חזקה דהשתא

בהלכה, חזקה דהשתא (השתא=עכשיו בארמית) היא אחת ממיני ההחזקות. בחזקה זו ידוע המצב בהווה, אך קיים ספק לגבי המצב בעבר. על פי חזקה זו אנו מניחים כי המצב הנוכחי הוא גם המצב שהיה בעבר, עד שיוכח אחרת. חזקה זו היא החזקה ההפוכה לחזקה מעיקרא. כך למשל, כאשר יש ספק אודות נערה ביום שמלאו לה שנים עשר וחצי שנה שבה היא הופכת לבוגרת האם הקידושין שנעשו על ידה חלים כי נעשו בעודה בוגרת או לא, קובע רב כי אם בשעה שבה דנים יש לה סימני בוגרת (שתי שערות באותו מקום), מכיוון ש"הרי היא בוגרת לפנינו" כעת, יש להניח שגם קודם הייתה בוגרת. שמואל לעומת זאת, חלוק על רב וקובע שמדובר בספק ואין חזקה זו מכרעת את הספק. יש הסוברים ששמואל סבור שאין לחזקה דהשתא כח הכרעה עצמאי^[1].

מול חזקת הגוף

לחזקה זו אין תוקף מול חזקת הגוף (כלומר אנו מניחים שלגבי גוף האדם המצב המסופק בעבר, זהה למצב התקין בעת הלידה, כל עוד לא הוכח אחרת), אך בהלכות טומאה וטהרה החמירו חז"ל ולגבי טומאה שיש ספק על עברה קבעו את הכלל כל הטומאות כשעת מציאתן, ולכן, לדוגמה, מת שנמצא כעת במקום פרטי וישנו ספק אם היה שם גם בזמן עבר, אנו מניחים שהוא היה מוטל מת במקום גם בזמן עבר עד המועד שבו ידוע שהיה חי^[2].

אולם כאשר ל-"חזקה דהשתא" מצטרפת חזקה נוספת (למשל חזקת כשרות או חזקת טומאה), הן גוברות ביחד על חזקה מעיקרא. לדוגמה, אדם שהיה טמא וטבל במקווה שנבדק לאחר מכן, ונמצא כי אין בו את כמות המים המינימלית הנדרשת למקווה כשר, עם זאת ידוע לנו בבירור כי בתאריך מסוים בעבר, היו במקווה דיי מים והוא היה כשר. במקרה זה עומדת חזקת דהשתא - לפיה המקווה אינו כשר, יחד עם חזקת הטומאה - לפיה האדם שהיה טמא, נשאר בטומאתו כל עוד לא מתברר שהוא נטהר, כנגד חזקה מעיקרא - לפיה המקווה שהיה כשר בעבר, נשאר בכשרותו עד זמן מינימלי קודם לבדיקתו. במקרה זה גוברות שתי החזקות על חזקה מעיקרא. כוח משותף זה נקרא בתלמוד "תרתי לריעותא"^[3][4].

מקרה נוסף בו יש לחזקה דהשתא, עדיפות על חזקה מעיקרא, הוא אם החזקה דמעיקרא לא הייתה מבוררת בשעתה. כלומר: רק בהווה אנו יכולים לדעת, שכבר בראשיתו של המקרה, הכול היה תקין, אבל בעבר לא ניתן היה לחזות זאת מראש.

דוגמה

כלל הלכתי קובע שבהמה טרפה אינה מסוגלת לחיות יותר מ-12 חודשים, לפיכך פרה אדומה בת יותר מ-12 חודש שנשחטת, ומתברר בשעת השחיטה שהיא טרפה, ברור לנו שהיא לא הייתה טרפה בשעת לידתה, שכן על פי הכלל, היא הייתה אמורה למות בגיל 12 חודשים.

אם כן היות שבשעת לידתה היא לא הייתה טרפה, הרי שכל רגע מזמן הלידה ועד המועד בו התגלה דבר היותה טרפה, היה עלינו להעמיד אותה בחזקת כשרות כפי שהייתה מעיקרא.

קובע התלמוד שאין להעמיד אותה על חזקתה שהייתה כשרה, אף על פי שלאחר שחייתה למעלה משנים עשר חודשים, כבר ברור לנו שכאשר נולדה לא הייתה טרפה. הסיבה לכך היא מכיוון שמעולם לא הייתה שעה בה חלה החזקה ומעולם לא הוחזקה בחזקת כשרות, הרי שמעולם לא ניתן היה לדעת אם היא טרפה או לא, אלא רק כאשר חלפו 12 חודשים.^[5]. לפי זה, פוסקים חכמי התוספות שגבינות שנעשו מחלב של בהמה שנשחטה והתברר שהיא טרפה, אין להתיר את הגבינות מכוח חזקה זו, אף על פי שברור שבשעת לידתה לא הייתה הבהמה טרפה^[6]

הערות שוליים

1. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ט, עמוד א'.
2. תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ד', עמוד א'.
3. תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ב', עמוד ב'.
4. אם כי, לפי הסברם של חכמי התוספות, גם במקרה כזה, שהחזקה דהשתא מצטרפת עם החזקה דמעיקרא, אין עדיפות לשתי חזקות אלו, רק בנידון המקווה, כאשר היא מהווה ריעותא משמעותית מול החזקה דמעיקרא, שכן כאשר אנו מוצאים את המקווה שמימיו חסרים, ואנו מוצאים שהדבר התרחש במשך זמן מסוים בו מימיו התמעטו מעט מעט, ישנה ריעותא לחזקה דמעיקרא ואי אפשר לומר שמכיוון שהוא היה שלם, הוא יישאר תמיד שלם (תוספות בנדה ב' ע"א)
5. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף י"א, עמוד א' לפי פירוש התוספות.
6. תוספות בנדה ב' ע"ב