Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הברון ז'אן לאופולד קרטיין פרדריק דגוברט קיווייה (בצרפתית: Jean Léopold Nicolas Frédéric Cuvier; 23 באוגוסט 1769 – 13 במאי 1832), היה חוקר טבע, זואולוג וחוקר מאובנים צרפתי. היה ידוע כאחד המתנגדים הגדולים לתורת הטרנסמוטציה של המינים (המכונה כיום "אבולוציה") וכתומך בקטסטרופיזם. קיווייה היה מחלוצי מדע האנטומיה. הוא שינה את התפיסה הביולוגית בתחום זה, כאשר פיתח את האנטומיה ההשוואתית שטענה לחלוקה ענפית של סוגי החיים על פני הגלובוס. הוא גם נחשב לאבי הפלאונטולוגיה המודרנית, זאת בעקבות מחקריו בתחום המאובנים, ובעקבות העובדה שהיה אחד הראשונים שהציגו ראיות משכנעות ביותר לכך שבעלי חיים מסוימים שחיו בעבר נכחדו לחלוטין מן העולם.
 | |
| לידה |
23 באוגוסט 1769 מובליאר, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
13 במאי 1832 (בגיל 62) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Jean Léopold Nicolas Frédéric Cuvier |
| ענף מדעי | זואולוגיה, פלאונטולוגיה |
| מקום מגורים | צרפת |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת שטוטגרט |
| מוסדות |
|
| תלמידי דוקטורט |
אנרי מארי דוקרוטאי דה בלנוויל |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Anne-Marie Duvaucel (2 בפברואר 1804–ערך בלתי־ידוע) |
| צאצאים |
Clémentine Cuvier |
| תרומות עיקריות | |
| חקר מאובנים והשערת קיומן של הכחדות המוניות קדומות | |
  | |
קיווייה נולד במונבליאר, עיירה קטנה דוברת צרפתית בטריטוריה פרוטסטנטית שהשתייכה בזמנו לדוכסות וירטמברג. שטח זה היה, לימים, אחת מהמדינות הרבות שהרכיבו בסופו של דבר את גרמניה של היום. כאשר הגיע לבסוף לפריז בשאיפה לפתח קריירה מכובדת כמדען, חש קיווייה ניכור קל, שכן לא היה צרפתי מלידה, אלא שטחי עיר מולדתו סופחו בכוח לצרפת לאחר המהפכה. הוא מצא עצמו בפריז הקתולית, כשהוא נמשך דווקא אחרי דעות המיעוט הפרוטסטנטי של העיר.
קיווייה היה בר מזל, שכן נולד למשפחה שזיהתה את יכולותיו יוצאות הדופן ושלחה אותו ללמוד במוסד לחינוך גבוה בשטוטגרט בשנת 1784. במהלך לימודיו נחשף למספר מקצועות מדעיים, שיחד עם משיכתו הטבעית לתולדות הטבע, הכשירו את הקרקע לקראת עתידו האקדמי. גם העובדה ששלט בשפה הגרמנית עזרה לו והייתה ליתרון מסוים בקרב עמיתיו הצרפתיים, שרובם דיברו צרפתית בלבד.
בשנת 1788, לאחר תום לימודיו, הוא מצא עבודה כמורה פרטי במשפחתו האריסטוקרטית של הדוכס דיהאריסי, ונשלח עקב זאת לגור בעיר קאן, שהייתה מרכז תרבותי חי ותוסס. בשל בידודו האינטלקטואלי נותר לו זמן פנוי להתרכז בתחומי העניין שלו ולימים להפוך אותם למקצוע.
בשלביה הראשונים המהפכה הצרפתית, שפרצה בשנת 1789, לא השפיעה על קיווייה הצעיר בצורה יוצאת דופן. הוא, כמו רבים אחרים, היה שותף לתחושת ההקלה שנשתררה לאחר הפלת השלטון האבסולוטי של המלך לואי ה-16. אולם, כאשר הגיעה המהפכה והתדפקה על דלתו, הוא היה עד למעשי טבח ואלימות קשים, שרק חיזקו את סלידתו הטבעית מתסיסות ומהומות ציבוריות. עד מהרה עזבה המשפחה שבשירותה עבד את העיר, ועברה לעיר פה-קאמפ שבצפון המדינה. קיווייה התרגל לחיים החדשים במהירות ואף החזיק במשרה רשמית בקהילה הקטנה שהתפתחה בסביבת הטירה בה גרה המשפחה. למרות בידודו הגדל והולך, הצליח קיווייה לשמור על קשר עם חלק מעמיתיו דוברי הגרמנית ואף לקבל עלוני מדע פופולריים שיצאו לאור בצרפת.
מכתבים ששלח לעמיתיו הגרמנים מעידים כי קיווייה היה מדען שטח יסודי מאוד. לדידו, חשיבות איסוף מידע מדויק הייתה גדולה לא פחות מניתוחו במעבדה. בכך, הושפע קיווייה מעבודתו של גוטלוב ורנר הגרמני. ורנר היה, בין השאר, מאבותיה של גישת הנפטוניזם, שקשרה בין שכבות הקרקע השונות לבין השלבים של היווצרות הארץ.
למחקריו בתחומי הטבע השונים ובעיקר אלה הקשורים בתצפית וניתוח של סלעים שונים קרא קיווייה בשם "מינרלוגיה". הוא סבר כי יחד עם זואולוגיה, בוטניקה ואף כימיה, מהווים ענפים אלה את העיקריים שבתחום הכללי של ההיסטוריה של הטבע. הוא חקר, לדוגמה, את הגאולוגיה של נורמנדי ותופעות של סלעי גיר שהכילו בתוכם שאריות של אבני צור. אולם, נדמה כי את מירב מאמציו השקיע קיווייה דווקא בניתוח ופירוש כתבי המלומד זאן אנדרה דה-לוק, שנולד בז'נבה והתגורר באנגליה תחת חסותו של המלך ג'ורג' השלישי. הוא היה מגדולי המומחים בגאולוגיה במחצית השנייה של המאה ה-18. כנוצרי אדוק הוא בילה את ימיו בניסיונות לפרש את ספר בראשית בצורה שתתאים לתצפיות הגאולוגיות של התקופה. יחד עם זאת, הוא לא היה ליטרליסט ודרך הפירוש שלו הייתה ייחודית. הוא לא האמין שגיל כדור הארץ הוא כמה אלפי שנים בלבד – כדעתם של רוב הגאולוגים הדתיים האחרים של אותו זמן.
עבודתו של קיווייה הייתה ללא דופי. בגיל 22 הוא קרא ופירש את כתביו של דה-לוק במיומנות מעוררת הערכה והזדהה עם רעיונותיו של השווייצרי לפיהם יש למצוא הסברים סיבתיים טבעיים לתופעות גאולוגיות. גישה זו הייתה פופולרית באותם ימים, והעוסקים בה קראו לענף בשם "התאוריה של הארץ" (שם שמקורותיו הם בשלהי המאה ה-17 בספרו של תומאס בארנט "התאוריה הקדושה של הארץ"). חוקרים אלה ניסו בעיקר להתחקות אחר הגורמים הטבעיים למבנה הייחודי של כדור הארץ והגאולוגיה שלו. הם ייחסו גורמים אלה למספר אירועים (קטסטרופות) משמעותיים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, במקום הסבר באמצעות תהליך רציף של שינויים.
ב-1795 הוזמן קיווייה על ידי ז'ופרואה סנט-אילר (Geoffroy Saint-Hilaire) לבוא לפריז ולעבוד במוזיאון הלאומי המחודש של ההיסטוריה של הטבע. הוא החל את עבודתו כעוזר הוראה ועד מהרה הפך לפרופסור מן המניין. במוזיאון הלאומי עסק קיווייה בשלושה תחומים עיקריים. הוא הרחיב את המיון הטקסונומי של לינאוס, אסף דגים וזוחלים ובעיקר הרחיב את מחקרו על מאובנים. מחקרים אלה היקנו לו לימים את התואר "אבי הפלאונטולוגיה המודרנית".
קיווייה האמין כי ההיסטוריה של כדור הארץ הוכתבה על ידי סדרה של אסונות טבע גדולים באזורים מסוימים על הגלובוס. הוא סבר כי מקרים חוזרים ונשנים של עליית וירידת מי האוקיינוסים גרמה להיכחדותם של מינים רבים, ועדות לכך מצא במאובנים שאסף. אחד מתחומי העניין הגדולים של קיווייה היה תחום האנטומיה ההשוואתית. בעוד שרבים מהעוסקים באנטומיה באותה תקופה התמקדו בניתוח חיצוני של יצורי הטבע, הרי שקיווייה ביכר פעולות של ניתוח וביתור שלהם לפרטים הקטנים ביותר. הוא האמין כי רק בעזרת ניתוח מדוקדק שכזה הוא יוכל לעמוד על טבעם האמיתי של בעלי החיים שחקר, ולהבין לעומק את התהליכים שעברו עליהן לאורך ההיסטוריה.
סגנון עבודה זה הוא שסייע לקיווייה לפתח את "עקרון הקורלציה של החלקים". קיווייה נפעם למראה מערכות הפעולה הפיזיולוגיות שחקר, והגיע למסקנה כי חלקיו של הגוף פועלים בתיאום מושלם האחד עם השני. אם אחד מהם נפגע או מפסיק לעבוד, כך טען, הרי שהמערכת כולה תקרוס. מכאן משתמע כי תאוריה של אבולוציה איננה אפשרית:
מרכיביו של גוף מוכרחים שיהיו מאורגנים בצורה שתאפשר את קיומו של אותו הגוף כולו, לא רק ביחס לעצמו אלא אף לסביבתו, כאשר ניתוח של יחסים אלה בהכרח מוביל לחוקים כלליים יותר, ובני הוכחה לא פחות מאשר היו אילו נגזרו מניסוי או חישוב מדעי.
קיווייה דחה אפוא כל תאוריה של התפתחות או אבולוציה. כל שינוי, לדעתו, יפר את האיזון שבין חלקי הגוף השונים וכתוצאה מכך אותו הגוף לא יהיה מסוגל עוד לתפקד. מכיוון שמערכת הפעולה של הגוף היא כה מושלמת ורציונלית, האמין קיווייה כי ניתן לשחזר אורגניזמים שונים אף אם אין בידינו אלא רק מקצת משרידיהם, זאת בהתבסס על הנחות מושכלות והגיוניות לגבי הדרך בה הם "עבדו" בעבר הרחוק. ואכן, הוא הצליח בשחזור מדויק להפליא של מאובנים שונים. הוא גילה זנים רבים של יונקים כגון העצלן הענק וחיות אחרות שנכחדו, ובכך חיזק את השערותיו שטענו כי מאובנים שייכים לזנים שנכחדו לפני זמן רב. קיווייה סבר שבשל המקריות הגאוגרפית של הקטסטרופות שפקדו את כדור הארץ בעבר, ייתכן שיימצאו בעלי חיים שנחשבו כנכחדים באזורים שעדיין לא נחקרו בזמנו.
בשנת 1812 ביצע קיווייה חלוקה של בעלי החיים לארבע קבוצות שונות: חולייתנים, פרוקי-רגליים, רכיכות וצורבים. הוא חקר את המבנה האנטומי של כל אחת מהקבוצות הללו והגיע למסקנה שהן נבדלות אחת מהשנייה בצורה משמעותית. כל דמיון שהיה עלול להימצא בין סוג אחד לשני ייחס קיווייה לפונקציות שהיו משותפות לשני סוגי החיות ולא, כדרך מתנגדיו, לתהליך אבולוציוני שמקורו באב קדמון משותף. גישה זו הביאה אותו לוויכוחים פילוסופיים עם עמיתים כסנט-אילר, בופון ומעל הכל לאמארק.
בשנת 1817 הוא פרסם את ספרו "חיבור על התאוריה של הארץ" בו ניסה לקשר בין תופעות גאולוגיות לבין הכתוב במקרא, באופן שהיה שמרני יחסית. בחיבור זה הוא הביא כדוגמה את שכבות הקרקע השונות והדגים כיצד ניתוח שלהן מצביע על כך שבעבר חיו על פני היבשה חיות ימיות. זה הוביל אותו למסקנה כי בתקופה מסוימת של ההיסטוריה האדמה הייתה מכוסה במים, מה שמעיד, לדעתו, על נכונות תאוריית הקטסטרופיזם שנדונה לעיל.
ז'אן בפטיסט דה-לאמארק היה מבעלי המחלוקת הגדולים ביותר של קיווייה. לאמארק היה אף הוא זואולוג במוזיאון הלאומי, והשקפותיו היו שונות מאוד מאלו שפיתחו קיווייה ועמיתיו. לאמארק היה חסיד נלהב של תאוריית "שרשרת הקיום הגדולה" (The great chain of being) לפיה הייתה התפתחות של היצורים החיים במהלך ההיסטוריה. לאמארק פיתח את תאוריית הטרנסמוטציה (אבולוציה) של המינים והיה הראשון להציע תאוריית אבולוציה מתוחכמת. הוא סבר כי איברים מסוימים של בעלי חיים מתפתחים או מתנוונים בהתאם לשימוש בהם. עם הזמן השינויים האלה מועברים בירושה לצאצאיהם וכך נוצר מנגנון של אבולוציה:
למעשה, השפעת הסביבה על כלל הגופים החיים היא תמידית, אולם קשה לנו לעתים להבחין בכך, שכן שינויים אלה נראים או מזוהים רק לאחר תקופה ארוכה למדי
הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא הג'ירפות. לאמארק מתאר עדר ג'ירפות שמגיע לסביבת מרעה חדשה בה העצים גבוהים יותר מהרגיל. הג'ירפות מותחות את צוואריהן על מנת שיוכלו להגיע לעלים וכך מאריכות אותם מעט. הן מעבירות תכונה זו לצאצאיהן, שבתורם אף הם ינהגו כך. לאחר שנים רבות מאוד תתקבלנה ג'ירפות בעלות צוואר ארוך במיוחד. זאת ועוד, לאמארק ניסח שני חוקים המיטיבים להסביר את שורשי התאוריה שלו:
בכל חיה שעדיין לא מיצתה עד תום את תהליך ההתפתחות שלה, שימוש תכוף ומתמשך באיבר מסוים יחזק, יפתח ואף יגדיל איבר זה, כשהשינוי בכוח יהיה פרופורציונלי לזמן השימוש. מנגד, אי-שימוש קבוע באיבר מסוים יחליש אותו באופן בלתי מורגש ואף יפחית בהדרגה את היכולת הפונקציונלית שלו, עד שלבסוף הוא ייעלם לגמרי
כל התכונות הנרכשות או האובדות, מהן עיצב הטבע את היצורים בעזרת ההשפעה הישירה של הסביבה בה גדלו, או במילים אחרות בעזרת ההשפעה של השימוש או אי השימוש התכוף באיברים מסוימים; כל התכונות הללו נשמרות על ידי מנגנון הרבייה ומועברות לולדות החדשים של אותו המין, זאת בתנאי שהשינויים הנרכשים הללו יהיו משותפים לשני המינים (זכרים ונקבות), או לפחות לפרטים בקבוצה שאחראים על הבאת הצאצאים
שני חוקים אלו, שנוסחו בספרו החשוב של לאמארק "פילוסופיה זואולוגית" בשנת 1809, מבהירים נקודות חשובות בתאוריה שלו. אנו יכולים לראות את ההבדלים הבולטים בין לאמארק לקיווייה. לאמארק היה אבולוציוניסט ואילו קיווייה היה פיקסיסט, שדגל בקיבעון המינים. לאמארק לא האמין בהכחדה של מינים לאורך ההיסטוריה, ואילו קיווייה היה מחלוצי החוקרים בתחום זה. לאמארק התפרסם כחוקר המעלה השערות בהתבסס על ממצאים מעטים, ומנגד היה קיווייה ידוע כמדען קפדן שלא מסתפק בשום דבר מלבד עובדות והוכחות חותכות. אפילו יחסם לשלטון היה שונה ובעוד לאמארק הרפובליקני התקשה להרים את קרנו בתקופה זו, הרי שקיווייה היה ביחסים טובים עם נפוליאון ואף כיהן כמפקח במחלקת החינוך של צרפת במשך שנים רבות (הוא שמר על משרה זו גם לאחר נפילתו של נפוליאון).
קיווייה היה מראשוני המדענים להראות שהכחדה של מינים אכן התרחשה בהיסטוריה. הוא אף הקצין את דעותיו, באמרו כי החיים שקדמו לחיים של היום היו שונים בתכלית וכי המאובנים הם עדות רק למינים שנכחדו ולא, כפי שסברו אחרים כלאמארק ובופון, עדות אף למינים שעדיין חיים בעולם. אחת הבעיות עם תאוריה זו של קיווייה הייתה העובדה כי במקומות רחוקים אחד מהשני נמצאו שכבות סלע עם צורות חיים דומות. כזכור, קיווייה גרס כי היו מספר הכחדות לאורך ההיסטוריה, כשהאחרונה שבהן הייתה המבול התנ"כי. את בעיית השכבות הוא פתר בכך שטען כי לאחר הכחדה מסוימת, הגיעו בעלי חיים שכנים מאזורים קרובים והחליפו את בעלי החיים שנכחדו, עד שהגיעה קטסטרופה נוספת שהכחידה אותם והן הוחלפו על ידי חיות נוספות, וחוזר חלילה. אולם אף בתשובה זו יש פגם ברור לעין: אם נצא מנקודת ההנחה של קיווייה, הרי שעם הזמן היה צריך מספר מיני החיות לרדת בצורה משמעותית שכן היו הכחדות רבות. ממשיכיו של קיווייה פתרו שאלה זו באמרם כי בניגוד למקובל, לא הייתה תקופת בריאה אחת גדולה, אלא תקופות רבות כאלה, שכל אחת מהן התרחשה לאחר הכחדה.
בשנת 1830 התקיים עימות פומבי מעניין בין קיווייה לבין עמיתו לעבודה הזואולוג אטיין ז'ופרואה סנט-אילר. השקפותיהם של שני המדענים היו שונות והם התנצחו ביניהם פעמים מספר בעשור החולף. עימות זה ממחיש באופן בלתי רגיל את הבדלי הגישות של קיווייה וז'ופרואה, כמו גם של קיווייה ושל מדענים אחרים רבים של אותה התקופה. לב העימות היה וויכוח אנטומי. בעוד ז'ופרואה וחסידיו ניסו למצוא את המשותף לכל החיות על אף ההבדלים במבנה הפנימי שלהן, הרי שקיווייה ניסה לעשות בדיוק את ההפך. על ידי החלוקה הטקסונומית שלו לארבע מחלקות, הוא הדגיש את השוני הפיזיולוגי בין הקבוצות השונות והתמקד בשוני זה כטיעון בסיס לשלילת תאוריות אבולוציוניות, כשהוא נותן חשיבות עליונה לשלמות התפקודית של הגוף.
ז'ופרואה ייחס חשיבות עליונה דווקא למבנה העל של מערכות הגוף, וטען כי לכל בעלי החיים מבנה בסיסי משותף שמעיד על קשר ביניהם. הוא קרא למחקרו בתחום זה בשם אנטומיה טרנסנדנטלית או פילוסופית. ז'ופרואה, שהיה מממשיכיו של לאמארק תמך אמנם בתאוריית הטרנסמוטציה שלו, אך בד בבד סיפק הסברים משלו לתאוריות האבולוציוניות של עמיתו. ז'ופרואה טען שלמרות השינויים של אברי הגוף עקב שימוש או חוסר שימוש בהם לאורך השנים, הרי שהמבנה הבסיסי של בעלי החיים תמיד נשמר:
כולם [חולייתנים ומאובנים] בהיותם מורכבים מאותם האיברים, הם פשוט גרסאות שונות של אותן ההוויות ונקרא להם בעלי חוליות
ז'ופרואה ועמיתיו הראו כי בשלבים עובריים של בעלי חוליות מסוימים ניתן לראות מכנים משותפים במבנה הפיזיולוגי לאלו של חסרי חוליות, ועל כן הסיקו כי כלל בעלי החיים התארגנו יחד, כחלק מסדרה אחת לאורך ההיסטוריה. קיווייה כמובן התנגד לכך נמרצות בטענה שתמיד הייתה חלוקה למחלקות.
לשתי הגישות הייתה חשיבות רבה לעתיד. האנטומיה הסטרוקטואלית של ז'ופרואה וניסיונו למצוא את האחידות והשילוב בין כל צורות החיים הכתה גלים ושימשה עזר מרכזי בניסוח תורת האבולוציה של דרווין. מצד שני, האנטומיה ההשוואתית המורכבת של קיווייה היוותה את הבסיס לרבים מענפי הביולוגיה המודרנית ושינתה את דרך חשיבתם של מדענים רבים, גם אם הם לא הסכימו בינם לבין עצמם עם הגישה האנטי-אבולוציונית של קיווייה.
בשנת 1795 קבל קיוויה בפריס את שלדו המאובן של הזוחל שנקרא לאחר זמן בשם "מוזאזאורוס הופמאני" מצבא צרפת המהפכנית שלקח אותו ממאסטריכט שבהולנד. בשנת 1808 זהה קיוויה את הזוחל כלטאת כוח וקבל את מסקנותיו של מדען הולנדי משנת 1798. כל זאת לפני שזוהו המוזאזאוריים כקבוצת לטאות ים משל עצמם.[1]
לבד מפעילותו במוזיאון הלאומי היה קיווייה מזכיר ומפקח ראשי על החינוך מטעם נפוליאון. הוא היה אחראי על החינוך בקרב העם והגיע אף למקומות רחוקים עד מאוד. בנוסף, כיהן קיווייה כנשיא האוניברסיטה הגדולה בפריס (1814). בשנת 1826 קיבל את אות לגיון הכבוד של צרפת שהיה התואר החשוב ביותר הניתן לאזרח או חייל כהוקרה על שירות אזרחי יוצא מן הכלל. בשנת 1831 קיבל אף תואר אצילות מהמלך לואי-פיליפ והיה אף לנשיא מועצת המדינה של צרפת. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר ממחלת הכולרה.
בספרות העברית מוזכרים קיווייה, גן החיות והרחוב על שמו, בספרו של נחום גוטמן ביאטריצ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
