Loading AI tools
צורה של מחאה קולקטיבית ישירה נגד בעלי בתים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרם שכירות היא צורה של מחאה קולקטיבית ישירה,[1] כאשר קבוצה של שוכרי דירות מחליטה לסרב לשלם את שכר הדירה עד שרשימת דרישות שלהם מתקבלת על ידי בעל הדירה. היסטורית, פעמים רבות חרם שכירות קשור לשכר דירה גבוה, תנאים ירודים בנכס או דרישות בלתי סבירות מהשוכרים; עם זאת, היו מצבים בהם סוגיות רחבות יותר הובילו לחרם.
חרם שכירות הוא צורת מחאה לא חוקית,[2] משום שהחרם הוא שבירת החוזה בין השוכר למשכיר.
ריצ'רד ברינט מתאר במאמרו משנת 1982 שישה שלבים בחרם שכירות מוצלח[3]:
אולם, ישנם רק מקרים מעטים בהם חרם שכירות הצליח, וזאת משום שקשה מאוד לארגן את כל הדיירים לקחת חלק בשביתה, דיירים יכולים לשלם שכר דירה בסתר ותמיד קיים החשש מפינוי המונע מדיירים מבוגרים ומשפחות להשתתף בחרם.[2]
בינואר 1914 300 דיירים בלידס שבתו כנגד העלאת שכר הדירה. העלאת שכר הדירה הייתה החלטה של הסניף המקומי של איגוד בעלי הנכסים. הודעות נשלחו ל-10,000 דיירים. מארגני החרם קראו למחאה כללית בעיר. הליגה להגנת הדיירים, ביחד עם מארגני השביתה ערכו אסיפות ברחבי העיר. אחרי שמונה שבועות, בית המשפט הורה להפסיק את השביתה. המארגנים פונו והוכנסו לרשימה שחורה והתקשו להשכיר דירה בעיר.[1][4]
כשהממלכה המאוחדת נכנסה למלחמה עם גרמניה בשנת 1914, היא הייתה צריכה להגדיל באופן דרמטי את הייצור. גלאזגו, הייתה מרכז הנדסה כבדה ובניית הספינות; איגודי העובדים היו חזקים בעיר אך באופן מסורתי השכר היה נמוך. ככל שהביקוש לעובדים באזורי התעשייה בסביבות גלאזגו גדל, כך גם הביקוש לדיור. בעלי הבתים ביקשו להעלות את דמי השכירות שגבו, עם זאת, נכסים רבים היו ברמה ירודה ונזקקו לתיקון. עליית שכר הדירה ומחירי המזון, הובילו להפגנות ומחאה.[5]
בעלי בתים ביקשו לנצל את הביקוש לדיור והחליטו לפנות דיירים שפיגרו בתשלומי שכר הדירה והחוק עמד לצידם. הדיירים שהיו מועמדים לפינוי היו בעיקר נשים משום שרוב הגברים גויסו לצבא. בפברואר 1915, הוקמה אגודת הנשים לשיכון בגלאזגו למנוע את עליית שכר דירה ופינוי משפחות. חרם השכירות החל במאי 1915 ובאוקטובר הצטרפו לשביתה מעל ל-15,000 דיירים. במהלך החרם, נשים מנעו בכוח את כניסתם של נציגי בעלי הדירות שבאו למסור הודעות פינוי באמצעות השלכת שקיות קמח, פירות רקובים וזבל.[5]
ב־17 בנובמבר 1915, אגודת הנשים לשיכון ארגנה את אחת ההפגנות הגדולות ביותר שהתקיימה עד אז בגלאזגו. אלפיים נשים ועובדי מספנות והנדסה צעדו ברחובות העיר לכיוון בית משפט המקומי[6] תחת הסיסמה: אבא נלחם בפלנדריה, אנחנו נלחמות כאן בבעלי הבתים.[2]
באותו היום, הודיע מזכיר המדינה של סקוטלנד, מקינון ווד, כי ביקש מהקבינט להקפיא את שכר הדירה לרמה של לפני המלחמה. ב-25 בדצמבר עבר חוק להגבלת הריבית על משכנתאות ושכירות בפרלמנט הבריטי.[5]
אנדרו ווד וג'יימס א. בייר בחנו מספר חרמות שכירות בערים שונות ביבשת אמריקה בין השנים 1925–1940. בשנים הללו התקיימו שביתות בווראקרוס ומקסיקו סיטי (1922), ולפראיסו וסנטיאגו (1922, 1925), פנמה סיטי (1925) ובערים נוספות. חלק מהשביתות נמשכו מספר שנים ופרצו כל תקופה.
התגייסות הדיירים בערים ברחבי אמריקה במהלך תחילת המאה העשרים התבססה על רשתות חברתיות מקומיות של נשים, קבוצות אתניות, כנסיות, וצורות אחרות של התארגנויות בלתי פורמליות אזרחיות. הדבר שמבדיל את התגייסות הדיירים בראשית המאה העשרים מדוגמאות מוקדמות יותר של מחאה עירונית הוא האופי הדמוקרטי של החברה האזרחית והמדינה. שיח זכויות האזרח סיפק לשוכרים מסגרת חדשה לבטא את טענותיהם. בנוסף חרם השכירות באמריקה נהנה מתמיכה מצד הרשויות והמחוקקים. האליטות הפוליטיות החדשות תמכו במאבקים של הדיירים.[7]
במהלך שנות העשרים אוכלוסיית ברצלונה גדלה ביותר מ-62%. ההגירה המאסיבית גרמה להעלאה משמעותית בדמי השכירות. לאחר הקמת הרפובליקה השנייה באפריל 1931, CNT דרש הפחתת שכר דירה ב-40%. בחודשים יוני ויולי נערכו אסיפות הסברה בהן לקחו חלק נשים רבות שהיו אחראיות על התקציב המשפחתי. 100,000 שוכרים לקחו חלק בשביתה. משפחות רבות סירבו לשלם את שכר הדירה ואת תשלומי החשמל והגז. סולידריות בין תושבי השכונות הקשתה, אם לא מנעה, את פינוי הדיירים. בעלי הבתים הקטנים תבעו ממועצת העיר להגן עליהם ולסייע בגביית החובות.[8] בנובמבר באותה השנה, הממשלה שלחה את המשמר האזרחי לסייע בפינויים, היא כלאה את מנהיגי השביתה ופעלה לטובת בעלי הבתים.[9]
במאי 1959 המפלגה השמרנית זכתה בבחירות במועצה המקומית של רובע סנט פרנסיס בלונדון. המועצה הודיעה על כוונתה להציג תוכנית לשכר דירה דיפרנציאלי במטרה להעלות את ההכנסות מדיור. נציגים של 35 אגודות דיירים הודיעו על התנגדותם למהלך.[10] נערכו הפגנות נגד התוכנית, אך המתווה הדיפרנציאלי הוצג ואושר. שכר הדירה הועלה ל-4,200 דיירים ומתוכם 1,400 לא שילמו את העלאה בשכר הדירה.[2] בחודשים הראשונים של 1960 נערכו צעדות והפגנות בבניין העירייה ואחרי שהושלכו ביצים על חברי מועצה מהיציע הציבורי, ישיבות המועצה נסגרו לציבור הרחב. בפברואר, מפלגת הלייבור, ניסתה לשכנע את השובתים לסיים את השביתה ולנהל משא ומתן עם המועצה. השובתים הציגו מתווה להפסקת השביתה, אך הוא לא התקבל על ידי המועצה.[10] באוגוסט של אותה השנה, הוצאו צווי פינוי נגד שני דיירים. הדיירים ומשפחותיהם התבצרו בדירות ובאחד הלילות עברה שמועה שבאים לפנות את המשפחות ואלף מפגינים הגיעו לחסום את אנשי ההוצאה לפועל. שבועיים לאחר מכן, פקידי הוצאה לפועל מלווים בשוטרים פינו בכוח את המשפחות. בעקבות הפינוי נערכו הפגנות אלימות וכחמישים מפגינים נעצרו.[2]
אגודות הדיירים ניסו לנהל משא ומתן עם המועצה אולם היא הודיעה לכל 8,000 הדיירים כי מי שלא ישלם את שכר הדירה במלואו, יועמד לדין וככל הנראה יפונה.[2]
חרם השכירות בדרום אפריקה בשנות ה-80 של המאה ה-20, היה חלק ממחאה נגד האפרטהייד.[11] חרם שכר הדירה החל באוגוסט 1984 באזור נהר וואל (כשישים קילומטר דרומית ליוהנסבורג) והתפשט לחמישים ערים ברחבי דרום אפריקה בשנתיים הבאות. הערכה היא שעד ספטמבר 1986, 60% מהשחורים לא שילמו שכר דירה. כתגובה להצלחת החרם, הממשלה צמצמה את אספקת המים וניקוי בורות הביוב לשכונות השחורות ברחבי המדינה. ב-1989 עיריית סווטו ועיריות נוספות נאלצו לנהל משא ומתן עם נציגי השובתים.[12]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
