לודויג פון ברטלנפי
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קארל לודויג פון ברטלנפי (גרמנית: Ludwig von Bertalanffy; 19 בספטמבר 1901 - 12 ביוני 1972) היה ביולוג אוסטרי, מהחוקרים החשובים ביותר בתחום הביולוגיה התאורטית במחצית הראשונה של המאה ה-20, מייסד התאוריה הכללית של מערכות והראשון ליישמה לתחומי הפסיכולוגיה ומדעי החברה. כיום תאוריה זו משמשת כבסיס מתודולוגי במגוון רחב של תחומים מדעיים[1]. בנוסף, עסק בתחומים רבים נוספים - פסיכולוגיה תאורטית, מחקר בתחום הסרטן, פילוסופיה והיסטוריה של המדע.
 | |
| לידה |
19 בספטמבר 1901 אטצגרסדורף, אוסטריה |
|---|---|
| פטירה |
12 ביוני 1972 (בגיל 70) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה | Karl Ludwig von Bertalanffy |
| ענף מדעי | ביולוגיה, תורת המערכות, פסיכולוגיה, סוציולוגיה |
| מקום מגורים | אוסטריה, אנגליה, קנדה, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות | |
לודויג פון ברטלנפי נולד וגדל בעיירה קטנה אטצגרסדורף (כיום Liesing) ליד וינה, אוסטריה. שורשיה של משפחת פון ברטלנפי הם מהאצולה ההונגרית של המאה ה-16. סבו מצד אביו, צ'ארלס-יוסף פון ברטלנפי (1833–1912), התיישב באוסטריה ושימש כמנהלו של התיאטרון הלאומי ב-קלגנפורט וגראץ, שני מרכזים חשובים של אוסטריה האימפריאלית. אביו, גוסטב פון ברטלנפי (1861–1919), היה בעל מעמד חשוב בתחום האדמיניסטרציה של מערכת הרכבות. מצד אמו, סבו שהיה בעל מעמד כלכלי גבוה, שימש כיועץ לבית המלוכה ופעל כמוציא לאור בווינה. אמו של פון ברטלנפי, שרלוט ווגל, נישאה בגיל 17 לאביו. בני הזוג התגרשו כאשר פון ברטלנפי היה בן 10, ובהמשך שניהם נישאו מחדש, בטקסים אזרחיים, מחוץ לכנסייה הקתולית. עד גיל 10 פון ברטלנפי גדל כבן יחיד וקיבל חינוך פרטי בביתו ממורים פרטיים.
ברטלנפי פגש את אשתו, מריה, באפריל 1924 באלפים האוסטריים, והם כמעט ולא נפרדו מאז לאורך 48 השנים הבאות. מריה לא סיימה את לימודיה, והקדישה את חייה לתמיכה בקריירה המקצועית של בעלה. בשנים המאוחרות יותר, בשהותם בקנדה, הוא עבדה אתו, ולאחר מותו ערכה את שני כתביו האחרונים. לזוג נולד ילד אחד, פליקס, שהפך למדען וחוקר בתום הסרטן[4]. במהלך שהותו בקנדה פון ברטלנפי ובנו שיתפו פעולה בתחום חקר הסרטן ופרסמו מחקרים משותפים[5]. פון ברטלנפי נפטר בשנת 1972 בבאפלו, ניו יורק, כתוצאה מהתקף לב.
בשנת 1918 בהיותו בגיל 17, פון ברטלנפי החל בלימודי פילוסופיה והיסטוריה של האמנות, בתחילה באוניברסיטת אינסברוק ולאחר מכן באוניברסיטת וינה, אולם עם זאת, הוא שילב בלימודיו גם קורסים בתחום הבוטניקה והביולוגיה. בשנת 1926 סיים את הגשת התיזה לתואר דוקטור שעסקה בתורתו של הפסיכולוג והפילוסוף גוסטב תיאודור פכנר(אנ'). בשש השנים הבאות הוא התמקד בתחום הביולוגיה התאורטית והניסויית, ופרסם בשנת 1928 את ספרו הראשון בתחום: Moderm Theories of Development: An Introduction to Theoretical Biology[1].
על בסיס ספרו זה היה הראשון לקבל מעמד של פריבט-דוצנט בתחום הביולוגיה התאורטית באוניברסיטת וינה בשנת 1934[3]. המשרה נשאה שכר נמוך ופון ברטלנפי נאלץ להתמודד עם קשיים כלכליים, עד שבשנת 1937 קיבל מלגה למשך שנה מקרן רוקפלר. בזכות מלגה זו עבר ברטלנפי לשיקגו והחל לעבוד עם ניקולס רשבסקי(אנ'), פיזיקאי תאורטי שהיה אחד ממייסדי התחום של ביולוגיה מתמטית. במהלך שהייתו שם הציג בפעם הראשונה את תיאורית המערכות הכללית כמתודולוגיה שמתאימה לכל המדעים[1].
בשנת 1938, כשאוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית (האנשלוס), ברטלנפי היה עדיין בארצות הברית. ניסיונותיו להישאר בה לא צלחו מאחר שניתנה עדיפות למדענים שנרדפו על ידי הנאצים והוא נאלץ לחזור לאוסטריה באוקטובר באותה שנה. תוך חודש מחזרתו הצטרף למפלגה הנאצית, מה שאיפשר לו קידום ומינוי של פרופסור באוניברסיטת וינה בשנת 1940. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא קישר בין התאוריות שלו בתחום הפילוסופיה של הביולוגיה לבין האידאולוגיה הנאצית השלטת, בעיקר זו של עקרון הפיהרר. לאחר נפילתו של השלטון הנאצי, פון ברטלנפי חשש מתהליכי הדה-נאציפיקציה ועזב את וינה בשנת 1948.
בתחילה שהה זמן מה באוניברסיטת קיימברידג' ושימש כמרצה אורח באוניברסיטת לונדון (1948-49), וב-1949 עבר לאוניברסיטת מונטריאול (1949) ולאחר מכן לאוניברסיטה של אוטאווה (1950-1954), שם שימש כמנהל מחלקת המחקר בתחום הביולוגיה. בשנים 1954–1955 היה חבר במרכז לחקר מדעי ההתנהגות באוניברסיטת סטנפורד ולאחר מכן שימש כמנהל יחידת המחקר בתחום הסרטן בבית החולים מאונט סיני בלוס אנג'לס (1955-1958), ועסק בחקר מחלות נפש במסגרת קרן מנינגר (1958–1960). בשנת 1961 שב לאוניברסיטת אלברטה שבקנדה, כפרופסור בתחום הביולוגיה התאורטית. בשנת 1969 עזב את קנדה והצטרף לצוות של המרכז לביולוגיה תאורטית שהוקם אז באוניברסיטה של מדינת ניו יורק (SUNYׂׂ), שם שהה עד מותו בשנת 1972.
ברטלנפי ידוע בעיקר בשל היותו היוצר של תאוריית המערכות הפתוחות בביולוגיה. תאוריה זו מבקרת ומבטלת את שתי התאוריות ששימשו עד אז להסבר תהליכי החיים - התאוריה המכניסטית הרואה באורגניזם סוג של מכונה שכל אחד מחלקיה פועל בנפרד לפי חוקי הפיזיקה והכימיה, והתאוריה הויטליסטית שטענה לקיומו של "כוח ויטלי" ששולט באורגניזם. כשפון ברטלנפי החל את הקריירה שלו כביולוג צעיר שתי תאוריות אלה עדיין נאבקו על מקומן בתחום. כדי ליישב מחלוקת זו ביולוגים שונים הציעו מה שקיבל את השם "תאוריות אורגניזמיות"(אנ'), תאוריות הוליסטיות לפיהן האורגניזם החי אינו סך של כל חלקיו בלבד, אלא מהווה מכלול שלם בעל יכולת לנהל את התפקודים הפנימיים בתוכו - דהיינו מהווה מערכת. מערכת מוגדרת כקבוצה של אלמנטים המקיימים קשרים בינם ובין עצמם ועם סביבתם. מערכת היא "סגורה" אם אין חילופין של חומרים או אנרגיה בינה לבין סביבתה, ו"פתוחה" כאשר גבולותיה חדירים למעברים כאלה. התאוריות האורגניזמיות קיבלו את השראתן מתאוריית הגשטלט בפסיכולוגיה.
ברטלנפי לא הסתפק בקבלת תאוריות כהשערות או תיאורי מצב, אלא שאף לבסס אותן על חוקי הפיזיקה והכימיה. במסגרת עבודתו המדעית בשנות ה-30 ברטלנפי הציע את תאוריית המערכות הפתוחות כהסבר לתהליכים המתרחשים באורגניזמים חיים. תאוריה זו דרשה התאמה של חוקי הכימיה והתרמודינמיקה. על פי התרמודינמיקה הקלאסית כמות האנרגיה בעולם היא סופית, וכל מערכת תשאף תמיד להגיע לרמת האנטרופיה (אי-הסדר) הגבוהה ביותר, וכן לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר, דהיינו יצורים חיים מורכבים הצורכים רמת אנרגיה גבוהה לקיום תהליכי החיים שלהם ייטו להפוך לפשוטים יותר או להתפרק לחלוטין. אולם בפועל היסטוריית החיים על פני כדור הארץ אינה מתאימה לתוצאות אלה. אורגניזמים חיים מתנהגים באופן שונה ממכונות מעשה ידי האדם, הם מגלים יכולת השתנות, התאמה לסביבה, התפתחות והתחדשות. ההסבר לכך נובע מהעובדה שאורגניזמים חיים הם מערכות פתוחות - מערכות שיכולות לספוג חומר ואנרגיה מסביבתן החיצונית ולהשתמש בהם לשמירת המבנה שלהן ואף להתפתח לרמת מורכבות גבוהה יותר. פון ברטלנפי פיתח מערכת של משוואות מתמטיות המתארות את התהליכים הכימיים והפיזיולוגיים הפועלים במערכות פתוחות. בהמשך, ברטלנפי טען שתאוריה זו מתאימה לא רק לרמת האורגניזם או התא הבודד, אלא גם למערכות מורכבות יותר, כגון מערכות אקולוגיות, מערכות חברתיות, הן אנושיות והן של בעלי חיים או צמחים, ולמעשה לכל הביוספירה[2].
התאוריה, שפותחה במקורה בתחום הביולוגי, יושמה מיד לאחר פרסומה לתחומים רבים נוספים בהם ניתן היה להגדיר מערכת, כאשר המעבר ממערכות מכניות לאורגניות, ובהמשך לחברתיות, מלווה בגידול ברמת המורכבות והשונות בין חלקי המערכת והיחסים ביניהם. המשותף לכל אלה הוא קיומו של גבול חדיר המאפשר מעבר חומרים, אנרגיה ומידע דרכו[6]. בהמשך דרכו, ברטלנפי ראה במערכות פתוחות מקרה פרטי, ופיתח את התאוריה הכללית של מערכות.
ברטלנפי טען כי המבנה של מערכת חוזר על עצמו בתחומים רבים הקשורים הן לתופעות טבעיות והן לאנושיות, ולכן ניתן ליצור מסגרת מושגית שתתאים לכל סוגי המערכות ולמעשה לכל תחומי הידע האנושי. מסגרת מושגית זו, אותה הציג בספרו General System Theory[7] שפורסם בשנת 1968, אמורה להסביר תהליכים שאינם ניתנים להבנה באופן בדיד, אלא רק במסגרת היותם חלק ממערכת. שאיפתו של ברטלנפי הייתה לאחד את מדעי הטבע עם מדעי הרוח באמצעות מתודולוגיה אחת משותפת, ולכן לא הסתפק בעבודה מחקרית בתחום הביולוגיה בלבד, אלא הרחיב את תחומי התעניינותו תוך יישום תאוריית המערכות שלו להסבר תופעות בפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וקיברנטיקה. תאוריית המערכות ניתנה ליישום לתופעות פיזיולוגיות, פסיכולוגיות וחברתיות הקשורות לאדם - לאורגניזם הבסיסי המהווה מערכת של ריאקציות ביוכימיות, לחברה האנושית המהווה מערכת של מוסדות ודרכי תקשורת, ולתרבות הנתפסת כמערכת של דימויים[8][2].
ברטלנפי התנגד לתפיסה הרדוקציונית לפיה תופעות חברתיות ניתנות להסבר מלא באמצעות הפסיכולוגיה, ותופעות פסיכולוגיות באמצעות הפיזיולוגיה, וכן לחשיבה כי ההתנהגות, הן האנושית והן של חיות, נקבעת על ידי גירויים מהסביבה. הוא ייחס ליצורים חיים אוטונומיה ויכולת של יצירת קשר ספונטני עם סביבתם. כתוצאה מכך ברטלנפי לא קיבל את הביהביוריזם ואת הפסיכואנליזה הקלאסית כמודלים להסבר ההתנהגות האנושית. הוא ראה באדם יצור בעל יכולת פעולה ויצירתיות, שאינו רק מגיב לסביבתו או לדחפיו הביולוגיים אלא ביכולתו לייצר מערכת של סמלים וערכים, שהיא דינמית ומשתנה ואשר משפיעה עליו. ברטלנפי טען שתאוריית המערכות הפתוחות מסבירה את התפתחותן של מערכות סימנים ושל התרבות האנושית[2].
לודוויג ון-ברטלנפיי (1901-1972), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
