות הברית, על המשמר, 7 במאי 1968.
5. שלמה שפיר, שוכך גל המהומות הגזעיות בערי ארה"ב, דבר, 12 באפריל 1968.
6. שלמה שפיר, מפגן סולידריות עם "מצעד האביונים" בוושינגטון, דבר, 20 ביוני 1968.
7. ניו יורק טיימס, לא כולם רצו שהאדם יגיע לירח, באתר הארץ, 20 ביולי 2019.