מנוע אחד מתוצרת חברת דיימלר־בנץ בתצורת v-12 מקורר מים, 1,455 כוחות סוס
תרשים
תרשים המטוס בשלושה ממדים תרשים של ה־Bf 109G-3
סגירה
ה־Bf 109 היה מטוס קרב חד־מנועי וחד־מושבי שפותח בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה כמטוס יירוט קצר טווח, והיה בסיס למספר רב של דגמים וגרסאות שהתאימו לשלל ייעודים ופותחו לענות לצורכי המלחמה המשתנים. המטוס עבר את טבילת האש הראשונה שלו ב־1937 במהלך מלחמת האזרחים בספרד והמשיך לשרת בלופטוואפה הגרמני ובכמה חילות אוויר נוספים עד לסוף המלחמה ב־1945. לאחר המלחמה מטוסים אלו שירתו במספר מצומצם של צבאות, בהם חיל האוויר הישראלי שהשתמש באוויה S-199 (הגרסה הצ'כית של המטוס).
אף על פי שגרמניה פיתחה כמה מטוסי קרב שנועדו להחליף את ה־Bf 109, כגון הפוקה־וולף Fw 190, המסרשמיט נותר עמוד השדרה של מערך הקרב האווירי הגרמני. בסך הכל יוצרו למעלה מ־33,000 מטוסים – יותר מכמעט כל מטוס קרב אחר בהיסטוריה, שני רק למטוס הרוסי איליושין Il-2.
התכנון הראשוני של המטוס החל בשנת 1933, מייד עם עליית הנאצים לשלטון, לאחר מכרז של משרד התעופה לפיתוח מטוס קרב חד מושבי.
דרישות הבסיס היו טיסה במהירות מרבית של 400 קמ"ש, בגובה של 6,000 מטר במשך כ־20 דקות, ושהייה כוללת של 90 דקות באוויר. המטוס נדרש להגיע לגובה טיסה זה תוך 17 דקות ולגובה מרבי של 10,000 מטר. חברת מסרשמיט הציגה את הדגם הזוכה בתחילת 1935, וטיסת הראווה הראשונה לציבור התקיימה עם פתיחת המשחקים האולימפיים בברלין ב־1936.
המטוס ערך את טבילת האש הראשונה שלו במסגרת "לגיון הקונדור" בתקופת מלחמת האזרחים בספרד ושימש כמטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הגרמני עד סוף תקופת מלחמת העולם השנייה ועד כניסתם לשירות של מטוסי הקרב הסילוניים.
העיצוב הראשוני של BF 109 היה לצורכי יירוט של מטוסי אויב, אך במשך הזמן יוצרו גם גרסאות להפצצה ולתקיפה של מטרות קרקעיות, וכן לצורכי סיור אשר הותאמו לפעילות ביום, בלילה, ובכל מזג אוויר.
המטוס נחשב לאחד מראשוני מטוסי הקרב המודרניים, בזכות השימוש הראשוני במאפיינים תכנוניים שנכללו בו: שילדת מתכת חיצונית אחודה (Monocoque) של גוף המטוס, אשר איפשרה את העברת משקל המטען למרכז הגוף ובכך הקלה על משקל הכנפיים והמטוס כולו, חופת תא טייס סגורה וכני נסע המתקפלים לתוך מבנה הכנף.
הביצועים הקרביים של Bf 109 עולים על ביצועי כל מטוס קרב אחר בהיסטוריה. בסך הכל מיוחסות לו יותר מ־15,000 הפלות של מטוסי אויב בקרבות אוויר. יותר מ־100 טייסים גרמניים הצליחו להפיל יותר מ־100 מטוסי אויב כל אחד, 13 טייסים הצליחו להפיל יותר מ־200 מטוסים כל אחד (בהם גינטר ראל, אוטו קיטל וולטר נובוטני) ושני טייסים הצליחו להפיל יותר מ־300 מטוסי אויב כל אחד בעודם טסים ב־BF 109 (אריך הרטמן וגרהרד ברקהורן).
המסרשמיט Bf 109 שירת בחילות האוויר של מדינות הציר בתקופת המלחמה, והמשיך להיות חלק מן הכח האווירי בחילות אוויר רבים בעולם בתקופה שלאחריה ועד למחצית שנות ה־50. דגם צ'כי של מטוס הקרב, אוויה S-199, שימש גם את חיל האוויר הישראלי במלחמת השחרור.
בסך הכל יוצרו למעלה מ־33,000 יחידות של BF-109, יותר מכל מטוס קרב אחר בהיסטוריה.
חימוש
2 מקלעים מדגם MG 131 בקוטר 13 מ"מ עם מחסנית של 300 כדורים
תותח מדגם MG 151 בקוטר 15 מ"מ או מדגם MK 108 בקוטר 30 מ"מ
2 תותחים בקוטר 20 מ"מ במנשאים מתחת לכנפיים
2 רקטות בקוטר 210 מ"מ
1 פצצה במשקל 250 ק"ג או 4 פצצות במשקל 50 ק"ג כל אחת
Bf 109A 'אנטון' – הדגם הראשון ממנו יוצרו 22 מטוסים בלבד, כאשר מספר מטוסים מדגם A-0 אף שירתו במלחמת האזרחים בספרד. דגם ה־A תחילה כלל מנוע יונקרס יומו 210B עם 631 כ"ס ובהמשך ביונקרס יומו 210D החדש (661 כ"ס), חימוש המטוס תוכנן לכלול זוג מקלעי MG17 7.92 מ"מ שהוצבו על כיסוי המנוע, אך בהמשך נבחנה האפשרות לשילוב מקלע שלישי שהורכב לאורך ציר המדחף.
Bf 109B 'ברטה' – דגם הייצור הראשוני של המטוס ממנו יוצרו 341 כלים מדגם B-1 שגם הם נשלחו לשירות לגיון הקונדור בספרד. דגם B כלל אף הוא את היוקרס יומו 210D ונעשו מספר ניסיונות להגביר את חימוש המטוס מאחר שהתגלה כלא מספק, בין היתר נבחן הוספת זוג מקלעים נוסף לאורך הכנפיים (אב טיפוס V8) ואף זוג תותחי MG FF בקוטר 20 מ"מ לאורך הכנפיים (אב טיפוס V9). דגם ה־B-1 כלל מדחף בעל שני להבים מעץ בעוד שבדגם ה־B-2 הוחלף המדחף במדחף מתכת VDM.[2]
Bf 109C 'סיזר' – דגם ניסיוני שכלל שדרוג המנוע ליונקרס יומו 210G בעל 690 כ"ס וחיזוק מבנה הכנפיים כדי לתמוך בשילוב זוג מקלעים בתוך הכנפיים. רק 58 מטוסים מדגם זה נבנו וכמו קודמיו אף הוא שימש בסיס לבחינה של חימושים שונים לאורך הכנפיים, המנוע והמדחף.
Bf 109D 'דורה' – דגם שהפך למטוס הקרב הסטנדרטי של הלופטוואפה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר יוצרו 647 מטוסים סך הכל מדגם זה. דגם הדורה היטה את הכף בלוחמה האווירית במלחמת האזרחים עם הגעת 36 מטוסי D-1 לחזית ביוני 1938 והוא המשיך להיות מטוס הקרב העיקרי עד שהוחלף בהדרגה על ידי ה־Bf 109E, עם פרוץ המלחמה נותרו רק 235 דגמי דורה שהיוו רק כרבע ממערך מטוסי הקרב. דגם ה־D היה דומה מאוד ל־C עם שינויים קלים לזנב הכלי, מנוע הדימלר־בנץ DB600 שתוכנן להניע את המטוס היה באספקה נמוכה ולכן הדורה כלל את היונקרס יומו 210D הישן יותר (ששימש את דגמי ה־B וה־A). השדרוג המשמעותי שכלל הדגם היה שימוש בארבעה מקלעי MG17 7.92 מ"מ, שניים שהוצבו לאורך הכנפיים ושניים במכסה המנוע, מה שהקנה לדורה כח אש משמעותי בהרבה. דגם ה־D-3 כלל זוג תותחי MG FF בקוטר 20 מ"מ במקום מקלעי הכנף.
Bf 109E "אמיל"
Bf 109E-3Bf 109E-4Bf 109E-4 של אדולף גאלאנד, כנף 26, 1940.
דגם ה־Bf 109E או בכינויו "אמיל" (Emil) פותח במטרה לכלול את מנוע הדיימלר־בנץ DB 601A ששיפר משמעותית את ביצועי המטוס עם 1,085 כ"ס ו־809 קילוואט. המנוע העוצמתי יותר הצריך מערכת קירור חזקה יותר ולכן נדרש לראשונה עיצוב מחודש של מבנה המטוס, כדי למנוע פגיעה בביצועי המטוס המאייד החדש הותקן בין הכנפיים מתחת לתא הטייס כחלק ממיקום זה גם נדרש חיזוק למבנה הכנפיים. דגם האמיל נכנס לייצור לקראת סוף 1938 והוא שימש מטוס הקרב העיקרי של הלופטוואפה לאורך השנה הראשונה למלחמה; במהלך הפלישה לפולין, המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה והיה לדגם האייקוני הנפוץ במהלך הקרב על בריטניה עד שהוחלף בהדרגה על ידי דגם ה־F החל מאוקטובר 1940. סך הכל יוצרו למעלה מ־4,000 מטוסים מדגמי האמיל השונים והוא נותר בשירות בחזית עד לחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה.
E-1 – הדגם הראשוני של האמיל עם ארבעה מקלעי MG17 7.92 מ"מ, שניים במכסה המנוע ושניים בכנפיים.
E-1/B – דגם קרב־הפצצה של ה־E-1 לתקיפה קרקעית, לרוב בעל מנוע DB 601Aa. בגחון המטוס הורכב קן לנשיאת פצצה במשקל 250 ק"ג, או ארבע פצצות במשקל 50 ק"ג כל אחת.[3]
E-2 – דגם בייצור מצומצם בעל תותח MG FF שהורכב בתוך ציר המנוע.
E-3 – דגם דומה ל־E-1 אך במקום מקלעי הכנף הותקנו זוג תותחי MG FF (20 מ"מ), בנוסף לתותח שהורכב בציר המנוע וזוג מקלעים במכסה המנוע. דגם ה־E-3 היה מטוס הקרב העיקרי שהיה בשימוש במערכה על צרפת, סך הכל יוצרו 1,267 כלים מדגם זה.[4]
E-4 – שדרוג כללי של מבנה המטוס ומיגונו, עיצוב מכסה מנוע מרובע יותר ושדרוג תותחי ה־MG FF לגרסת MG FF/M.
E-4/B – גרסת קרב־הפצצה של ה־E-4 בעל פצצה במשקל 250 ק"ג, או 4 פצצות במשקל 50 ק"ג בגחון.[3]
E-4 trop – גרסה שהותאמה לשירות במזג אוויר טרופי ומדברי.
E-4/N – דגם E-4 בעל מנוע DB 601N.
E-4/BN – גרסת קרב־הפצצה של ה־E-4N (עם מנוע DB 601N ופצצה במשקל 250 ק"ג).
E-5 – גרסת סיור של ה־E-3 עם ציוד צילום ומקלעי MG 17.
E-6 – גרסת סיור של ה־E-4/N עם ציוד צילום ומקלעי MG 17.
E-7 – דגם דומה ל־E-4 אך עם אפשרות לשאת מכל דלק נתיק של 300 ליטר לשיפור טווח הטיסה. ה־E-7 הגיע לשדה הקרב באוגוסט 1940 מכל הדלק הנוסף יותר מהכפיל את טווח הטיסה שלו מ־660 ל־1,225 ק"מ, לחלופין המטוס היה יכול לשאת פצצה במשקל 227 ק"ג. סך הכל יוצרו 438 כלים מכל דגמי ה־E-7.[5]
E-7/NZ – דגם דומה ל־E-7/N אך בעל מערכת הזרקת חמצן דו־חנקני למנוע לשיפור ביצועי המטוס בגבהים רמים.
E-7/U2 – דגם תקיפה קרקעי של ה־E-7 בעל מיגון נוסף.
E-8 – גרסת טווח טיסה ארוך של ה־E-1 בתוספת מכל הדלק הנתיק של ה־E-7, בעל 4 מקלעי MG 17.
E-9 – דגם סיור מבוסס על E-7/N, עם מכל דלק נתיק, ציוד צילום וזוג מקלעי MG 17.
Bf 109T היה דגם נסיוני ממנו יוצרו כ־60 מטוסים בלבד (10 מהם הורכבו ממטוסים קיימים) אשר פותח כחלק מתוכנית נושאת המטוסים הגרמנית (שנגנזה לבסוף). דגם ה־T (Trager; נושאת מטוסים) פותח עם מוטת כנפיים ארוכה יותר ב־102 ס"מ מדגמי ה־E, הוא כלל ווים ואבזמים לשימוש בהמראה ונחיתה על נושאת מטוסים וכמו כן נעשו בו מספר שינויים לקיצור מרחק ההמראה והנחיתה. לאחר ביטול התוכנית, הומרו הכלים שיוצרו לדגם T-2 בו הוסרו האבזמים והווים והם נשלחו לשירות עם כנף קרב 77 לשימוש במסלולי המראה קצרים.[3]
Bf 109F 'פרדריך'
Bf 109F-4 במוזיאון חיל האוויר הקנדי.Bf 109F-2 בצבעי טייסת 15 (ספרדית), כנף 51.Bf 109F-4 trop (מדברי) של הנס יואכים מרסיי, כנף 27, צפון אפריקה.
דגם ה־Bf 109F או בכינויו 'פרידריך' (Friedrich): עיצוב הפרדריך החל בסוף 1939 והוא כלל שינויים עיצוביים נרחבים במטרה לשפר את האווירודינמיות של הכלי, הוא תוכנן להשתמש במנוע דיימלר־בנץ 601E אך הדגמים המוקדמים עשו שימוש ב־601N (כמו באמיל). השינויים המשמעותיים ביותר שהפרידריך כלל היו עיצוב מחודש של קדמת המטוס וכיסוי המדחף מה שהעניק לאף של הפרידריך מראה 'חלק' ומעוגל יותר – כך גם קצוות הכנפיים עוגלו. חימוש הכנפיים הוסר לחלוטין במטרה לחזק את מבנה הכנפיים, דגמים עתידיים כללו תותחים או מקלעים שהותקנו מחוץ ומתחת לכנפיים לפי הצורך, שינוי זה אומנם חיזק את המטוס ושיפר את ביצועיו אך העמיד את הפרדריך בחסרון כח אש אל מול מטוסי האויב. למרות חסרון האש הראשוני ואף על פי שבתחילה לא היה אהוב על טייסי הקרב הגרמניים (מסיבה זו), דגם הפרדריך נחשב לשיא הפיתוח והיכולות של מטוס ה־Bf 109 על כל דגמיו.
דגם הפרדריך החל להיכנס לשירות בחזית לקראת סוף 1940 והיה לדגם מטוס הקרב העיקרי ששימש את טייסי החזית המזרחית. הפרדריך נכנס לשירות בחזית המערבית באיחור לאחר שהלחימה הקשה של הקרב על בריטניה הייתה כבר בדעיכה וחיל האוויר הגרמני עבר למגננה אל מול המטוסים הבריטיים. דגמי ה־F נותרו מטוס הקרב העיקרי עד שיחידות רבות החלו להחליף אותם במטוסי פוקה־וולף Fw 190 החל מאוגוסט 1941, יחידות שנותרו עם מטוסי Bf-109 (בעיקר בחזית המזרחית) החלו להחליפם בדגם ה־G החל מאמצע 1942. סך הכל יוצרו למעלה מ־2,000 מטוסים מדגמי הפרידריך השונים.
Bf 109F-1 – דגם היצור הראשוני, בעל מנוע DB 601N וחמוש בשני מקלעי MG17 מעל למכסה המנוע ותותח 20 מ"מ MG FF/M לאורך ציר המנוע. סך הכל 208 כלים מדגם F-1 יוצרו בין אוגוסט 1940 – פברואר 1941, הראשונים שבהם נכנסו לשירות עם כנף 51 באוקטובר 1940.
Bf 109F-2 – דגם דומה ל־F-1 אך תותח ציר המנוע הוחלף בתותח 15 מ"מ MG 151, בהמשך חלקם שודרג לתותח 20 מ"מ MG 151/20. סך הכל 1,230 כלים מדגם זה יוצרו מאוקטובר 1940 עד אוגוסט 1941.
Bf 109F-2 trop – דגם לשירות במזג אוויר טרופי ומדברי, ההתאמה נעשתה בשטח בלבד על ידי צוותי המכונאים של היחידות.
Bf 109F-3 – דגם שעשה שימוש במנוע המשודרג DB 601E וכלל גם מדחף רחב יותר, מה שהגביר את ביצועיו בגבהים רמים. רק כ־15 כלים מדגם זה יוצרו והוא כלל את תותח ה־20 מ"מ MG FF/M לצד מקלעי מכסה המנוע.
Bf 109F-4 – דגם ה-F-4 כלל את תותח ה-20 מ"מ MG 151/20 החדש בציר המנוע לצד זוג מקלעי 7.92 מ"מ במכסה המנוע. סך הכל יוצרו 1,841 כלים מדגם זה בין מאי 1941 למאי 1942, כאשר הראשונים הגיעו לחזית כבר ביוני 1941 עם תחילת מבצע ברברוסה.
Bf 109F-4/R1 – דגם בעל יכולת נשיאה של זוג תותחי 20 מ"מ MG 151/20 נוספים במתקנים ייעודיים ("גונדולות") מתחת לכנפיים.
Bf 109F-4/R2 ו-R3 – דגמי סיור מהם יוצרו רק 41 כלים.
Bf 109G-6 בעל תותחי 20 מ"מ מתחת לכנפיים (תוספת R-6), כנף קרב 2 צרפת 1943.Bf 109G-6 בצבעי כנף קרב 27.Bf-109G-6 של גרהרד ברקהורן, כנף 52, נובמבר 1943Bf 109G-10 בצבעי כנף קרב 3.
פיתוח דגם ה-Bf 109G החל באביב 1941 עם יצור של למעלה מ-10,000 מטוסים בעשרה דגמים עיקריים שיוצרו עד סוף המלחמה. התוכנית המקורית הייתה שדגם הפרידריך יהיה הסופי בפיתוח ה-Bf 109 ונבחנו מספר מחליפים (בהם ה-Me 209 וה-Me 309) שלא ענו לצורכי הלופטוואפה, מטוס הקרב היחיד ששירת בחיל לצד ה-Bf 109, הפוקה-וולף Fw 190, היה בעל ביצועים נמוכים יותר בגבהים רמים – חיסרון שהפך למשמעותי יותר ככל שהמלחמה התקדמה. מסיבות אלו מסרשמיט החלו בפיתוח דגם נוסף שהפך לבסוף לדגם ממנו יוצרו הכי הרבה מטוסים ואף על פי שפותח גם דגם עוקב (ה-Bf 109K), הוא נשאר בייצור ובשירות יחידות החזית עד לסוף המלחמה.
דגמי הגוסטב הגיעו לחזית החל מתחילת 1942. אל מול איומים חדשים בהם מטוסי אויב מתקדמים יותר, טקטיקות מפותחות של בעלות הברית ואיום המפציצים הגובר, הגוסטב פותח בעשרה דגמים עיקריים עם עשרות תתי-דגמים והתאמות לתנאים שונים – בהם דגמי סייג רום גבוה, סיור, פיקוד, קרב-הפצצה, סיור לטווח רב ודגמי לחימה בלילה. מבחינת ביצועים הגוסטב היה משוריין יותר, מהיר יותר, בעל מבנה מותאם לשינויים ושדרוגים ועמיד יותר, אך הוא היה מגושם בהרבה מהפרידריך עם ביצועי טיסה פחותים.
עיצובו הגמיש יותר של הגוסטב איפשר מספר רב של 'תוספות שדה' (שסומנו באות R; "Rüstsatz") שהורכבו בשטח לפי הצורך לדגמים השונים. בין תוספות אלו ניתן למנות את ה-R-1 כנה לנשיאת פצצה במשקל 250 ק"ג, ה-R-2 כנה לנשיאת 4 פצצות 60 ק"ג, ה-R-3 עם מכל דלק 300 ליטר נתיק וה-R-6 שכלל זוג תותחי MG 151 20 מ"מ שהורכבו מתחת לכנפי המטוס – תוספת שהייתה נפוצה משום כח האש הנמוך יחסית של הגוסטב. בששת הדגמים הראשונים של ה-Bf 109G, מספרים אי-זוגיים כללו תא טייס מווסת לחץ ליירוט בגבהים רמים, בעוד דגמים במספרים זוגיים כללו תא טייס רגיל והוגדרו כמטוסי קרב קלים.
Bf 109G-1 – הדגם הראשוני בעל מנוע דיימלר בנץ DB605A ותא טייס מווסת לחץ. סך הכל יוצרו 167 מטוסי G-1 בין פברואר ליוני 1942.
Bf 109G-2 – דגם זהה ל-G-1 אך עם תא טייס רגיל – הדגם הוגדר כמטוס קרב קל. סך הכל יוצרו 1,586 מטוסי G-1 בין מאי 1942 לפברואר 1943.
Bf 109G-2/R2 – דגם סיור.
Bf 109G-2 trop – דגם טיסה בתנאי מזג אוויר מדבריים.
Bf 109G-3 – דגם דומה ל-G-1 עם תא טייס מווסת לחץ בתוספת מערכת קשר FuG 16. סך הכל יוצרו 50 כלים מדגם זה.
Bf 109G-4 – דגם זהה ל-G-2 עם מערכת קשר משודרגת. סך הכל יוצרו 1,242 כלים מדגם זה.
Bf 109G-4/R2 – דגם סיור.
Bf 109G-4/R3 – דגם סיור לטווח ארוך בתוספת זוג מכלי דלק נתיקים (80 ליטר כל אחד).
Bf 109G-4 trop – דגם טיסה בתנאי מזג אוויר מדבריים.
Bf 109G-4/U3 – דגם סיור.
Bf 109G-4y – מטוס פיקוד.
Bf 109G-5 – דגם תא טייס מווסת לחץ. מקלעי מכסה המנוע הוחלפו בזוג תותחי MG 131 בקוטר 13 מ"מ מה שהוסיף זוג בליטות משני צידי המנוע. סך הכל יוצרו 475 כלים מדגם זה בין מאי 1943 לאוגוסט 1944.
Bf 109G-5/U2 – דגם סייג רום גבוה עם מאיץ GM-1.
Bf 109G-5/U2/R2 – דגם סיור סייג רום גבוה עם מאיץ.
Bf 109G-5/AS – דגם סייג רום גבוה עם מנוע דיימלר בנץ DB 605AS.
Bf 109G-5y – דגם פיקוד.
Bf 109G-6 – דגם זהה ל-G-5 בגרסת מטוס קרב קל (תא טייס רגיל).
Bf 109G-6/R2 – דגם סיור.
Bf 109G-6/R3 – דגם סיור לטווח ארוך בתוספת זוג מכלי דלק נתיקים (80 ליטר כל אחד).
Bf 109G-6 trop – דגם טיסה בתנאי מזג אוויר מדבריים.
Bf 109G-6N – מטוס קרב לילי, לרוב עם תוספת שדה R-6 עם זוג תותחי 20 מ"מ מתחת לכנפיים.
Bf 109G-6/AS – דגם סייג רום גבוה עם מנוע דיימלר בנץ DB 605AS.
Bf 109G-6y – דגם פיקוד.
Bf 109G-14 – דגם שהתבסס על ה-G-6 ושאף לייצר דגם סטנדרטי עם כל היתרונות של תתי-הדגמים השונים – במטרה לפשט את תהליך הייצור והטיפול במטוסים. ה-G-14 הגיע לחזית ביוני 1944 וסך הכל יוצרו מדגם זה כ-5,500 כלים.
Bf 109G-14/AS – דגם סייג רום גבוה עם מנוע DB 605AS.
Bf 109G-14/ASy – דגם פיקוד סייג רום גבוה.
Bf 109G-14y – דגם פיקוד.
Bf 109G-14/U4 – דגם בעל תותח ציר מנוע משודרג 30 מ"מ MK 108.
Bf 109G-10 – למרות מספרו, ה-G-10 נכנס לשירות לאחר ה-G-14 – רק בנובמבר 1944. הדגם כלל מנוע דיימלר בנץ DB 605DM ובהמשך DB 605DB עם מספר שינויים נוספים בין היתר למערכת ההאצה, סך הכל יוצרו מהדגם כ-2,600 מטוסים.
Bf 109G-10/R2 – דגם סיור.
Bf 109G-10/R6 – מטוס קרב לתנאי מזג אוויר קשים עם טייס אוטומטי PKS 12.
Bf 109G-10/U4 – דגם בעל תותח ציר מנוע משודרג 30 מ"מ MK 108.
Bf 109K 'קרפורסט'
Bf 109K-4 בצבעי כנף 3, אפריל 1945.
הדגם העיקרי האחרון בסדרת הפיתוח של ה-Bf 109, הקרפורסט (Kürfurst) פותח במטרה לייצר דגם אחיד שעשה שימוש בכל המרכיבים הטובים של שלל דגמי ה-Bf 109G. דגם ה-K נכנס לייצור בששת החודשים האחרונים למלחמה כאשר רק כ-750 מטוסים יוצרו, מעטים נכנסו לשירות פעיל נוכח מאגרי הדלק המצומצמים והתגברות ההפצצות של בעלות הברית. הדגם כלל מנוע DB 605D וחומש בתותח 30 מ"מ MK 108 שהורכב בציר המנוע ושני מקלעי 13 מ"מ MG 131 (חימוש דומה לדגמי הגוסטב המאוחרים). הקרפורסט היה דומה מאוד לדגמי ה-G המאוחרים אך עם ביצועים מעט משופרים וכ-30 קמ"ש יותר מהר בכל הגבהים, כאמור הייצור והפיתוח נפגעו כתוצאה מהתגברות לחץ בעלות הברית על גרמניה וייצורו נמשך בקצב מצומצם לצד ייצור הגוסטב.
דגמים ניסיוניים
Bf 109X – תוכנית אב טיפוס לפיתוח דגם של ה-Bf 109 ליצוא, הפיתוח החל בספטמבר 1940 בעיצוב דומה לדגם ה-E עם מספר מנועים שהוצעו אך לבסוף נזנח הפיתוח בתחילת 1942 לאחר ומספר מצומצם מאוד של כלים יוצר.
Bf 109Z – דגם ה-Bf 109Z "Zwilling" ('תאומים') היה דגם ניסיוני שכלל זוג שלדות Bf 109F אשר חוברו לאורך ציר הכנף ליצירת מטוס דו-מנועי בתצורה דומה ל-P-82 מוסטנג כפול האמריקאי (שהתבסס על ה-P-51 מוסטנג המוצלח). בדגם זה תא הטייס בשלדה הימנית נסגר בעוד הטייס עצמו ישב בשלדה השמאלית, שלדות וכנפי ה-Bf 109Z כללו שיפורים קלים לעיצוב וחיזוק למבנה. היו מתוכננים ארבעה תתי-דגמים, בהם דגם קרב-הפצצה עם זוג תותחי MK 108 וזוג פצצות 1,000 ק"ג ודגם מיירט עם חמישה תותחי 30 מ"מ ופצצה עד למשקל 1,000 ק"ג. רק כלי אחד יוצר והוא ניזוק בהפצצה ב-1943, הפרויקט נזנח לחלוטין ב-1944.
Bf 109TL – דגם מטוס סילון שהתבסס על ה-Bf 109 ויועד לפיתוח עד שה-Me-262 יהיה מוכן לייצור, או כתוכנית משנה במקרה ופיתוח ה-Me-262 יכשל. הרעיון מאחורי הפרויקט היה שימוש בחלקים רבים שכבר היו ביצור וכך לזרז את תהליך הפיתוח, אך לבסוף נמצא שהעיצוב החדש הצריך התאמות ושינויים רבים מדי והוחלט להתרכז ב-Me-262.
לופטוואפה.svg){kind=small}
חיל האוויר ההונגרי.svg){kind=small}
חיל האוויר המלכותי האיטלקי
חיל האוויר הרומני
