טיולית

טיולית היא משאית ייעודית עם נגרר בנוי להסעה, הממלאת תפקיד של אוטובוס. רכבים כאלה היו נפוצים בעבר במדינות מתפתחות. טיוליות שימשו בעיקר להסעות צבאיות, משטרתיות, כאוטובוסי תלמידים וכן להסעות עובדים.

טיוליות נבנות על ידי התקנת ארגז שלם המצויד להסעת אנשים על שלדת משאית. הגוף עצמאי ונפרד מהנהג. בדרך כלל אין מעבר בין תא הנהג לגוף הארגז אך לרוב ישנה מערכת אינטרקום. הגוף מצויד בחלונות, מערכת תאורה פנימית נפרדת ומערכות חימום ו/או מיזוג אוויר. גופים קשורים הם סוגים שונים של סדנאות ניידות או מבנה-על צבאי מיוחד. נוחות הנוסעים היא בדרך כלל מינימלית. חברות מסוימות כמו הארגז מייצרות טיוליות על ידי התקנת מרכב אוטובוס חלקי על שלדת משאית בעלת הנעה לכל הגלגלים.

בשל מינימום הנוחות שמספקת הטיולית, הן מתאימות להובלה למרחקים קצרים בלבד. באופן ספציפי, חלוקת עובדים במקומות עבודה גדולים מתחת לשמים הפתוחים כמו אתר בנייה גדול, עבודה חקלאית, מחצבות או מכרות עיליים. לרוב כלי רכב אלו בנויים על שלדות רכבי שטח. כלי רכב אלו משמשים גם כיחידות התערבות משטרתיות, קומנדו ויחידות ללוחמה בטרור. טיוליות משמרת כאלה הן אמצעי התחבורה הפופולרי ביותר בתחום כריית הנפט. הם מאפשרים לצאת די רחוק מאזורים מיושבים, בעוד שיחסית נוח להסיע את כל כוח האדם עם אפשרות ללינת לילה. בכמה משאיות כאלה מסופקים מקומות שינה, שכן משמרת העבודה יכולה להימשך עד שבוע, בעוד שזה יכול לקרות בתנאים של לילה קוטבי עם כפור עד 50- מעלות צלזיוס. חימום ובידוד עוצמתיים מותקנים בסלונים.

השימוש בטיוליות בישראל היה נפוץ מקום המדינה ועד לסוף שנות ה-80. בתחילה נעשה שימוש במשאיות רגילות שהותקנו בהם ספסלים ארוכים לאורך המשאית עבור הנוסעים^[1]. השימוש במשאיות אלו היה נפוץ במיוחד להסעת פועלים לעבודה, להסעת ילדים לבתי ספר ולקייטנות^[2], ועבור טיולי בתי ספר ותנועות נוער בגלל שעלות שכירתם ליום טיול היה פחות ממחצית העלות של אוטובוס^[3]. בעקבות תאונת דרכים קשה בה נהרגו שבעה ילדים מכפר מנחם שירדו ממשאית שחנתה בשולי הכביש, המליצה ועדה של משרד התחבורה על צמצום מספר המשאיות שמסיעות נוסעים וחובת התקנת סולם לעליה לאוטובוס מצד ימין, במקום העלייה הרגילה מאחור^[4]. אולם המלצה זאת לא יושמה בפועל, ובמקום זאת בשנת 1969 אסר משרד התחבורה על הסעת ילדים עד כיתה ד' במשאיות, למרות מחאות נהגי המשאיות^[5]^[6]. בתקופה זאת נכנסו לשימוש טיוליות עם מרכב דמוי אוטובוס מאחור^[7].

בשנת 1974 הורשו יותר מובילים פרטיים להחזיק אוטובוסים, ובעקבות זאת ירד בהדרגה מספר הטיוליות שהיו בשימוש^[8]. עם השנים נבנו כלי רכב מודרניים יותר ופחת מספר הטיוליות בשימוש. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הנהיג משרד התחבורה מדיניות של אי מתן היתר לשימוש בטיוליות חדשות, על מנת לסיים את השימוש בהן. בעקבות זאת נקבע שלא יינתן רישיון רכב לטיולית שלא היה לו היתר להסעת נוסעים לפני פברואר 1993^[9]. בהמשך נקבע שגם טיולית המחליפה טיולית שהוצאה משירות תוכל לקבל רישיון רכב, באופן ששם לאל את הכוונה להוציא את הטיוליות משירות, אך צמצם את התחרות בענף הטיוליות וגרם למסחר בהיתרים לטיוליות^[10]. בשנת 2010 בוטלה המגבלה הזאת על מנת להגביר את התחרות בענף^[11].

כיוון שהטיולית התחילה את דרכה כמשאית, הנהיגה בה הורשתה למחזיקי רישיון נהיגה של משאית. אולם משרד התחבורה דרש שנהגי המשאיות יעמדו בדרישות מוגברות על מנת לקבל רישיון להובלת נוסעים וכך נוצרה דרגה נפרדת של רישיון נהיגה ייחודי ל"טיולית". הבדלה זאת בוטלה בשנים האחרונות, וכיום רשאים לנהוג בטיולית רק בעלי רישיון נהיגה באוטובוס. לבעלי רישיון נהיגה לטיולית נתנו הקלות במעבר לרישיון נהיגה לאוטובוס^[12].

עד שנת 1996 סווגה הטיולית על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כמשאית, אולם אז הוסב הסיווג לאוטובוס^[13].

כיום ניתן לראות עדיין טיוליות על הכבישים, רובן בשירות צה"ל, אשר מבצעות הסעות של חיילים מבסיסים לאימונים ולפעילות מבצעית. השימוש בטיוליות, למעט בצה"ל, פסק כיום כמעט לחלוטין, מכיוון שהנסיעה בהן נחשבת לבלתי נוחה, רועשת ובלתי בטוחה. בשל חוסר הנוחות שבנסיעה בכלי רכב זה, נהוג לכנותו בסלנג הצבאי במגוון שמות כגון "סיוטית" או "טילטולית".

הסיבה העיקרית להמשך השימוש בטיוליות היא העלות הנמוכה הדרושה לתפעולן, בהשוואה לאוטובוסים ולשאר אפשרויות התחבורה, וכן היותן עמידות לנסיעה בדרכי עפר.

בניגוד לאוטובוס וכלי תחבורה אחרים, יחידת הנהג בטיולית מופרדת לגמרי מיחידת הנוסעים. מאפיין זה יוצר קושי ביצירת קשר עם הנהג בעת אירוע פתאומי המתרחש ביחידת הנוסעים. במהלך התפרצות נגיף הקורונה בישראל ב־2020, נעשה שימוש בטיוליות להובלת חולים למלוניות החלמה^[14], תוך ניצול מאפיין זה המאפשר את בידוד הנהג מהנוסעים.

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...