מעבורת החלל קולומביה

מעבורת החלל קולומביה (כינוי מקצועי: OV-102) הייתה מעבורת החלל הראשונה של נאס"א, והמעבורת הרב-שימושית הראשונה בהיסטוריה. במהלך שירותה ביצעה 28 משימות לחלל והטיסה 160 אסטרונאוטים. ב-1 בפברואר 2003 היא התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"ם אילן רמון.

מעבורת החלל קולומביה

יצרן	רוקוול אינטרנשיונל
ארץ ייצור	ארצות הברית
היסטוריית פעילות
מפעיל	נאס"א
טיסה ראשונה	12 באפריל 1981
טיסה אחרונה	16 בינואר 2003
משימות	28
כישלונות	STS-107
ביצועים
מהירות מרבית	28,000 קמ"ש
עמידות	25,983,622 שנייה
מידע טכני מספר מושבים 7 מסה 80,739 ק"ג גובה 17.25 מ' אורך 37.24 מ' מוטת כנפיים 23.79 מ'

תצלום מעבורת החלל קולומביה לקראת שיגורה הראשון לחלל

מעבורת החלל קולומביה משוגרת לטיסתה האחרונה, STS-107

מקור השם

על פי גרסה אחת, המעבורת נקראה על שמה של הספינה קולומביה רדיויוה, שבה יצא הקפטן האמריקאי רוברט גריי להפליג מסביב לעולם ב-1790. ב-1792 גילה גריי את נהר קולומביה שבקולומביה הבריטית שבקנדה, וקרא אותו על שמה של הספינה. אחרים בנאס"א טוענים כי השם "קולומביה" הוא על שמו של מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס.

היסטוריה

בנייתה של המעבורת קולומביה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך הייתה קולומביה למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר קולומביה יצאה ממפעל הייצור היה משקלה 74,949 קילוגרמים, ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, משקלה הכולל הגיע ל-80,909 קילוגרמים.

מעבורת החלל קולומביה שוגרה לראשונה לחלל ב-12 באפריל 1981 (טיסה STS-1). על סיפונה היו אז צמד האסטרונאוטים ג'ון יאנג (מפקד) ורוברט קריפן (טייס). היא הייתה החללית הראשונה אי-פעם ששוגרה לחלל עם צוות אסטרונאוטים ללא שביצעה קודם לכן טיסות לא-מאוישות^[1].

מאז מסעה הראשון לחלל, נבנו לצד הקולומביה ארבע מעבורות חלל נוספות: מעבורת החלל צ'לנג'ר, שבנייתה הושלמה בשנת 1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה בשארבע שנים אחר כך, בשנת 1986; מעבורת החלל דיסקברי, שנבנתה בשנת 1983; מעבורת החלל אטלנטיס, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף מעבורת החלל אנדוור, שהחליפה את צ'לנג'ר בשנת 1991. כמו כן, נבנתה מעבורת חלל נוספת, מעבורת החלל אנטרפרייז, שאנשי הצוות אינם מטיסים לחלל, אלא משתמשים בה כדי לבצע ניסויים על פני כדור הארץ. מבין מעבורות החלל, קולומביה הייתה היחידה שעסקה במחקר מדעי; שאר המעבורות עסקו בהקמתה של תחנת החלל הבינלאומית.

משימה STS-32 של המעבורת שוגרה ב-9 בינואר 1990 ועסקה בתפיסת הלוויין LDEF, ניסוי החשיפה הארוכה לחלל (אנ'), שאיסופו התעכב בארבע וחצי שנים בעקבות אסון צ'לנג'ר שאירע ב-1986^[2]. ביום הטיסה הרביעי, מומחה המשימה דנבאר הפעיל את הזרוע הרובוטית והצליח לחבר אותה ל-LDEF, שגודלו היה כשל אוטובוס. גוף הניסוי הועבר לתא המטען של המעבורת עד לחזרתה לכדור הארץ^[3].

מאז שנת 1998 עברה מעבורת החלל קולומביה כ-1,540 שינויים ושיפורים. בין השאר, שופרה מערכת ההגנה התרמית ששומרת על המעבורת בעת החזרה לכדור הארץ. אחד השינויים המשמעותיים הראשונים שהיא עברה היה החלפת 5,500 מהאריחים התרמיים המקוריים ביריעה תרמית קלה יותר. האריחים והיריעה נועדו להגן על גוף המעבורת שעשוי מאלומיניום מפני החום הרב הנוצר בעת החזרה לאטמוספירה. בנוסף, המעבורת עברה שינוי טכנולוגי שאפשר למהנדסים להסיר ממשקלה 450 קילוגרמים של ציוד מחשבים, כבלים ופריטים נוספים שהתיישנו במהלך השנים.

בשלב השיפוצים והתיקונים נבחנו מחדש 160 קילומטרים של כבלים שהותקנו בתוכה. זאת, כחלק מהמסקנות שהוסקו בעקבות שיגור מספר 26 של המעבורת ביולי 1999. שיגור זה כמעט בוטל לאחר שהמהנדסים מצאו במעבורת 100 פגמים שנגרמו כתוצאה מהבלאי המצטבר. ביולי 2002 נמצאו שלושה סדקים בצינורות הפלדה שמעבירים את הדלק הנוזלי למנועים. סדקים דומים התגלו במעבורות החלל האחרות.

טיסות

נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ואשתו ננסי רייגן בוחנים את חזית מעבורת החלל קולומביה לאחר שזו נחתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס שבקליפורניה ב-4 ביולי 1982, יום העצמאות האמריקאי. לצידם עומדים שני האסטרונאוטים שהשתתפו במשימה הרביעית של המעבורת ושל תוכנית מעבורות החלל, STS-4.

במסגרת 28 טיסותיה של הקולומביה היא סימלה את תחילתו וסופו של עידן. על אף שהמעבורת הייתה בשימוש בתקופות בהן היו משימות אל תחנות החלל מיר והבינלאומית, הקולומביה מעולם לא עגנה בתחנות החלל.

#	תאריך	סימון הטיסה	כן שיגור	מיקום נחיתה	הערות
1	12 באפריל 1981	STS-1	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	טיסה ראשונה למעבורת החלל (למעט טיסות ניסוי של המעבורת אנטרפרייז).
2	12 בנובמבר 1981	STS-2	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	שימוש רב-פעמי ראשון של כלי חלל מאויש
3	22 במרץ 1982	STS-3	39A	אזור הנחיתה וויט סנדס	השיגור הראשון עם מכל חיצוני לא צבוע. הפעם היחידה שבה המעבורת נחתה בוויט סנדס.
4	27 ביוני 1982	STS-4	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	טיסת הפיתוח האחרונה.
5	11 בנובמבר 1982	STS-5	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	צוות של ארבעה אנשים בפעם הראשונה. שיגור ראשון של לוויין מסחרי מהמעבורת.
6	28 בנובמבר 1983	STS-9	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	משימת spacelab הראשונה, צוות של שישה אנשים בפעם הראשונה.
7	12 בינואר 1986	STS-61-C	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	טיסה אחרונה לפני אסון המעבורת צ'לנג'ר.
8	8 באוגוסט 1989	STS-28	39B	בסיס חיל האוויר אדוארדס	שוגר לוויין ביון.
9	9 בינואר 1990	STS-32	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	החזרת הניסוי לחשיפה ממושכת לחלל.
10	2 בדצמבר 1990	STS-35	39B	בסיס חיל האוויר אדוארדס	מטען של טלסקופים בתחומי הרנטגן והאולטרה-סגול.
11	5 ביוני 1991	STS-40	39B	בסיס חיל האוויר אדוארדס	טיסת spacelab החמישית - מדעי החיים מס' 1.
12	25 ביוני 1992	STS-50	39A	מרכז החלל קנדי	מעבדת מיקרו-כבידה ראשונה.
13	22 באוקטובר 1992	STS-52	39B	מרכז החלל קנדי	שיגור לוויין.
14	26 באפריל 1993	STS-55	39A	בסיס חיל האוויר אדוארדס	חקר מיקרו-כבידה.
15	18 באוקטובר 1993	STS-58	39B	בסיס חיל האוויר אדוארדס	טיסת spacelab - מדעי החיים מס' 2.
16	4 במרץ 1994	STS-62	39B	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה.
17	8 ביולי 1994	STS-65	39A	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה.
18	20 באוקטובר 1995	STS-73	39B	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה.
19	22 בפברואר 1996	STS-75	39B	מרכז החלל קנדי	ניסוי בלוויין נגרר.
20	20 ביוני 1996	STS-78	39B	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה.
21	19 בנובמבר 1996	STS-80	39B	מרכז החלל קנדי	טיסת המעבורת הארוכה ביותר.
22	4 באפריל 1997	STS-83	39A	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה, הטיסה נחתה אחרי שלושה ימים בגלל תקלה במכל דלק.
23	1 ביולי 1997	STS-94	39A	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה, המשימה שתוכננה ל-STS-83.
24	19 בנובמבר 1997	STS-87	39B	מרכז החלל קנדי	חקר מיקרו-כבידה.
25	13 באפריל 1998	STS-90	39B	מרכז החלל קנדי	טיסת spacelab.
26	23 ביולי 1999	STS-93	39B	מרכז החלל קנדי	שיגור טלסקופ חלל בתחום הרנטגן.
27	1 במרץ 2002	STS-109	39A	מרכז החלל קנדי	משימת שירות רביעית לטלסקופ החלל האבל.
28	16 בינואר 2003	STS-107	39A	התפרקה בכניסה לאטמוספירה	חקר מיקרו-כבידה. אסון המעבורת.

הטיסה האחרונה – STS-107

ערכים מורחבים – STS-107, אסון מעבורת החלל קולומביה

טיסה STS-107 של קולומביה - טיסתה האחרונה - הייתה הטיסה ה-107 של מעבורות החלל האמריקאיות, וטיסתה ה-28 של קולומביה. השיגור התבצע ב-16 בינואר 2003, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שבה שוגרה קולומביה לצרכים מדעיים^[4]. ייתכן שזו הסיבה שאנשי המעבורת נדרשו לבצע עשרות ניסויים שונים במודול מחקרי כפול שחייב אותם להתחלק לשני צוותים, אדום וכחול. צוותים אלו עבדו מסביב לשעון, כאשר צוות אחד ישן וצוות אחר מבצע ניסויים. 18% משטח הניסויים שעל המעבורת הוקדש לניסויים פרטיים וכל היתר לניסויים מטעם נאס"א.

על סיפונה של קולומביה הותקנה מערכת ניסויים חדשה המכונה SpaceHab, שנבנתה על ידי חברה פרטית ונמסרה לסוכנות החלל ללא תשלום. בסך הכל ערכו חברי הצוות בטיסתה האחרונה 59 ניסויים בתחומים כגון ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. לשם כך, הותקנו על הקולומביה 32 מטענים שונים שבעזרתם בוצעו הניסויים. כך, לדוגמה, חברי הצוות בחנו את היווצרותו של פיח כתוצאה משריפה בתנאי מיקרו-כבידה. ניסויים אחרים נועדו לבחון את התנהגותו של גוף האדם בתנאי חוסר משקל, ואת יכולת ההתרבות של חיידקים בתנאים אלו^[5].

אילן רמון היה אחראי על ניסוי שבוצע בשיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית. המדובר במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון. על פי התוכנית, אמור היה הניסוי להתבצע כשנתיים קודם לכן. הדחייה במועד השיגור גרמה לכך שעונת סופות האבק כבר חלפה, ואכן רמון התקשה לאתר בחלל סופת אבק, בין השאר מכיוון שאזורים רבים היו מכוסים בעננים. ניסוי נוסף שבוצע על ידי אילן רמון היה "הגן הכימי"^[6].

במאי 2024 הגיעה למסך סדרה בת 3 פרקים בנושא מעבורת החלל קולומביה והתרסקותה המציגה את בני משפחות האסטרונאוטים, עובדי נאס"א, שדרני חדשות ועוד. הסדרה משודרת ביס דוקו.

ראו גם

• אסון מעבורת החלל קולומביה
• משימות מעבורות החלל
• STS-107

לקריאה נוספת

• אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, ההתרסקות, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מעבורת החלל קולומביה בוויקישיתוף

• אשכול כתבות על אסון הקולומביה, באתר "הידען"