לאוויגילד

לאוויגילד ( ספרדית ופורטוגזית: Liuvigild, Leuvigild, Leovigild, או Leovigildo, נולד 519 לערך, נפטר 586) היה מלך ויסיגותי של היספניה וספטימניה בשנים 569 עד 586. ממלכתו ידועה בזכות הקוד של לאוויגילד (Codex Revisus), חוק שקבע שוויון זכויות בין האוכלוסייה הוויזיגותית וההיספאנו -רומית. ממלכתו הקיפה את פורטוגל המודרנית ואת רוב ספרד המודרנית עד טולדו. לאוויגילד נמנה עם גדולי המלכים הוויזיגותיים של התקופה האריאנית. ^[1]

לאוויגילד

לידה	525
פטירה	21 באפריל 586 (בגיל 61 בערך) טולדו, ספרד
בן או בת זוג	Goiswintha
מלך הויזיגותים 568–586 (כ־18 שנים) → אתנגילד Reccared I ←

חייו, קרבותיו ושלטונו

כאשר המלך הוויזיגותי אתנגילד (Athanagild) מת בשנת 567, הומלך ליווה הראשון בטקס שנערך בנרבון, המעוז האחרון של השלטון הוויזיגוטי בגאליה.^[2] בשנה השנייה למלכותו, מתוך הכרה בתכונות המנהיגות של אחיו הצעיר, הכריז המלך ליווה הראשון על אחיו לאוויגילד כמלך ויורש לצידו, והקצה לו את פרובינקיה היספניה קיטריור החלק המזרחי של חצי האי האיברי. ^[2] שני המלכים השותפים היו נוצרים אריאנים, שהייתה האמונה הדתית השלטת בקרב השליטים הוויזיגותים עד 587. ^[3]

לאוויגילד נישא פעמיים: תחילה לתאודוסיה, שילדה שני בנים, הרמנגילד ורקרד הראשון. לאחר מותה, נישא לאלמנתו של אתנגילד, גויסוינטה . ^[4]

כמעט בכל תקופת מלכותו, לאוויגילד קידם את כוחותיו נגד הביזנטים, הסואבים, הבאסקים או יריבים מקומיים.^[5] על פי התיעוד של המתעד הוויזיגוטי ג'ון מביקלארו, לאוויגילד יזם את הראשון מבין כמה מסעות להרחבת שטח ממלכת הוויזיגותים, אותם מתאר פיטר הת'ר כ"רשימה של הצלחות בולטות".^[6] המערכה הראשונה של לאוויגילד החלה נגד הסואבים בשנת 569, במהלכה הוא הכניע במהירות את סמורה, פלנסיה ולאון. בשנת 570 הוא תקף את מחוז בסטניה מלגנפלה (בסטניה העתיקה), שם הביס את הכוחות האימפריה. בשנת 570, לאוויגילד "השחית את אזור בסטטניה והעיר מלגה, והביס את חייליהם". בשנה שלאחר מכן הוא כבש את מדינה-סידוניה, כשהוא נעזר "בבוגדנותו של פרמידנאוס מסוים". זמן קצר לאחר שהפך לשליט יחיד עם מותו של אחיו ליווה (שהתרחש ב-571, 572 או 573) הוא כבש את קורדובה מהאימפריה הביזנטית.^[7] למרות היותו עסוק כל העת במלחמה עם הביזנטים בדרום היספניה, לאוויגילד אימץ את סגנון המינהל של האימפריה הביזנטית, אימץ את הפאר והטקס שלה, את השם "פלביוס", כס המלכות, הכתר, השרביט והגלימה הסגולה,^[8] ובהמשך טבע מטבעות זהב הנושאים את שמו להנצחתו. ^[9]

הסואבים שהיו הנחושים לנקום בלאוויגילד ולתבוע חזרה את שטחיהם, פלשו לאזורי פלסנסיה וקוריה, לאס הורדס, בטואקאס וטריטוריה של הריקונס. בעודו מתכונן לעצור את התקדמותם של הסואבים בשנת 573, לאוויגילד קיבל חדשות שאחיו ליווה מת והוא נותר שליט יחיד על כל המחוזות הוויזיגותיים.^[7] לאוויגילד עשה מאמצים להבטיח העברת שלטון שקטה. הוא קרב לחצר המלכות את שני בניו, הרמנגילד ורקרד והקצה אזורים מסוימים בממלכה לשליטתם; לצורך זה מינה אותם לדוכסים על טולדו ונרבון.^[10]

מטבע זהב (טרמיסיס) של לאוויגילד, 573-578.

החברה הוויזיגוטית הייתה אצולה צבאית ושלטונם של מלכים הצריך אישור רשמי על ידי האצולה. בין הוויזיגותים ונתיניהם האיברו-רומיים היו הבדלי דת ומערכת חוקים שונה. לאוויגילד שינה את חוקי אאוריק ששלט על הגותים ויצר מערכת חוק משלו, הקודקס רביסוס (Codex Revisus). הוא גם ביטל חוקים רומאים ישנים, חלקם מסוף המאה הרביעית, אשר אסרו על נישואים בין הוויזיגותים והאיברו-רומאים.^[11] נישואים כאלה נחשבו בחוק לפשע שדינו מוות.^[12] באמצעות פעולה זו ומהלכים מנהליים אחרים, לאוויגילד הבטיח את שלטונו וביסס את שלטונו בעיר הבירה. כך יכול היה לפתוח במערכה חדשה, במהלכה כבש את מחוז סבריה, מחוז בראגנזה ואת טורה דה מונקורבו לאורך הגבול הסואבי. ^[7]

גרגוריוס מטור טען שלאוויגילד חרג מסמכותו כאשר חילק את הממלכה בין שני בניו, אך ייתכן שהוא נקט בפעולה זו כדי להחליש את סמכותם של אצילים מקומיים מבין הוויזיגותים והספרדים-רומאים כאחד. אולם האצלת סמכויות לבניו עוררה מספר התקוממויות - תחילה בקרב הקנטבריים, אחר כך בקרב תושבי קורדובה ואסטוריה, ולבסוף בטולדו ובאבורה. זאת בתקופה שבה הסואבים והביזנטים תכננו התקפות נגד לאוויגילד.^[13] לאוויגילד לא נרתע מהאיומים הרבים הללו, הוא טיפל בסיכונים בתוך האימפריה שלו ובסיוע בנו רקארד, הוא הצליח להכניע את המורדים שקמו להתנגד לו. בכך הוא תפס את אמאיה (Ammaia), בירת הקנטברי; הוא כבש את מעוז אסטורי, סלדניה (Saldana); הוא גם הצליח לדכא את פעילות המורדים בטולדו ובאבורה (Aebura Carpetana). בכל אזור מורד שעליו השתלט הוא חתם את ניצחונותיו בהטלת עונשים איומים על אויביו.^[13] במהלך מסעו זה בשנת 576, הדומיננטיות של לאוויגילד הובילה לכך שהמלך הסואבי מירו הסכים במהירות להסכם שכלל תשלום מס, ולו לתקופה קצרה.^[14]

בשנת 577 צעד צבאו של לאוויגילד לתוך אורספדה, אזור בדרום מזרח ספרד, ולאחר דיכוי מרד מהיר "של בני העם", סיפח את הפרובינציה הזו לממלכתו. עם סיומם של מסעות אלה, חגג לאוויגילד את ניצחונותיו על ידי ייסוד עיר בסלטיבריה, שאותה כינה רקופוליס על שם בנו רקארד.^[15] בשנת 582 לאוויגילד כבש את מרידה, שהייתה בשליטת הבישוף הפופולרי מסונה מאז תחילת שנות ה-570. במהלך שלטונו, לאוויגילד כבש את רוב חצי האי האיברי. ^[16]

מרד הרמנגילד

ציור של המלך לאוויגילד, יצירת הצייר חואן דה ברואטה (1835-1906), מוזיאון הפראדו

המרד של הרמנגילד הדאיג את לאוויגילד, שכן הוא הגביר את חששותיו לגבי יחסיו עם המרובינגים. ^[17]

במהלך הסכסוך עם אביו, הרמנגילד הציג את עצמו כקורבן כשניסה לכרות בריתות בשם הדת הקתולית.^[18] למרות תמיכתו השקטה של האפיפיור גרגוריוס, סופרים קתולים בני זמנו - כולל איזידור מסביליה וגרגוריוס מטור - לא הביעו אהדה למרד של הרמנגילד נגד אביו.^[19] כשהביזנטים לא הצליחו לשלוח סיוע למרד, לאוויגילד הטיל הסגר וכבש את סביליה ובשנת 584, גירש את בנו לוולנסיה, שם נרצח בשנת 585.^[19] גם ליאנדר מסביליה גורש ולאחר מכן הוכרז כקדוש קתולי. אשתו של הרמנגילד אינגונתיס נמסרה לקיסר האימפריה הביזנטית טיבריוס השני קונסטנטינוס ונשלחה לאפריקה. האפיפיור גרגוריוס הטיל על לאוויגילד אחריות למותו של הרמנגילד וטען כי האחרון מת בגלל אמונתו הקתולית. ^[20] בשנת 585 כבש לאוויגילד את העמים הסואבים, והביא לקץ 176 שנות עצמאותם בספרד.^[21] למרות כמה ניסיונות כושלים של הסואבים למרוד בוויזיגותים, לאוויגילד אילץ אותם בסופו של דבר להצהיר על נאמנותם.^[22]

לקראת סוף תקופת שלטונו, רק אדמות הבאסקים ושני אזורים דרומיים קטנים של האימפריה הביזנטית היוו את החלקים הלא-ויזיגותיים של חצי האי האיברי.^[23] אולם למרות מאמציו הרבים, לאוויגילד לא הצליח לבסס בסיס דתי משותף בין הנוצרים האריאנים לאלה של הרוב הקתולי.^[24] בשנה האחרונה לשלטונו של לאוויגילד התרחשה מלחמה עם הפרנקים לאורך גבולותיו הצפוניים. אולם לאורך תקופת שלטונו לאוויגילד היה אחד מהמלכים הוויזיגותיים היעילים יותר של היספניה, הוא שיקם את האחדות הוויזיגותית ושלט מעיר הבירה שהקים בטולדו,^[23] שם הוא ישב לקראת סוף שלטונו. (לכן הממלכה הוויזיגותית ההיספאנית נקראת לפעמים "ממלכת טולדו"). אף שתקופת שלטונו הייתה מוצלחת, לאוויגילד השיג אחדות והשליט סמכות מלכותית רק באמצעות כיבוש.^[25]

על פי גרגוריוס מטור, לאוויגילד חלה בשנת 586 ועל ערש דווי הכה על חטאיו, בכה שבעה ימים ו"אימץ את האמונה הקתולית" לפני שנפח נשמתו.^[26] בנו השני רקארד ירש את כסאו, קיבל עליו את הנצרות הקתולית ב-589 והביא לאחדות דתית ופוליטית בין הוויזיגותים ונתיניהם.

מורשתו

הוויזיגותים בהיספניה ראו עצמם כיורשיה של האימפריה הרומית המערבית, לא כאויביה. כביטוי לכך הם אימצו נורמות ביורוקרטיות ומנהליות רומיות, כמו גביית מיסים ומוסד החוקים הרומיים. עדות נוספת לזיקה שחשו לתרבות הרומית כללה את הסגנון האימפריאלי של לאוויגילד. ^[27] תחת לאוויגילד, חצי האי האיברי היה למעשה מאוחד ולדברי ההיסטוריון כריס וויקהאם, הונהגה בה החקיקה בעלת ההשפעה הרומית החזקה ביותר מכל הממלכות הברבריות.^[28] לאורך שלטונו ניסה לאוויגילד למצוא פתרון של פשרה בין הנצרות האריאנית לקתוליות, אך ללא הועיל. ^[28] עם זאת, שינויים חשובים בממלכה, גם אם זמניים, התרחשו כאשר בנו של לאוויגילד, רקארד, קידם באגרסיביות את האמונה הקתולית על חשבון הנצרות האריאנית והפך את הקתוליות לדת הרשמית של הממלכה כולה בשנת 589 ^[29]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאוויגילד בוויקישיתוף

• לאוויגילד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ביבליוגרפיה

• Altamira, Rafael (1913). "Spain under the Visigoths". In J.B. Bury; H. M. Gwatkin; J.P. Whitney (eds.). The Cambridge Medieval History. Vol. 2, The Rise of the Saracens and the Foundation of the Western Empire. New York: The Macmillan Company. OCLC 716605555.
• Collins, Roger (1995). Early Medieval Spain: Unity in Diversity, 400–1000. London: Macmillan. ISBN 978-1-34924-135-4.
• Collins, Roger (2004). Visigothic Spain, 409–711. Malden, MA: Blackwell Publishing. ISBN 978-0-47075-461-0.
• Davis, R.H.C. (2005). A History of Early Medieval Europe. London and New York: Routledge. ISBN 978-0-582-78462-8.
• Frassetto, Michael (2003). Encyclopedia of Barbarian Europe: Society in Transformation. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. ISBN 978-1-57607-263-9.
• Goffart, Walter (2006). Barbarian Tides: The Migration Age and the Later Roman Empire. Philadelphia: University of Pennsylvania Press. ISBN 978-0-81222-105-3.
• Gregory of Tours (1974). The History of the Franks. Translated by Lewis Thorpe. New York: Penguin Books. ISBN 978-0-14044-295-3.
• Heather, Peter (1998). The Goths. Oxford: Blackwell. ISBN 978-0-63120-932-4.
• John of Biclaro (1990). Conquerors and Chroniclers of Early Medieval Spain. Translated by Kenneth Baxter Wolf. Liverpool: Liverpool University Press. ISBN 978-0-85323-554-5.
• López, Gisela Ripoll (1998). "The Arrival of the Visigoths in Hispania: Population Problems and the Process of Acculturation". In Walter Pohl; Helmut Reimitz (eds.). Strategies of Distinction: The Construction of Ethnic Communities, 300–800. Leiden and Boston: Brill. ISBN 978-9-00410-846-2.
• McKitterick, Rosamond (2001). The Early Middle Ages: Europe, 400–1000. Oxford and New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19873-172-6.
• Wallace-Hadrill, J. M. (2004). The Barbarian West, 400–1000. Malden, MA: Wiley-Blackwell. ISBN 978-0-63120-292-9.
• Wickham, Chris (2005). Framing the Early Middle Ages: Europe and the Mediterranean, 400–800. Oxford; New York: Oxford University Press. OCLC 1025811203.
• Wickham, Chris (2016). Medieval Europe. New Haven and London: Yale University Press. ISBN 978-0-30020-834-4.
• Wilentz, Sean (1999). Rites of Power: Symbolism, Ritual, and Politics since the Middle Ages. Philadelphia: University of Pennsylvania Press. ISBN 978-0-81221-695-0.
• Williams, Mark (2004). The Story of Spain. San Mateo, CA: Golden Era Books. ISBN 978-0-97069-692-2.
• Wolfram, Herwig (1997). The Roman Empire and its Germanic Peoples. Berkeley and Los Angeles: University of California Press. ISBN 0-520-08511-6.
• Wood, Ian (1994). The Merovingian Kingdoms, 450–751. London and New York: Longman. ISBN 0-582-49372-2.

 

הערות שוליים

1. Wallace-Hadrill 2004, p. 118.
2. Wolfram 1997, p. 265.
3. Collins 1995, p. 40.
4. Gregory of Tours 1974, p. 233 [IV.38].
5. Wolfram 1997, p. 266.
6. Heather 1998, p. 279.
7. Altamira 1913, p. 166.
8. Wilentz 1999, p. 111.
9. Davis 2005, p. 99.
10. Wallace-Hadrill 2004, p. 119.
11. López 1998, p. 153.
12. Williams 2004, p. 54.
13. Altamira 1913, p. 167.
14. Collins 2004, p. 54.
15. John of Biclaro 1990, pp. 62–67 [Chron. 27, 32, 36, 40, 47, 51].
16. Frassetto 2003, p. 242.
17. Wood 1994, p. 171.
18. Wolfram 1997, p. 267.
19. Frassetto 2003, p. 241.
20. Wolfram 1997, p. 268.
21. Goffart 2006, pp. 107.
22. Goffart 2006, pp. 213.
23. Wickham 2005, p. 38.
24. Frassetto 2003, p. 240, 242.
25. Wickham 2005, p. 94.
26. Gregory of Tours 1974, p. 477 [VIII.46].
27. McKitterick 2001, p. 173.
28. Wickham 2016, p. 39.
29. Frassetto 2003, pp. 359–360.