Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חדשות משומקום הוא ספר המציג סוציאליזם אוטופי ומדע בדיוני רך, שנכתב על ידי האמן, המעצב והחלוץ הסוציאליסטי ויליאם מוריס. הסיפור הופיע כסדרה בהמשכים בכתב העת "קומונוויל", החל בינואר 1890. ברומן, נרדם הגיבור ויליאם גאסט כשחזר מפגישת הליגה הסוציאליסטית, והתעורר בחברה עתידית בשנת 2102, 150 שנה לאחר התפרצותה של מהפכה סוציאליסטית, שבנתה חברה חדשה באנגליה. החברה החדשה מבוססת על בעלות משותפת ושליטה דמוקרטית על אמצעי הייצור. במדינה הזאת, אין רכוש פרטי, אין ערים גדולות, אין סמכות, אין מערכת כספית, אין גירושין, אין בתי משפט, אין בתי סוהר, ואין מערכת מעמדות. החברה האגררית פועלת רק משום שאנשים נהנים מהטבע ומעבודתם.
מחבר הספר ויליאם מוריס היה איש רב פעלים בימיו - אמן, סופר, מעצב טקסטיל, מתרגם, והוגה דעות סוציאליסטי אנגלי. ספרו "חדשות משומקום" היה חלק מפעילותו הפוליטית, בתקופה סוערת של התגבשות הרעיונות והתנועה הסוציאליסטית שבמרכזה עומדים, באותה העת, אנשים כקרל מרקס.
בדצמבר 1884, מוריס ייסד את "הליגה הסוציאליסטית" (SL) שהתפלגה מהמפלגה הסוציאליסטית דמוקרטית. הוא חיבר את המניפסט של המפלגה החדשה, ותיאר את עמדתם כ"סוציאליזם בינלאומי מהפכני ", שדוגל במהפכה עולמית, תוך דחיית הרעיון של סוציאליזם במדינה אחת. הוא קיווה שסוציאליסטים ישתתפו במהפכה פרולטרית ויעזרו להקים חברה סוציאליסטית.
מוריס התוודע לפרידריך אנגלס (שותפו של קארל מארקס) שחשב שמוריס ישר אך חסר כישורים מעשיים כדי לסייע למהפכת הפרולטריון. אף על פי שהגדיר עצמו כמרקסיסט, הוא התיידד גם עם פעילי האנרכיסטים בולטים כסטפניאק ופיוטר קרופוטקין.
וילאם מוריס היה דמות מובילה בליגה הסוציאליסטית ונאם ברחבי אנגליה וסקוטלנד. הוא גם ביקר בדבלין, שם הציע את תמיכתו בלאומיות האירית. עד לכנס הראשון שלהם ביולי 1885, היו לליגה שמונה סניפים ברחבי אנגליה והיה לה קשרים עם כמה קבוצות סוציאליסטיות בסקוטלנד. עם זאת, ככל שהתנועה הסוציאליסטית הבריטית גברה, היא נתקלה בהתנגדות גוברת מצד הממסד, כאשר שוטרים עצרו לעיתים קרובות פעילות מאיימת שלהם. "המהומות של יום שני השחור" בפברואר 1886 הובילו לדיכוי פוליטי מוגבר נגד התועמלנים השמאלניים, וביולי אותה שנה, מוריס נעצר ונקנס בגין הפרעה לתנועה כשהטיף לסוציאליזם ברחובות העיר.[1]
ב-1885, וילאם מוריס ייסד ומימן את העיתון השבועי, קומונוויל שהיה במה לכתביהם של סוציאליסטים בולטים כמו אנגלס. שם מוריס גם פרסם מאמרים ושירים. מוריס טען כי - העסק שלנו [...] הוא יצירתם של סוציאליסטים חדשים, כלומר לשכנע אנשים שהסוציאליזם הוא טוב עבורם והדבר אפשרי. כאשר יהיו לנו מספיק אנשים שחושבים כך, והם יגלו מהן הפעולות הכרחיות כדי לממש את עקרונותיהם. מוריס עמד בראש העיתון עד 1890, ועזב את עריכתו ועבר לנהל עיתון סוציאליסטי נוסף.
באותה העת, התפרסם בבוסטון, ארצות הברית, ספרו של אדוארד בלאמי - "מבט לאחור", שהרגיז את ויליאם מוריס שכתב את תשובתו בצורת סיפור בהמשכים החל מינואר עד אוקטובר 1890. הרומן בהמשכים של מוריס פורסם ב"קומונוול", כתוצאה מכך חל שיפור בהפצת העיתון. היצירה פורסמה שנית, במרץ 1891 בצורת ספר, לפני שתורגמה לצרפתית, איטלקית וגרמנית עד 1898, הספר הפך לספר קלאסי בקרב הקהילה הסוציאליסטית של אירופה.
הרומן, שמחברו כינה אותו "פרקים מרומנסה אוטופית", בוחן מספר היבטים של החברה הסוציאליסטית, כולל הארגון שלה והיחסים שהיא יוצרת בין אנשים. מוריס השתלב במרקסיזם ובמסורת הרומנטית, כאשר הוא הציג את עצמו כדמות קסומה בזמן ובמקום, השונה מהדמויות של אנגליה הוויקטוריאנית. הספר מציג אידיאל של העידן הטרום תעשייתי של ימי הביניים - נופים כפריים, צפיפות נמוכה, חקלאות ויחסים ישירים בין האדם והטבע. אידיאל זה מנוגד ללונדון העירונית שמושפעת מהמהפכה התעשייתית וסובלת ממחלותיה: צפיפות, עוני, פשע, קיטוב כלכלי, זיהום אוויר ומים, מחלות, זוהמה ועשן.
המחבר מביע את דעתו על לונדון של ימיו כבר במשפטי הפתיחה של הספר, כשהוא מספר באירוניה ובביקורת על המצאה החשובה של ימיו - כשגיבור הסיפור נוסע לביתו בפרבר: "בקרון דחוס של רכבת תחתית שלא היה אלא מרחץ אדים של אנושות נחפזת ונרגנת, חש..כאילו הוא מתבשל בתוך נזיד של חוסר נחת ואי שביעות רצון". גיבור הספר, ויליאם גסט, חוזר עייף לביתו אך לא יכול היה לעצום עין, אחרי אספה פוליטית של "הליגה" שהשתתף בה. כשנרדם חלם כי העיר לונדון הצפופה והמזוהמת השתנתה לבלי הכר והתגלתה כעיר חמימה, נקייה, כפרית, זוהרת ופורחת.[2]
כמו המחבר, גם הגבור הוא דמות רומנטית, המייחל לאהבה ולחברות ודרכם להיוולד מחדש. הוא מחפש רומנטיקה במסווה המרקסיסטי. העלילה מתרחשת דרך שני מסעות שעושה הגיבור, אחד בתוככי העיר לונדון והשני לאורך נהר התמזה עד ביתו הכפרי של הסופר ויליאם מוריס באוקספורדשייר. הוא פוגש אנשים חביבים, מתבונן בנוף כפרי שעוצב בדמות נופי אנגליה בימי הביניים. הוא פוגש דמות נוספת - האמונד הזקן, שהוא גם מחנך וגם מציג לוויליאם גסט את פלאי העולם החדש.
גיבורים נוספים בסיפור הם בני הזוג דיק וקלרה. הם זוג מאוהב, שעוזרים לוליאם גסט בעולם החדש. המסע המתואר בסיפור על נהר התמזה ובעיר לונדון, הוא גם מסע דרך החברה ששונתה בזמן המהפכה וגם מהווה מסע חיפוש אחר האושר. דמות נוספת היא אלן - דמות רב-ממדית: אישה ממעמד הפועלים המשתחררת בעזרת המהפכה הסוציאלית, ומייצגת את רוח הטבע והנשמה הטהורה בנפש של אישה.[3]
ברומן, מוריס מדגיש כי הוא רוצה לא רק לחסל את הרכוש הפרטי, אלא גם את הפרדה בין אמנות, חיים ועבודה. הוא מתמודד עם אחת הביקורות הנפוצות ביותר על הסוציאליזם - חוסר תמריץ לעבודה בחברה קומוניסטית. התגובה של מוריס בספר היא הטענה כי כל מה שנחוץ כדי לתת תמריץ הוא לשאוף שהעבודה תהיה יצירתית ומהנה. הנחה זאת שונה מרוב הדעות של הוגים סוציאליסטים הטוענים כי העבודה היא הכרח לקיום החברתי, אבל בגישה השיתופית - כלל כמות העבודה שתדרש מאנשים תקטן.
כאמור, מוריס כתב ביקורתו על הרומן "במבט לאחור" בכתב העת The Commonweal ב -21 ביוני 1889. בסקירתו התנגד לתיאור החברה הסוציאליסטית הדמיונית עם הסמכותיות הרבה שבה, כפי שתיאר אותה אדוארד בלאמי בספרו. מוריס כתב - "החיים האנושיים הטובים ביותר שמתאר בלאמי הם חיים של מכונות... לא צמצום העבודה האנושית היא הפתרון הרצוי, אלא הפחתה עד למינימום של הסבל שבעבודה. זהו חלום רחוק לאנושות, שיכול להתגשם רק כאשר יהיה שוויון רב יותר בין בני האדם - רב מזה שהציג בלאמי בספרו.[4]
ההסתייגות הבסיסית של מוריס מספרו של בלאמי, התעוררה בעיקר עקב המחלוקת על הערכים החברתיים של בלאמי ותפיסתו האסתטית. בעוד בלאמי העדיף את העירוניות התעשייתית, מוריס אהב את הכפריות והפסטורליות. מה שהכעיס את מוריס הייתה הערצתו של בלאמי למהפכה התעשייתית ולכוחה של המכונה. מוריס השתוקק לשיקום אורגני של דרך החיים, שידרש למיכון רק כדי להקל על הסבל בחיים. בעוד בלאמי בקש ישועה דרך המדינה הכל יכולה, מוריס ייחל לזמן שכוחה של המדינה ייחלש ויעלם.[3]
ליתר דיוק, מוריס מבקר את האופי המוגבל של רעיון החיים של בלאמי. הוא מזהה חמישה נושאים - עבודה, טכנולוגיה, ריכוזיות, ערים, אמנויות - אשר ממחישים את "חצי השינוי" בספר "במבט לאחור". ביקורתו של מוריס מכילה אפוא חברה עתידית חלופית בכל אחד מהנושאים האלה. זוהי המסגרת הרעיונית שעליה הוא ינסה מאוחר יותר לפרט את החזון שלו באוטופיה "חדשות משומקום".[5]
ב"חדשות משומקום" מתאר מוריס את הנשים בחברה כבעלות תשוקה כאשה, אוהבות כבנות לוויה, שאינן מודאגות לעתיד ילדיהן כי יש להן אינסטינקט אימהות משופר. חלוקת העבודה המגדרית נותרה כפי שהייתה. נשים אינן מוגבלות באופן בלעדי לעבודה ביתית, אם כי מגוון העבודות שהן מקבלות מצומצם יותר מזה של הגברים; העבודה הביתית נתפסת בספרו כמשהו שאליו נשים מותאמות במיוחד.[6] הגברים כבר אינם יכולים לערער את מעמד הנשים, תופעה אופיינית שהתרחשה בזמנים עברו. הנשים עושות מה שהן אוהבות ויכולות לעשות, והגברים לא מקנאים ולא נפגעים.[7]
מוריס הציג בספרו חברה שבה נשים חופשיות יחסית מהעליונות הגברית. העבודה הביתית, מכובדת מבחינה מגדרית בעיניו של מוריס ומתוארת כמקור של הנאה אפשרית לכל שוחרי האוטופיה שלו.
מוריס הציע היבט מרקסיסטית על נישואין וגירושים. גיבורי הסיפור - דיק וקלרה היו נשואים פעם ונולדו להם שני ילדים. קלרה הרגישה שהיא מאוהבת במישהו אחר, "אז היא עזבה את דיק רק כדי לחזור אליו שוב". האמונד הזקן, מספר לקוראי הספר שאין ב"שומקום" בתי משפט ואין גירושין, וחוץ מזה אין נישואים חוזיים. כאשר מתמודדים עם הנישואין והגירושים, מסביר האמונד הזקן, עליך להבין פעם אחת לתמיד, ששינינו את המוסדות האלה; או ליתר דיוק, שדרכנו להסתכל עליהם השתנתה... אנחנו לא מרמים את עצמנו, או מאמינים, שאנחנו יכולים להיפטר מכל הצרות שמטרידות את המינים... אבל אנחנו לא כל כך מטורפים מהאומללות הזאת, על ידי עיסוק במריבות על פרנסה ומאבקי כוח של שליטה על הילדים.
ב"שומקום" חיים האנשים לפי רצונם בקבוצות בגדלים שונים והמשפחה הגרעינית לא נחוצה. באשר לנישואין, אנשי "שומקום" נוהגים אומנם לקיים מונוגמיה, אך הם חופשיים להמשיך באהבה הרומנטית, משום שהם אינם קשורים לנישואין חוזיים.
בתחילת הרומן אנו למדים שאנשים של "שומקום" אינם נותנים לילדיהם חינוך פורמלי. אף על פי שאוקספורד עדיין קיימת כמקום מחקר ולימוד, מרכז של 'אמנות הידע', אנו למדים מהסיפור, שאנשים חופשיים לבחור את צורת החינוך שלהם. באשר לחינוך - הילדים ב'שומקום' לעיתים קרובות עושים כיף: מגיעים בקיץ, לשחק ביער במשך שבועות וחיים באוהלים, כפי שאתם רואים. אנחנו מעודדים אותם לעשות זאת; הם לומדים לעשות דברים לעצמם, ולהכיר את יצורי הבר בטבע. אתם רואים שככל שהם שוהים בחוץ, יותר טוב להם".[7] כאן הסופר, פורץ החוצה מהמסגרות של המוסדות המסורתיים באנגליה הוויקטוריאנית. הלמידה דרך הטבע היא אורח החיים המתאים ביותר עבור החברה הפסטוראלית העתידית.
"חדשות משומקום" הוא ייצוג אוטופי של החזון שהגה ויליאם מוריס על חברה אידיאלית. "שומקום" הוא למעשה תרגום מילולי של המילה "אוטופיה".[8] [8] אוטופיה זו, חברה מדומיינת, אידילית משום שהאנשים בה חופשיים מעול התיעוש, ולכן הם מוצאים הרמוניה באורח חיים המתקיים עם העולם הטבעי. בהרצאה "איך אנחנו חיים ואיך אנחנו יכולים לחיות" 1884, מוריס הביע את דעותיו על הקיום האידיאלי. דעה זו היא התשתית של הרומן: " דיברתי על מכונות המשמשות לשחרור אנשים מהחלק המכני והדוחה של העבודה הנחוצה. אבל מכונות יכולות להפוך להיות במעמד של אדונים ולא של המשרתים שלנו. הדבר יפגע ביופיים של החיים... הסביבה החומרית צריכה להיות נעימה, נדיבה ויפה. אני יודע כי זו טענה גדולה, אבל כל קהילה נוכחית לא יכולה לספק סביבה כזאת לחבריה, אני לא רוצה שהעולם ימשיך לכיוון הזה".
למעשה הספר של מוריס, מנסח, במושגים של ימינו, את הקשר בין צדק חברתי (סוציאליזם) ובין צדק סביבתי (הפסטוראליות). זאת הוא עושה בכך שמכניס את הקורא לסיור בתוך המרחב הגאוגרפי והחברתי של האוטופיה, ותוך כדי כך לסייע לו לגבש עמדות פוליטיות בכיוון שהסופר כיוון אליהם.[9]
הכותרת "חדשות משומקום" עוררה השראה לארגונים רבים, כולל חנות ספרים פוליטית בליברפול.[10]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.