Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפה טופוגרפית היא מפה המתארת את תבליט השטח. במפה טופוגרפית ביחד עם פרטי התבליט[2][3] יופיעו פרטים נוספים כמו פרטי התכסית. במפות צבאיות הקרויות מפות שליטה, יופיעו מתחמים וצירים בעלי שמות קוד.
המפה הטופוגרפית חייבת להיות ערוכה בקנה מידה. משורטטים בה פרטים לגבי צורתו החיצונית של שטח מסוים, כמו נתוני תבליט, תכסית, גבהים ונקודות גובה אקראיות, תוך הקפדה על פרופורציה בין העצמים ותיאור גודל יחסי שלהם עד רמת פירוט של בניינים, תעלות מים, מערות, הרים ומעיינות וכדומה.
המפה הטופוגרפית הראשונה שייצגה הפרשי גובה בעזרת קווי-גובה (אנגלית: contour lines) שורטטה לראשונה בשנת 1774 כחלק מניסוי צ'יהליון למדידת מסת כדור הארץ בידי הקרטוגרף צ'ארלס הוטון (Charles Hutton)[4]. מפה שהשתמשה בקווקוו (אנגלית: Hatching; צרפתית: Hachure) לשם ייצוג כיוון ותלילות המדרונות, שורטטה בשנת 1799 בידי יוהאן גאורג להמאן (גר'). השיטה השנייה הפכה למקובלת ביותר לאורך המאה ה-19. במאה ה-20, בעקבות פיתוח שיטות מדעיות לסקר גאוגרפי, חזרה שיטת קווי הגובה לשימוש עיקרי. בעשורים האחרונים, עם המעבר למערכות GIS התרחב מאוד השימוש באפקטים נוספים, כדוגמת הצללה. לשם כך מחושבת מידת ההצללה שתיווצר על פני התבליט, כאשר הוא מוטל עליו אור ממקור פיקטיבי, אחד או יותר. באופן מסורתי, מקור אור יחיד מוצב בצפון-מערב המפה.
כיום, המפה הטופוגרפית משמשת לשימושים אזרחיים וצבאיים שונים, כמו התמצאות בשטח וניווט בו, וככלי עזר בהכנה של הנחת תשתיות. שימושים אזרחיים ובהם תיור, איכון, התמצאות, וככלי עזר לפעילות צבאית ולהנדסה אזרחית.
התבליט מתייחס לצורתו הגאולוגית של כדור הארץ.
תכסית מוגדרת כעצמים המכסים את פני השטח. השינוי בעצמים אלו מהיר וקל יותר מאשר בתבליט. תכסיתי שטח נפוצים הם: נחל, שדה, חורשה, בית, עמוד חשמל, שביל עיזים, כביש, פסי רכבת. לעיתים תכסיתי שטח מפריעים בתנועה כמו נחלים, בתים או יערות עבותים.
בניווט מקובל להבחין בין תבליט לבין תכסית, ולהעדיף להסתמך על התבליט בבניית ציר ניווט. זאת משום שמפה בלתי מעודכנת עשויה שלא לתאום את פני השטח מבחינת התכסית בהסתברות גבוהה יותר מאשר מבחינת התבליט.
קנה המידה של המפה ביחס לשטח, הוא גודל השרטוט במפה ביחס לגודלו האמיתי בשטח. ככל שקנה המידה יותר גדול יחסית לשטח, המידע במפה יכול להיות מפורט יותר, דבר המקל על תיאור דקדקני יותר של השטח והעצמים שבו, וכן על ההתמצאות והניווט למשתמש במפה. ישנם כמה גדלים מקובלים לקנה מידה של מפות טופוגרפיות. בדרך כלל בניווט טופוגרפי רגיל מקובל להשתמש במפות של 50,000, שבהן ס"מ אחד במפה שווה ל־50,000 ס"מ בשטח (דהיינו 500 מטר). אך ישנן מפות בקנה מידה של 1:25,000 ואף 1:10,000. לציבור הרחב מופצות מפות טופוגרפיות, בקנה מידה שונה (עד 1:25,000), וברמת פירוט שונה.
במדינות דיקטטוריות ובאזורים רגישים מבחינה ביטחונית יש הגבלות על קנה מידה (וכתוצאה מכך רמת הפירוט) ועל סימון של מתקנים ביטחוניים, במפות המופצות בציבור, וזאת על מנת להקשות על אנשים לא מורשים לבצע פעולות בשטח.
בישראל נעשה כיום שימוש במפות טופוגרפיות בשלוש רשתות של מערכות יחוס:
מבחינה היסטורית רשת ישראל הישנה שהוקמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, חושבה על פי אליפסואיד CLARK ובהיטל קסיני סולדנר והגיעה רק עד מצפה רמון. מחלקת המדידות הממשלתית (כיום מפ"י) הרחיבה את הרשת עד לאילת, אבל נמצאו ברשת זו פגמים רבים ולכן הוחלט לעבור לרשת חדשה שתהיה מדויקת יותר ואפשרויות הבלבול בה נמוכות. רשת ישראל החדשה מבוססת על היטל מרקטור רוחבי המבוסס על מרידיאן העובר דרומית לירושלים. לערכי ה־X וה־Y ניתנו ערכים חדשים, באופן שלא יהיה ניתן להחליף בין הצירים (Y מתחיל בין 1 ל־2 ו־X מ־3 עד 8) ולא יהיה ניתן להחליף בין ערכים של שתי הרשתות. הבעיה העיקרית במעבר לרשת זו היא מאות אלפי נקודות טרינגואלציה שקיימות בשטח ומתאימות לרשת הישנה. כיוון שלא ניתן ליצור מודל מתמטי פשוט להמרה בין שתי הרשתות בדיוק גבוה (מתחת ל-10 מ'), ההמרה המדויקת בין הרשתות אפשרית רק על ידי חישובי הפרשים. תוכנה להמרה מדויקת כזו נכתבה על ידי המרכז למיפוי ישראל וניתנת לרכישה.
בכל מפה טופוגרפית יש מקרא של סימנים מוסכמים המסמלים עצמים במפה. בדרך כלל רוב הסימולים דומים בכל המפות. צבעים מוקצים לטיפוסי עצמים אופייניים, וסימנים מיוחדים מוקצים לעצמים שונים:
קו גובה במפה הוא קו שנקודת הגובה בו במפה היא שווה, קו גובה נסגר תמיד, בדרך כלל בצורה מעגלית לא סימטרית. קווי הגובה יכולים להשיק זה לזה (לדוגמה במצוק) אך הם לא יכולים לחצות זה את זה. הרווח בין קווי הגובה נקרא רווח אנכי שמיוצג ביחידות מטריות שלמות 1, 2, 5, 10 25, 50, בשטח מישורי משתמשים ברווח אנכי קטן ובשטח הררי משתמשים ברווח אנכי גדול, הרווח האנכי במפה הוא שיפוע ליניארי על אף שבשטח עצמו זה לא כך.
קווי גובה במפה משקפים את צורת התבליט וגובה העצמים כפי שהם בשטח, ונותנים מידע על תלילותו של השטח. קווי הגובה נותנים אפשרות להדמיה תלת־ממדית של השטח, במהלך הפוך ליצירתם. במפה של 1:50,000 כל קו גובה מציין רווח אנכי של 10 מטר, ואילו במפה של 1:100,000 כל קו גובה מציין רווח אנכי של 20 מטר. בכל מאה מטרים הקו מודגש יותר, וגובהו נרשם עליו. מדרון שתלילותו נמוכה מ-30° נקרא מדרון מתון, ותנאי התנועה בו נוחים, ואילו מדרון שתלילותו גבוהה מ־30° נקרא מדרון משופע, ותנאי התנועה בו לא נוחים.
מספרי הגובה, של קווי הגובה במפה, כתובים ישר לכיוון העלייה והפוך לכיוון הירידה, וכך אפשר להבדיל בין כיפה למכתש ובין שלוחה לואדי.
שרטוט מפה טופוגרפית יכול להעשות בכמה דרכים שונות:
הבסיס למפות הטופוגרפיות של ישראל הוכן באמצעים אנלוגיים, אך כיום עדכונן נעשה באמצעות מיפוי ממוחשב.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
