שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008 הוא חוק שמחייב מוסדות ציבור להציב דפיברילטור חיצוני אוטומטי, לשם החייאה בשעת הצורך. מטרת החוק הוא לשמור על ביטחונם הבריאותי של תושבי ישראל.
Remove ads
היסטוריה חקיקתית
סכם
פרספקטיבה
את הצעת החוק הפרטית (פ/2946/17, שהונחה ביום 8 באוקטובר 2007 על שולחן הכנסת), כתב וניסח עו"ד רועי וולר, והגיש ח"כ סטס מיסז'ניקוב, אליו הצטרפו חברי הכנסת גלעד ארדן ואריה אלדד. על פי דברי ההסבר להצעת החוק,[1] נוכח העובדה שסיבת התמותה העיקרית בעולם המערבי היא דום לב (פעילות חשמלית לקויה של הלב), וכי המועצה הלאומית למניעה וטיפול במחלות לב וכלי דם בישראל המליצה על הצבת דפיברילטורים חצי אוטומטיים במקומות ציבוריים, יש ליישם את ההמלצות, ולפרוס מכשירי החייאה במקומות ציבוריים מסוימים (קניונים, משרדי ממשלה, מכוני כושר, אצטדיונים, בתי אבות, אולמות שמחה, שדות תעופה ועוד). ועדת השרים לענייני חקיקה תמכה בהצעת החוק הפרטית.
החוק אושר בכנסת ב-21 ביולי 2008,[2] אולם משרד התמ"ת (בהתייעצות עם משרד הבריאות), שהוא המשרד האחראי על יישום החוק, התקין את התקנות הנדרשות[3] רק ב-25 ביוני 2014. תקנות אלו כללו הנחיות בדבר התקן הישראלי המחייב, הוראות הפעלה, שילוט המכשירים, הכוונה, חובת בדיקות תקופתיות, ועוד.
מטעמי תקציב לא נכללו בחוק זה בתי ספר, נוכח התנגדות משרד האוצר. ח"כ יעקב מרגי וח"כ אחמד טיבי ביקשו לתקן זאת ולהציב מכשיר החייאה גם בבתי ספר, לאחר פנייתה של לימור הירשבנד שהקימה את עמותת "הלב של בר" לאחר שבתה בת ה-15 נפטרה מדום לב בבית הספר.[4] חובה זו נוספה בשנת 2018 בתיקון לחוק לימוד עזרה ראשונה בבתי ספר, המחייב החזקת מכשיר החייאה בבתי ספר המונים מעל 500 תלמידים.[5]
מאז חקיקתו תוקן החוק שלוש פעמים, בתיקונים שאינם מהותיים.
Remove ads
עיקרי החוק
סכם
פרספקטיבה
כל מקום ציבורי, כהגדרתו בחוק, חייב להחזיק בבעלותו לפחות מכשיר החייאה אחד ולשמור על תקינותו. את המכשיר יש להציב במקום מרכזי ונגיש, שיסומן בשילוט או בסימון מתאים. ישנם מקומות ציבוריים שמחויבים להחזיק יותר ממכשיר החייאה אחד. הוראות וחוקים אלו חלים על כל מקום ציבורי, פרט לגורמי ביטחון אחדים, המחויבים לקבוע כללים בנושא זה במסגרת נוהלי העבודה שלהם.
התוספת לחוק מפרטת את המקומות הציבוריים שעליהם הוא חל[6]:
- קניונים הטעונים רישוי לפי חוק רישוי עסקים, התשכ״ח–1968.
- משרדי ממשלה ורשויות מקומיות שביום שבו מתקיימת בהם קבלת קהל, מבקרים בהם, כרגיל, 500 איש לפחות.
- שדות תעופה ונמלים.
- אוניות המיועדות להשטת 100 נוסעים לפחות ומטוסים שיש בהם 100 מושבים לפחות.
- תחנות מרכזיות כהגדרתן בפקודת התעבורה.
- תחנות רכבת שמבקרים בהן, כרגיל, 500 איש לפחות ביום.
- מקומות עבודה שמועסקים בהם, כרגיל, 500 עובדים לפחות.
- אצטדיוני ספורט שיש בהם 500 מושבים לפחות.
- מכון כושר כהגדרתו בחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), התשנ״ד–1994, שאליו התקבלו 500 מתאמנים קבועים לפחות.
- בתי אבות, וכן בתי דיור מוגן כהגדרתם בחוק הדיור המוגן, התשע״ב–2012.
- בתי סוהר ובתי מעצר.
- בתי מלון שיש בהם 250 חדרי אירוח לפחות.
- מקומות רחצה מוכרזים כמשמעותם בחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ״ד–1964, ובריכות שחייה ציבוריות.
- מוסדות להשכלה על־תיכונית שלומדים בהם 500 איש לפחות.
- אולמות שמחה, גני אירועים ומרכזי כנסים, המיועדים לאירוח של 500 איש לפחות.
Remove ads
ראו גם
קישורים חיצוניים
חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- איפה דפי? - מיפוי דפיברילטורים חברתי
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads