Remove ads
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערך הבקרה האווירית ופיקוח הטיסה בחיל האוויר הישראלי אחראי על יצירת התמונה האווירית, תמונה של כל כלי הטיס הנמצאים במרחב האווירי של מדינת ישראל וסביבתה. המערך ממונה על בקרת התנועה האווירית בכל המרחב האווירי של ישראל, וכן על גילוי וזיהוי ניסיונות חדירה למרחב האווירי של מדינת ישראל, הפעלת מערכות הנשק השונות והכוונת כלי הטיס המיירטים של החיל וסוללות ההגנה האווירית אל עבר מטרות אוויריות.
סמל מערך הבקרה האווירית ומפקדת יחידות הבקרה מיח"ה 517 | |
פרטים | |
---|---|
מדינה | ישראל |
שיוך | צה"ל |
פיקוד | |
יחידת אם | חיל האוויר הישראלי |
דרגת המפקד | אלוף-משנה |
מפקד נוכחי | ר'[1] |
המערך מחולק ליחידות בקרה אזוריות (יחידת־בקרה אווירית אֲזורית[2]) בהר מירון (יב"א 506), בקרבת מצפה רמון (יב"א 509), יחידת גילוי על הר בעל חצור (י"ג 503[3]) המסייעת ליב"אות ויחידת בקרה מקומית, דוגמת זו שבבסיס עובדה (בית הספר לבקרה אווירית ופיקוח טיסה), הפרוסות ברחבי הארץ ומספקות כיסוי של המרחב האווירי של מדינת ישראל וסביבתה באמצעות מכ"מים. על כל יב"א מפקד קצין בדרגת סגן־אלוף. בית הספר לבקרה אווירית ופיקוח טיסה הממוקם בבסיס עובדה (בח"א 10) מכשיר קצינים וחיילים לשירות במערך הבקרה של החיל - קציני בקרה אווירית ומש"קי בקרה אווירית, המשרתים ביחידות הבקרה האזוריות וקציני פיקוח טיסה ופקחי טיסה המשרתים במגדלי הפיקוח בבסיסי החיל.[4] בראש מפקדת יחידות הבקרה (מיח"ה 517) עומד קצין בדרגת אלוף־משנה.
בשגרה ממונה המערך על בקרת התנועה האווירית, צבאית ואזרחית, בכל המרחב האווירי של ישראל. יחידות הבקרה מקצות נתחים מהמרחב האווירי, בגבהים ובנתיבים שונים, לכלל סוגי כלי הטיס באוויר, בבטיחות וביעילות, ובמטרה למנוע התנגשות בין כלי הטיס. יש בקרי אוויר אזרחיים, העוסקים בתעבורה האזרחית, בקרי ״גובה נמוך״ ובקרי ״גובה גבוה״ השולטים במרבית המרחב האווירי, ובאזורי האימונים של מטוסי הסילון.
עבודת הגילוי והזיהוי מבוצעים באמצעות כלים טכנולוגים שונים, המופעלים על ידי מש"קי בקרה אווירית וקציני הבקרה.
כל כלי טיס נראה במכ"ם במרחק של יותר מ־200 מייל ימי (כ־360 ק"מ), הרחק מגבולות ישראל. על־פי חוקי התעופה הבינלאומיים, חייב כל כלי טיס שמתקרב למרחק של 80 מייל (120 ק"מ) מגבולות ישראל להזדהות מול מערך הבקרה הישראלי. במקרה שכלי טיס לא מזדהה מול מערך הבקרה או מעלה חשדות שונים, מוזנקים לכיוונו זוג מטוסי או מסוקי קרב, שמתקרבים, ובודקים כי לא מדובר באיום. כמעט בכל חשד לחדירה מוזנק גם זוג מטוסי יירוט לאזור הקריה למחקר גרעיני בדימונה, שמוגנת גם על ידי סוללות טילי קרקע־אוויר מסוג פטריוט.
ערב מלחמת העצמאות הוחל בארגון גדוד צופי אוויר, שהורכב ממבוגרים שעברו את גיל הגיוס, בעלי כושר קרבי לקוי ונשים. הצופים פוזרו ביישובים שונים. ב־15 במאי 1948 הוקמה יחידת ביטחון אוויר 51 בפיקודו של זאב טובקין. היחידה ישבה בבית הספר ביל"ו בשדרות רוטשילד בתל אביב, ששימש את מרכז האווירייה הבריטי במלחמת העולם השנייה. בהמשך עבר חדר הסינון למוצב הפיקוד של חיל האוויר במלון הירקון. הגילוי התבצע על ידי צופים אנושיים שהוצבו על גגות תחנות משטרה ברחבי הארץ במטרה לזהות את התנועה האווירית בשמיים ולדווח באצמעיים טלפוניים לחדר הסינון שבנה את התמונה האווירית. הצופים גם נועדו לדווח למרכזי הג"א וליישובים. המערך חולק למחוזות צפון, תיכון, דרום וירושלים, ועד הרגיעה בלחימה בינואר 1949 הוקמו 23 מיצפים מתוך 55 שהתכנון המקורי הציע.[5]
במהלך המלחמה הוצב מכ"ם מאולתר בסטלה מאריס, אתר ששימש את הבריטים לפריסת מכ"ם. מכשיר נוסף היה בגבעת אולגה, ששימש את הבריטים לגילוי ספינות מעפילים. יחידת מכ"ם ניידת, שהורכבה ממכ"ם ימי SM-1 נפרסה בבת ים. יחידות המכ"ם הוקמו על ידי טייסת 505, שהורכבה מאנשי אלקטרוניקה.[5]
ב־13 במאי 1948 אישר דוד בן-גוריון את רכישתם של ארבעה מכ"מים בעלות של 8,000 דולר. בפברואר 1949 נסגרה יחידת ביטחון אוויר 51.[5]
באוקטובר 1949 הוקם גף 333 במחלקת מבצעי אוויר, אשר בראשו הועמד מפקח האוויר, כמרכז הבקרה והדיווח של חיל האוויר. בינואר 1950 הוקם פיקוד הנ"מ תחת פיקודו של אל"ם בוריס סניור שהוכפף ישירות לסגן הרמטכ"ל. מערך המיצפים ותחנות מכ"ם הועברו לאחריות הפיקוד, ובמאי 1950 הוכפף גם גף 333 מבחינה מבצעית לפיקוד הנ"מ, למרות שהמשיך להשתייך מבחינה חיילית לחיל האוויר.[6]
פיקוד הנ"מ פורק בסוף 1950 ויחידותיו הועברו לחיל האוויר. ב־15 במרץ 1951 הוכפף גף 333 למחלקת מבצעים. ב־1952 עבר מטה חיל האוויר, וחדר השליטה של גף 333, שהפך ליב"מ (יחידת בקרה מרכזית) 333 לרמלה. ב־8 בפברואר 1953 הוכפפה היב"מ לרע"ן אוויר 3.[6]
יחידות המכ"ם בשלב זה פעלו תחת טייסת 505 שהייתה כפופה לקצין אלקטרוניקה חיילי. ב־1952 התבססו יחידות המכ"ם בי"ק (יחידת קשר) 501 בחפץ חיים וי"ק 503 בסטלה מאריס. המכ"מים בשימוש היו מכמ"ים ימיים אמריקאיים מעודפי מלחמת העולם השנייה.[7]
ב־1952 הוכשר הבקר הראשון בחיל האוויר הישראלי, גבי טורנר, שהשתתף בקורס בקרי מכ"ם בצרפת. ב־10 במרץ 1954 מונה טורנר כקצין בד"ח (בקרה ודיווח חיילי) בדרגת סא"ל. הבד"ח איחד תחת פיקודו את יב"מ 333 ואת י"ק 501 וי"ק 503.[8]
במסגת עסקאות הנשק עם צרפת ערב מבצע קדש, נרכשו שני מכשירי מכ"ם חדשים עבור יחידות המכ"ם הקיימות. המכ"מים הצרפתיים החדשים הרחיבו את טווח הגילוי ל־150–180 מייל ושיפרו את יכולות הגילוי.[9] ערב המבצע בוצע היירוט הראשון בהכוונת בקר במסגרת מבצע תרנגול בו יורט מטוס איליושין Il-14 מצרי בו טסו בכירי המטכ"ל המצרי. במהלך המבצע נתפסה תחנת מכ"ם ניידת מצרית מדגם Convoy-21 מתוצרת חברת מרקוני (אנ') האנגלית, ששימש את י"ק 503 בסטלה מאריס ובפריסות עד 1962.[10]
ביולי 1959 עבר מטה חיל האוויר לקריה, ועימו היב"מ כחלק מיחידת השליטה המבצעית.[11]
עם התקדמות חיל האוויר הישראלי ולצידו חילות האוויר הערביים לעידן הסילון במהלך שנות הששים, נוצר צורך לחדש את המערך. המכ"מים הצרפתיים ששימשו את המערך לגילוי מטוסי בוכנה לא התאימו לגילוי מטוסי סילון. לצד זאת, מהירותם העולה של המטוסים הצריכה צמצום הגורמים במעורבים בבקרה.[12]
ב־1961 נחתמה עסקת רכש עם ארצות הברית, בה נרכשו מערכות מכ"ם מדגם FPS-100, לצד מערכות זע"ט ומכ"מים ניידים מדגם TPS-44 ולאחר מכן גם מדגם TPS-43.[13] בנובמבר 1961 בוצע שינוי ארגוני כאשר הבד"ח הפך לענף אוויר 6 תחת מחלקת אוויר.[14]
ב־1962 החל ענף אוויר 6 לפרסם תוכניות לקראת המעבר לבקרה אזורית. בנובמבר 1962 שונה כינויין של יחידות המכ"ם מי"ק (יחידת קשר) לי"ב (יחידת בקרה).[15]
כל יב"א מצוידת במכ"מים מתקדמים השוכנים בתוך ראדומים. המכ"מים מאפשרים לגלות כלי טיס במרחק של יותר מ־200 מייל ימי (כ־360 ק"מ).[16]
בנוסף למכ"מים הקרקעיים פועלת במערך הבקרה יחידת בלוני תצפית הנושאים מכ"ם ושייכת ליב"א 509 הדרומית.[17][18] יחידת בלוני התצפית של חיל האוויר הוקמה בספטמבר 1990 והבלון הראשון נכנס לשירות במרץ 1991.[17] המכ"ם בבלון צופה כלפי מטה ומשלים את התמונה האווירית על ידי גילוי כלי טיס בגובה נמוך. המכ"ם הנישא כיום על הבלון מבוסס על מכ"ם "אורן ירוק" של מערכת ה"חץ 2" שפותח על ידי חברת "אלתא", והוא נחשב לאחד המתקדמים בעולם בתחומו.[18] המערכות שעל הבלון מספקות גם מידע מטאורולוגי לחיל האוויר, באמצעות גף כמוס.[19]
גודלו של בלון התצפית הוא 71 מטר והוא עשוי מסיבי דקרון־פוליאסטר בעלי ציפוי מיוחד. הוא עמיד למים, זליגות גז וקרינה אולטרה־סגולה. הבלון קשור כל הזמן לכבל המחובר למערכת עגינה מיוחדת, או למערכת העגינה ישירות. מלבד החזקת הבלון, מספק הכבל את החשמל ואת התקשורת לבלון באמצעות סיבים אופטיים והוא מוחלף פעם בשלוש שנים. לכבל יש סיכוך, כך שגם אם ברק יפגע בכבל, הבלון לא ייפגע.[18] הבלון מוצב באזור הדרום, במרחק של קילומטרים רבים מיב"א 509 ונראה בקלות בכל האזור.[20]
בלונים ישנים של צה"ל שימשו את יחידת המסוקים של משטרת ישראל.[20]
ב-2022 נוסף למערך בלון התצפית "טל שמיים" המאפשר לגבש תמונה מדויקת ורחבה של המרחב האווירי, גם בטווחים רחוקים ובגבהים נמוכים יחסית. הוא מופעל מאתר ייעודי בצפון ישראל, שהקים אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון ונושא מערכת מכ"ם שפותחה בחברת אלתא.
שם | תקופת כהונה | הערות |
---|---|---|
קצין בד"ח | ||
סא"ל גבריאל טורנר | 1953 | |
סא"ל צבי אורן | 1959 | בנובמבר 1961 הפך לרע"ן אוויר 6 |
רע"ן אוויר 6 | ||
סא"ל שמואל כסלו | 1962 | |
קשל"ב | ||
סא"ל מנחם זהבי | 1969 | |
סא"ל אריה רביב | 1972 | |
סא"ל עמי אילון | 1973 | |
מפקדי מיח"ה | ||
אל"מ שמעון לסר | 1978 | |
אל"מ צבי ימי | 1981 | |
אל"מ יעקב אלמוג | 1983 | |
אל"מ עוזי רום | 1985 | |
אל"מ רן כץ | 1989 | |
אל"מ בני כהן | 1995 | |
אל"מ אלי שרמייסטר | 1999 | |
אל"מ איל כהן | 2001 | |
אל"מ מאיר בן שיה | 2004 | |
אל"מ משה מנור | 2007 | |
אל"מ רן תורג'מן | 2010 | |
אל"מ ערן זליגמן | 2014 | |
?? | ||
אל"מ א'[29][30] | 2019–2021 | |
אל"מ א' | 2021–2024 | |
אל"מ ר'[1] | 2024 |
|
|
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.