מפלגת העבודה (נורווגיה)

מפלגת העבודה הנורווגית או מפלגת הלייבור הנורווגית (בנורווגית: Arbeiderpartiet, A/Ap או Det norske Arbeiderparti) היא מפלגה פוליטית סוציאל-דמוקרטית נורווגית. המפלגה הייתה שותפה בקואליציה "הירוקה-אדומה" בממשלת נורווגיה - מיזוג של מפלגות שמאל-מרכז והמפלגה הירוקה של נורווגיה. זוהי המפלגה הגדולה בנורווגיה כיום ומנהיגה הוא יונס גר סטיורה, ראש ממשלת נורווגיה.

ערך מחפש מקורות

מפלגת העבודה הנורווגית
Det norske Arbeiderparti

מדינה	נורווגיה נורווגיה
מנהיגים	יונס גר סטיורה
תקופת הפעילות	1887–הווה (כ־138 שנים)
אידאולוגיות	סוציאל-דמוקרטיה
מטה	יונגסטורגט 2 א' (רובע הנוער), אוסלו
מיקום במפה הפוליטית	מרכז-שמאל
ארגונים בינלאומיים	מפלגת הסוציאליסטים האירופאים
צבעים רשמיים	אדום
נציגויות בפרלמנטים
חברי פרלמנט	48 (סטורטינג)
מפלגת העבודה הנורווגית

המפלגה שואפת למדינת רווחה שבה המיסים נמוכים ובמרוצת 20 השנים האחרונות ניהלה המפלגה מדיניות של כלכלה מעורבת. המפלגה רואה עצמה כמפלגה פרוגרסיבית במידת מה ואגף הנוער שלה הוא ליגת הצעירים העובדת (Arbeidaranes Ungdomsfylking, AUF).

מאז הקמתה בסוף המאה ה-19, המפלגה גדלה התמיכה בה בהתמדה עד שהפכה למפלגה הגדולה ביותר בנורווגיה החל מ-1927. בשנה זו הסתכסכה המפלגה עם תנועות נוספות סביב העובדה שהייתה חברה בקומינטרן בשנים 1919-1923. בשנים 1945-1961, הייתה למפלגה רוב מוחלט בפרלמנט הנורווגי, תקופה המכונה גם "מדינה המפלגה האחת". מאז 1935, היו רק 16 שנה שבה המפלגה לא תפסה את משרדו של ראש הממשלה. מפלגת העבודה, במהלך שנות ה-60 וה-70, נתקלה בתחרות עזה, בעיקר מצד המפלגה העממית הסוציאליסטית. עם זאת מסוף שנת 1970, המפלגה החלה לאבד מצביעים ממחנה הימין. במהלך שנות ה-80 החלה המפלגה לנטות ימינה, באמצעות מנהיגהּ דאז, גְרוֹ הארלם ברונדטלנד. בשנת 2001 השיגה המפלגה את התוצאות הגרועות ביותר שלה מאז 1924, מה שאילץ אותה להתחייב על הסכם שיתוף פעולה עם מפלגות אחרות כדי להקים ממשלת רוב (מהלך המכונה בשם הקואליציה האדומה-ירוקה).

היסטוריה

כריסטיאן הורנסרוד - ראש ממשלת נורווגיה הראשון מטעם מפלגת העבודה

מטה המפלגה

המפלגה נוסדה בשנת 1887 בארנדאל והיא רצה לראשונה בבחירות לפרלמנט הנורווגי ב-1894. היא נכנסה לפרלמנט בשנת 1904 לאחר בחירות 1903, וגדלה התמיכה בה בהתמדה עד שב-1927, הפכה למפלגה הגדולה ביותר במדינה.

מאז הקמת ה-Vort Arbeide (עיתון המפלגה) בשנת 1884, המפלגה הייתה למעסיק הגדול ביותר של עיתונאים ואמצעי תקשורת אחרים. מערכת העיתונות התרחבה והפכה בסופו של דבר ל-A-pressen. בחודש ינואר 1913 היו למפלגה 24 עיתונים, עוד שישה עיתונים נוסדו בשנת 1913. בשנת 1920 היו למפלגה 33 עיתונים והמפלגה השיקה את הוצאה לאור משלה, הוצאת Det Norske Arbeiderpartis forlag, שהפכה ל-Tiden Norsk Forlag. בנוסף לספרים וחוברות, הוצאת Det Norske Arbeiderpartis forlag פרסמה גם את מגזין Maidagen (שפורסם לרגל ה-1 במאי), ומגזין Arbeidets Jul (שפורסם בחג המולד).

המפלגה גדלה מתנועת שמאל אלטרנטיבית קיצונית למפלגה פוליטית באמצעות כמה תחומים: המפלגה התפצלה בשנת 1921 בעקבות החלטה שהתקבלה שנתיים קודם לכן להצטרף לקומינטרן, והוקמה מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית של נורווגיה. בשנת 1923 עזבה המפלגה את הקומינטרן, כאשר מיעוט ניכר מחבריה עזבו את המפלגה על מנת ליצור את המפלגה הקומוניסטית של נורווגיה. בשנת 1927, הסוציאל-דמוקרטים התאחדו עם מפלגת העבודה הנורווגית והקומוניסטים הצטרפו גם הם בעוד קומוניסטים אחרים ניסו במאמץ כושל לפלג את המפלגה תוך הקמת ה-Samlingsparti Arbeiderklassens - המפלגה המאוחדת של מעמד הפועלים.

נציג של המפלגה, כריסטופר הורנסרוד, הקים לראשונה ממשלה בשנת 1928, אך זו התקיימה שבועיים בלבד, לאחר שהצהרות קיצוניות הבריחו חלק משותפיה לקואליציה^[1]. בשנות ה-30 המוקדמות, מפלגת העבודה נטשה את מצעה המהפכני והחלה להתקבע על מצע רפורמיסטי. המפלגה חזרה לשלטון ב-1935 ונותרה המפלגה השלטת עד 1965 (למעט בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר יצאה המפלגה לגלות בשנים 1940-1945 וחודש אחד ב-1963). במהלך מרבית עשרים השנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה, את המפלגה והמדינה הנהיג איינר גרהרדסן, הוא מכונה לעיתים קרובות "Landsfaderen" (אבי האומה), ונחשב בדרך כלל מאדריכליה העיקריים של השיקום של נורווגיה לאחר מלחמת העולם השנייה. תקופתו נחשבת לעיתים קרובות לתקופת "תור הזהב" של מפלגת העבודה הנורווגית.

המפלגה הייתה חברה בתנועת העבודה והסוציאליסטים הבינלאומית בשנים 1938 ו-1940.

מפלגת העבודה הייתה מפלגת השלטון במשך כמה תקופות, למשל בשנים 1971-1972, 1973-1981, 1986-1989, 1990-1997, 2000-2001 ומאז שנת 2005. לכן, המפלגה הייתה 24 שנים בשלטון במהלך 38 השנים האחרונות (עד 2009) ועיקר מאמציה התבטאו בהפיכת נורווגיה למדינת רווחה מודרנית.

בבחירות בשנת 2001 המפלגה הגיעה לנקודת השפל שלה כאשר השיגה רק 24.3% מקולות הבוחרים, אבל עדיין הייתה המפלגה הגדולה ביותר. בבחירות של 2005 המפלגה זכתה לתמיכה של 32.7% מקולות הבוחרים והייתה לשותפה מובילה בקואליציה האדומה-ירוקה שהורכבה ממפלגות מרכז-שמאל. מנהיג המפלגה ינס סטולטנברג הפך לראש הממשלה (לאחר שמפלגת העבודה חתמה על ההסכם הקואליציוני הראשון בתולדותיה). סטולטנברג כיהן כראש הממשלה בשנים 2000-2001 ובשנים 2005-2013.

בשנת 2011, המפלגה שינתה את שמה של מפלגת העבודה הנורווגית (Det Norske arbeiderparti) למפלגת הלייבור (Arbeiderpartiet). המפלגה טענה שהיה בלבול בקרב המצביעים בקלפיות בשל ההבדל בין השם הרשמי, "מפלגת העבודה הנורווגית", והשם הנפוץ "מפלגת העבודה". שינוי השם אמור לחסל כל בלבול פוטנציאלי.

ב-22 ביולי 2011, אירעה מתקפת הטרור בנורווגיה שבה אנדרס ברינג בריוויק פתח באש לעבר מחנה הנוער של מפלגת הלייבור באוטויה, ורצח לפחות 68 בני אדם.

בבחירות לפרלמנט בספטמבר 2013 ירד כוחה של המפלגה ל-55 מושבים, ולמרות שנותרה המפלגה הגדולה בפרלמנט, איבדה את השלטון לקואליציה של גוש הימין-ליברלים בהנהגת ארנה סולברג.

בבחירות 2017 איבדה המפלגה שישה מנדטים, ובבחירות 2021 איבדה מנדט נוסף. עם זאת נשארה המלגה הגדולה ביותר בסטורטינג

יחס לישראל

עמדתם המסורתית של סוציאל-דמוקרטים בנורווגיה עד מלחמת העולם השנייה ובמהלכה הייתה אנטי-ציונית. במהלך שנת 1949 החלו הסוציאל-דמוקרטים בנורווגיה לתפוס את האנטישמיות שנותרה עם עזיבת הנאצים כאיום פנימי על התרבות האירופית השברירית והמאוימת, ובעקבות כך נתפס גורלם של היהודים כמקושר לגורלה של התרבות האירופית. לאור תפיסה זו פנתה מפלגת העבודה הנורווגית לתמוך במדינת ישראל ובציונות, בדומה לרוב תנועות השמאל הסוציאליסטי במערב אירופה. אסון ילדי אוסלו בנובמבר 1949 אף הביא את מזכ"ל המפלגה הוקון לי (אנ') לגייס כספים לטובת ישוב ישראלי.^[2]

הגישה התומכת, ואפילו נלהבת, של מפלגות השמאל כלפי ישראל החלה להצטנן רק עם מלחמת ששת הימים ב-1967.^[2]

עמדתה הרשמית של מפלגת העבודה הנורווגית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני נכון למאה ה-21 היא תמיכה בפתרון שתי המדינות. המפלגה מצהירה באתר שלה כי הכירה במדינה פלסטינית, מתנגדת לפיתוח התנחלויות וסיפוח שטחים לישראל, טוענת שעזה כבושה ותחת מצור וקוראת להפסיקם, מתנגדת לסחר במוצרים מן השטחים, ומצהירה שהגבירה את התמיכה באונר"א.^[3]

מנהיגי המפלגה

• אנדרס אנדרסן (1887-1888)
• הנס ג. יינסן (1888-1889)
• כריסטיאן הולטרמן קנודסן (1889-1890)
• קרל יאפסן (1890-1892)
• אולה גיאורג גיוסטין (1892-1893)
• גוסטב א. אולסן-ברג (1893-1894)
• ק. יאפסן (1894-1897)
• לודוויג מאייר (1897-1900)
• כריסטיאן ה קנודסן (1900-1903)
• כריסטופר הורנסרוד (1903-1906)
• אוסקר ניסן (1906-1911)
• כ. ה. קנודסן (1911-1918)
• קירה גרעפ (1918-1922)
• אמיל סטאנג הבן (1922-23)
• אוסקר טורפ (1923-1945)
• איינר גרהרדסן (1945-1965)
• טריגווה בראטלי (1965-1975)
• רַייוּלף סטין (1975-1981)
• גרו הארלם ברונדטלנד (1981-1992)
• תורביורן יאגלנד (1992-2002)
• ינס סטולטנברג (2002-2014)
• יונס גר סטיורה (2014-הווה)

ראשי ממשלת נורווגיה מטעם המפלגה

• כריסטופר הורנסרוד (1928: 26 בינואר-15 בפברואר)
• יוהאן ניגאארדסוולד (1935-1945)
• איינר גרהרדסן (1945-1951)
• אוסקר טורפ (1951-1955)
• איינר גרהרדסן (1955-1963)
• איינר גרהרדסן (1963-1965)
• טריגווה בראטלי (1971-1972, 1973-1976)
• אודוואר נורדלי (1976-1981)
• גרו הארלם ברונדטלנד (4 בפברואר-14 באוקטובר 1981, 1986-1989, 1990-1996)
• תורביורן יאגלנד (1996-1997)
• ינס סטולטנברג (2000-2001, 2005-2013)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפלגת העבודה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת העבודה (בנורווגית ספרותית)

• מפלגת העבודה, ברשת החברתית פייסבוק
• מפלגת העבודה, ברשת החברתית אינסטגרם
• מפלגת העבודה, ברשת החברתית טיקטוק